הליגה האירופית כבר נכנסה לאיזור הדמדומים. ואז הקורונה הצילה אותה

בדומה לגביע המחזיקות, שהחל את דרכו כטורניר מלהיב והפך לבלתי רלוונטי, גם הליגה האירופית נתפסת כיום כפרס ניחומים או עול על הקבוצות המשתתפות. הפורמט שפיתחה אופ"א בעקבות הקורונה - טורניר נוק-אאוט בסוף השנה - עשוי להחזיר לה את היוקרה

לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מנור סולומון חוגג עם דודו בליגה האירופית. האקראיות חזרה
לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס

בסופו של דבר, מה שהרג את גביע אירופה למחזיקות גביע היה זה: הוא היה טוב. כלומר, טוב מדי. במשך שלושה עשורים התקיימו שלושה טורנירים באירופה, שהשתלבו באופן מושלם - לכל אחד היה ערב משלו: גביע אופ"א ביום שלישי, ליגת האלופות ברביעי וגביע אירופה למחזיקות בחמישי. וכל אחד מהם מילא תפקיד אחר: ליגת האלופות היתה חוד החנית, הטורניר בו נפגשות הקבוצות הטובות ביותר ביבשת. גביע אופ"א תמיד היה אחריה, מציג את הקבוצות מהשורה השנייה, אלו שלימים טיפסו והגיעו לצמרת. ובגביע אירופה למחזיקות, ובכן - שם היה כיף.

מה שהגדיר את גביע אירופה למחזיקות גביע, יותר מכל, היה הרנדומליות של התוצאות. בניגוד לשני הטורנירים האחרים, הכניסה אליו לא הושגה באמצעות הישגי העונה הקודמת. לא שיחקו בו מעצמות הכדורגל האירופיות. לא התפתחה בו אף שושלת אמיתית של מועדון. מי שכן היו שם, היו בסך הכל הזוכות בגביעים בליגות המקומיות של אירופה. והן, על גווניהן השונים, היו נתונות יותר מכל לאלת המזל - לטוב או לרע. המשתתפות השתנו כמעט בכל שנה, ומאחר שהיתה נציגה אחת לכל מדינה, ומאחר שהמשחקים התקיימו בשיטת נוק-אאוט, הטורניר היה קטן וקצר מספיק כדי שאיכות הקבוצות לא תהיה בהכרח זו שתכריע את גורל המשחקים.

כך הפך הטורניר למקום שבו שמות כמו אלכס פרגוסון, רונאלדו ומרקו ואן באסטן פרצו בתחילת הקריירה, מציגים לעולם את הכישרונות שלהם. אבל, במקביל, זה היה גם המקום בו דינימו טביליסי הגאורגית וקארל זיס ג'נה ממערב גרמניה התמודדו ביניהן בגמר על הזכייה בתואר, לפני פחות מ-10,000 צופים. זה היה הטורניר בו נאיים, קשר סראגוסה, כבש מחצי מגרש מול ארסנל; הטורניר בו צ'לסי שיחקה בצפון החוג הארקטי, במגרש עמוס בשלג; הטורניר בו קבוצות כמו מכלן, מגדבורג וסלובן ברטיסלבה עשו היסטוריה; זה היה הטורניר שבו הכל יכול היה לקרות.

סראגוסה מניפה את גביע אירופה למחזיקות. איכות הקבוצות לא בהכרח הכריעהצילום: PASCAL PAVANI / AFP

מבט חטוף על הדרך שבה הטורניר גווע מטיל את האשמה על הירנביין, מועדון הולנדי שבהיעדר אשם אחר נתפס כמי שהנחית לגביע אירופה למחזיקות גביע את המכה הניצחת. הירנביין נכנסה לטורניר ב-1998 אחרי שהגיעה לחצי גמר הגביע ההולנדי, ושתי הפיינליסטיות - אייאקס ופ.ס.וו איינדהובן - כבר העפילו לליגת האלופות. היכולת של הירנביין היתה מעוררת גיחוך - היא הגיעה לסיבוב השני, אבל היתה זו עצם הנוכחות שלה שחתרה תחת הרעיון הבסיסי של תחרות כל-אירופית שלישית. איתה, מי שהפסידה בחצי הגמר בהולנד, גביע למחזיקות גביע זה כבר לא היה.

ככל שקבוצות איכותיות נכנסו לליגת האלופות וגביע אופ"א, הגיעה ההבנה שהמפעל הפך חלש מדי. בפשטות, יותר מדי קבוצות היו לא ראויות להשתתף בטורניר. אופ"א הודיעה שהטורניר יסיים את חייו, ובעונת 1998/1999 לאציו הוכתרה לאלופה האחרונה שלו. יותר מכל, בהסתכלות לאחור, נראה שגביע אירופה למחזיקות פשוט איבד את המשמעות שלו. ההכרעות היו אקראיות מדי, והכדורגל האירופי, שנישא על גבי היוקרה של הצ'מפיונס, נרתע מזה. מה שאנשים רוצים, טענו אנשי אופ"א, הוא מצוינות: מאבק ראשים בין הקבוצות הטובות ביותר באירופה, משחקי בית וחוץ, והכרעה על בסיס איכות בלבד.

בכדורגל מהסוג הזה נמצא הזוהר, שם נמצאת המשיכה, וחשוב מכל - שם נמצא הכסף. כל התפתחות שהיתה בכדורגל האירופי ב-20 השנים האחרונות נועדה למטרה אחת: להבטיח שהקבוצות הטובות ביותר ישחקו בתדירות גבוהה ככל הניתן, ברמות הגבוהות ביותר שניתן. גיוון בזהות הקבוצות נהפך לאויב, ואולפנו להפנים אמת בלתי ניתן לערעור: בכדורגל, המטרה היא לראות מי הקבוצה הטובה ביותר מכולן, לא מי מנצחת במשחק נתון. העובדה שמטרה זו היא בבסיס המניעים של מועדון הגדולים והחזקים היא, כמובן, מקרית לחלוטין.

אם כן, זו לא היתה הפתעה כאשר אופ"א הבהירה שקיצור מפגשי הנוק-אאוט למשחק אחד - על מנת לאפשר את השלמת ליגת האלופות והליגה האירופית חרף מגפת הקורונה - הוא חד-פעמי לשנה הזאת. לא משנה כמה הרעיון של טורניר דחוס, בסגנון גביע העולם, יכול להיות מפתה - ראשי הכדורגל האירופי לא מתכוונים לנוע לשם. להחליט על כך ששלבי ההכרעה יתקיימו במשחק אחד (ולא בשני מפגשים של בית וחוץ), זה לוותר על זמן השידור היקר ביותר בספורט העולמי. ליגת האלופות עובדת כמו שצריך, הם אמרו, תודה רבה.

באופן כללי, הם צודקים במקרה של ליגת האלופות. אבל קשה לומר דבר דומה על הליגה האירופית, שנמצאת על סף הכניסה לאיזור דמדומים של חוסר רלוונטיות - בדיוק כפי שקרה לגביע אירופה למחזיקות גביע לפני שני עשורים. שווין של זכויות השידור למשחקי הליגה האירופית מחווירים לעומת זה של ליגת האלופות. היוקרה בהתאם. בעיני קבוצות רבות הוא נתפס כפרס תנחומים, או לחילופין כעול מיותר.

ועתה, ייתכן שאופ"א מצאה דרך להציל את המפעל. לצפות ברבעי הגמר בשבוע שעבר - בניצחון עוצר הנשימה של אינטר על באייר לברקוזן, בהתקדמות של מנצ'סטר יונייטד מול קופנהאגן, בתבוסה שהנחילה שחטאר דונצק לבאזל - הרגיש כמו פורמט העתיד של הליגה האירופית. משהו בו עובד בגלל שהוא פותר את כל הבעיות של המפעל הזה בשנים האחרונות: בכך שהוא מציג מספר קבוצות קטן יותר, בלוח זמנים דחוס יותר, ומתקיים בסוף העונה ומאפשר מרווח נשימה מהשלבים המוקדמים של המפעל. הפורמט הזה מעניק לליגה האירופית זהות משלה, וכך לצאת מההשוואה לליגת האלופות ואולי גם להפוך אותה למוצר נחשק ורווחי.

סביליה חוגגת העפלה לגמר הליגה האירופית אחרי ניצחון על יונייטד. האם זהו פורמט העתיד?צילום: POOL/רויטרס

אבל הפורמט הזה עובד גם בזכות העובדה שהאקראיות חזרה למפעל אירופי כלשהו. משחקי בית וחוץ מצמצמים את האפשרות להפתעות; הם נועדו לכך שהתוצאה בסופם תשקף את הבדלי האיכות בין הקבוצות. משחק אחד על כל הקופה עושה בדיוק את ההפך - מעלה את רף הסיכון, את רף המתח, את הצורך במזל.

הליגה האירופית יכולה להיות מפעל ששווה לצפות בו, בפני עצמו ולא רק כתחליף לא מוצלח בערבים בהם אין ליגת האלופות. הוא יכול להיות שונה, מפתיע וייחודי. יותר מכל, ייתכן שהוא יחזיר את הדבר החשוב מכולם: הנאה.

לכתבה המלאה מאת רורי סמית' בניו יורק טיימס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ