הקולקטיב השתלט על היחיד: ארסן ונגר חרד מאוד לעתיד הכדורגל. ריאיון

ארסן ונגר כבר לא מאמן אלא עובד בפיפ"א כדי לקדם את הכדורגל בעולם, ולא מפסיק להתעסק בשאלות הבוערות ביותר של המשחק האהוב עליו. כעת הוא מספר על החששות מפני עתיד המשחק, והשינויים השליליים בפיתוח השחקן - שהוא עצמו תרם להם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ארסן ונגר על הקווים. "אני לא מתחרט על החיים שחייתי"

הבקרים ההם תמיד היו לחוצים בזמן. במשך שנים, אפשר היה לכוון את השעון לפי ארסן ונגר. דיוק הוא תכונה נדירה בכדורגל, אבל הוא היה מאוד אדוק לגביה. מסיבת העיתונאים השבועית שלו ב"קוֹלְני", מתחם האימונים של ארסנל מחוץ ללונדון, תמיד החלה בתשע בבוקר, לא שנייה לפני ולא שנייה אחרי.

היו ימים בהם ונגר היה מתגונן, עוקצני וקצת רגזן, אבל הם היו נדירים. בדרך כלל, במיוחד בשנים המאוחרות יותר של כהונתו, הוא עשה רושם של אדם ששמח לדבר, להעמיק בסוגיה כזו או אחרת שתפסה את תשומת לבו. לעיתים רחוקות זה היה משהו ששווה כותרת; טרנדים ארוכי טווח בהתפתחות שחקנים בדרום אמריקה תמיד עניינו אותו יותר מאשר העיכוב בחתימתו של ג'ק ווילשייר על חוזה חדש.

אבל אף פעם לא היה מספיק זמן. לוונגר, גם כמאמן מבוגר, זה היה עניין עקרוני - בכל יום הוא היה חייב להיות על מגרש האימונים לפני שחקניו. אם הוא לא מאחר לעיתונאים, הוא בטח לא יאחר להם. וככה, דווקא כשהיה נראה שהוא מתחמם ומתחיל לחלוק את מחשבותיו ותובנותיו, הוא היה קוטע את הכל ובאופן מאוד מנומס מחלץ עצמו משם. השאלות והרעיונות נותרו תלויים באוויר, ללא הסבר או פתרון.

ארסן ונגר. הקפיד לחכות לשחקניו על המגרשצילום: AP

כעת, לעומת זאת, לוונגר יש זמן. יותר זמן. מאז שעזב את ארסנל ב-2018, קל היה להאמין שהוא אכן פרש, ושתפקידו בפיפ"א בתור "ראש המחלקה לפיתוח כדורגל עולמי" כולל משכורת גבוהה ומעט עבודה בפועל. אבל אם ונגר אכן פרש, הוא לא טוב בזה במיוחד, ואם מישהו הבטיח לו שהג'וב בפיפ"א יהיה קל, הוא עשה לו כיפה אדומה. המשימה שלו היתה להקים מחלקת מחקר שתוכל לזהות ליקויים מובנים בכל מדינה בעולם. הוא עובד כדי לשפר את המתקנים ואת האימון ב-200 התאחדויות לאומיות. הוא רוצה לוודא "שלכולם תהיה את ההזדמנות לשחק כדורגל מסודר". בזמנו הפנוי, הוא כתב ספר זכרונות, והוא מחויב גם לקידומו בלוח זמנים תובעני.

זו לא צריכה להיות הפתעה. ונגר מעולם לא נראה כמו אדם שחי חיים שקטים. ביצ'נטה ליזארזו, מגן העבר של צרפת וקולגה של ונגר מתקופתו כפרשן בטלוויזיה, תמיד מודאג שזה יהיה "בלתי אפשרי עבורו להפסיק". ונגר מכיר בהגדרה הזו. הגישה שלו לאימון וניהול תמיד היתה כוללנית. הוא התכונן, כך הוא מספר, "כמו ספורטאי עילית: אף פעם לא יצאתי, לא יצאתי לדיסקוטק, אכלתי מוקדם, התאמנתי במכון". הגישה שלו, כתב, היתה "נזירית".

זה גבה מחיר. מעבר לזכרונות מהקבוצות הגדולות שלו, הספר החדש שלו מעניין במיוחד כשהוא מציג מבט, לעיתים עגום, על ההקרבות האישיות שהוא נאלץ לעשות. אימון, הוא כותב, הוא "בודד". יותר מפעם, הוא רומז שהוא לא בילה מספיק זמן עם בתו, ליה, כמו שהוא היה רוצה (הגאווה שלו בה ברורה לעין: יש כמה אזכורים להצלחה האקדמית שלה באוניברסיטת קיימברידג').

"אם אתה רוצה הצלחה, אתה צריך להיות מחויב לה לחלוטין", הוא עונה לשאלה האם הוא מתחרט על הגישה שלו. "לא משנה אילו מן חיים אתה חי, אתה צריך למצוא את המשמעות בחיים הללו. אני עשיתי את זה. כדורגל היה המשמעות בחיים שלי. אין לי שום חרטות על כך. אבל חיים שממוקדים במטרה אחת, לצד האספקטים שהם מפתחים, יש כאלו שהם הורגים. כשאתה בתחרות, אתה הופך להיות קשוח. אתה הורג את הרגישות שלך, אתה מתמקד ביעילות ובניצחון אבל אתה לא מפתח חלקים אחרים באישיות שלך. אני מתחרט על כך, אבל אני לא מתחרט על החיים שחייתי. הייתי עושה שוב את אותו דבר".

המחויבות שלו למשחק נותרה כשהיתה. המטאפורות שבהן הוא בוחר להשתמש בקשר לכדורגל נוגעות באמונה או התמכרות. אפילו עכשיו הוא אומר ש"יום בלי כדורגל הוא כמו יום בלי מיסה עבור כומר". הוא מתגעגע לתפקיד המנג'ר - או יותר נכון, לתפקיד המרכזי שיש למאמן, "לעזור לשחקנים למקסם את הכישרון שישי להם". לדבריו, "אם אתה לוקח את הסם הזה בכל יום במשך 36 שנה אתה מתגעגע אליו, אפילו אם זה לא אומר שתיקח אותו שוב".

אז הוא מצא את האיזון. ונגר עדיין יכול להישאב על ידי הכדורגל, רק שעכשיו אין לו את הדברים התכופים שיסיחו את דעתו מהשאלות והמחשבות הגדולות. ועדיין יש לו את המחשבות הללו - על כל דבר שהוא. הוא מודאג שפיתוח השחקנים נמצא בבעיה בגלל שמועדונים ממהרים לפתור בעיות עבור הכשרונות הצעירים שלהם. "האיזון בין תמיכה לשחקנים לבין הצורף לאפשר להם ליזום פיתרונות משלהם מוטה יותר מדי לתמיכה", הוא אומר, "אנחנו חייבים לעודד שחקנים לקחת את היוזמה שוב, לפתור את הבעיות שלהם בעצמם".

הוא חושש שמועדונים ממהרים מדי "לשאול מה הם יכולים לעשות כדי לעזור", בין אם זה להפנות לפסיכולוגים או למאמנים ייעודיים, והוא מסכים שהוא היה "אחד מהראשונים שיצר את הבעיה הזו". שהמדרניזציה של ארסנל גרמה לקבוצות להעסיק מגוון מאמנים שיטפלו בכל אספקט של צמיחת השחקנים ובכך סילקו כל התפתחות אישית.

הוא מאמין שכדורגל, ברמות העילית, גודל למימדים עצומים מדי ומסתכן ב"אובדן הזהות המקומית". הוא חושב שבעידן ש"כולם משחקים קצת אותו דבר וכולם חושבים שהם היחידים שמשחקים ככה", יש סכנה שהקולקטיב ישתלט על היצירתיות של היחיד. "הרמה הטכנית נמצאת קצת בנסיגה", הוא אומר, "ברצלונה היום לא טובה כמו פעם. אותו דבר עם ריאל מדריד. באיירן מינכן פחות טובה ממה שהיא היתה עם רובן וריברי בשיא הכושר. המשחק הקבוצתי משוחק בסטנדרט גבוה אבל באופן אישי הרמה ירדה".

הוא רואה כיצד מדכאים את היצירתיות של שחקנים. "הפיזיות השתלטה והשחקנים היצירתיים נבעוט החוצה", הוא אומר, "אתה רוצה לראות שחקנים כמו מארדונה, קרויף, פלאטיני, זידאן. אבל מאז שאנחנו מתמקדים בביצועים הפיזיים, השחקנים האלה סובלים". הוא רואה כיצד מסוט אוזיל, חניכו לשעבר, הוא אחד הקורבנות של התופעה.

מישל פלאטיני במדי נבחרת צרפת. שחקנים כמותו סובלים כיוםצילום: AFP

ונגר חושד שווירוס הקורונה יקדם את הכדורגל לאחד משני מסלולים: או שתקום סופר-ליג אירופית, משהו שממנו הוא מזהיר כבר תקופה ארוכה, או לעולם שבו "הפרמייר-ליג תאכל את כל השאר". הוא רק מקווה שהאיצטדיונים הריקים מלמדים את המשחק ש"בלי האוהדים, זה לא אותו הספורט".

הוא תוהה אם הכדורגל הופך להיות צר מדי בהגדרות ההצלחה שלו. "אנחנו חיים בחברה שבה רק המנצח מקבל קרדיט וכל השאר מרגישים חסרי ערך", הוא אומר, "אבל בחיים האמיתיים זה לא כך". ונגר הוא כנראה הדוגמה הכי טובה לכך. לפני כמה שנים, לא מעטים הצביעו עליו - באיצטדיון שהוא עזר לעצב, במועדון שאת המוניטין המודרני שלו הוא הרוויח ובליגה שהוא עזר להגדיר - ואמרו לו שהוא נכשל, רק בגלל שהוא לא זכה באליפות במשך יותר מעשור.

קשה להאמין שוונגר מתגעגע לכל זה: ללחץ, לביקורות, לחום. אבל עם כל מה שהוא נתן לכדורגל וכל מה שהכדורגל לקח ממנו, הוא בכלל לא מוטרד מזה. כעת יש לו את ההזדמנות לעשות מה שהוא רוצה. וזה מה שהוא רוצה: לחשוב על כל השאלות הגדולות ולנסות למצוא תשובות. וסוף סוף הוא מרגיש שיש לו את הזמן לעשות זאת.

לכתבה המלאה של רורי סמית' בניו יורק טיימס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ