התסריט המוכר עד כאב של חוף השנהב

1. דידייה דרוגבה שמר על ספורטיביות ובירך את השחקנים הניגרים שניצחו את חוף השנהב 1-2 ברבע הגמר, אבל לא היה קשה לראות את העצב על פניו ואת האכזבה ששטפה אותו בזמן שהסתכל על הספסל הניגרי פורץ למגרש בצהלות. החלום של אלוף אירופה עם צ’לסי, ומי שזכה בכל תואר אפשרי באנגליה, היה ונשאר לזכות בגביע אפריקה לאומות. בפעם החמישית ברציפות הגיעה נבחרתו כמועמדת לזכייה. בפעם החמישית זה נגמר באכזבה מרה.

דור הזהב של הפילים ממשיך להשתנק ברגעי ההכרעה, ודרוגבה עצמו - שלא שיחק חודשיים וחצי לפני הטורניר אחרי שעזב את קבוצתו הסינית - היה חלש מאוד. בנבחרתו אף התקיימו דיונים שעסקו בשאלה האם לשתפו, אבל תארו לכם מה היה קורה אם חוף השנהב היתה מפסידה בלעדיו. חבל, כי יש מעט אנשים שמגיע להם יותר.

מי שכן מגיע לו הוא סטפן קשי, המאמן שהניף כקפטן את הגביע האחרון של ניגריה ובנה תלכיד שיש בו כוכבים לצד אחדות קבוצתית. בבית לא האמינו בהם, וזו סיבה מספיק טובה לשמחה המטורפת של הניגרים, פעם מעצמה אדירה שאולי חוזרת לעצמה. במסיבת העיתונאים הוא כמעט בכה מהתרגשות. ההישג מגיע גם לווינסנט אניימה, בהופעתו השישית באליפות. בדרבי הוא כנראה לא יהיה, אבל עם כל הכבוד ליוקרה התל אביבית, אליפות יבשת היא עניין קצת יותר חשוב. תשאלו את בורקינה פאסו, שהדיחה אמש את טוגו לאחר שניצחה 0-1 בהארכה.

• המונדיאל נגמר, האליפות רק מתחילה

2. שלשום בלילה, בערך ב־23:20, ירדה דממה על איצטדיון מוזס מבהידה, כמו גם על חלקים גדולים של דרום אפריקה. הבפאנה בפאנה - עם אהדה עצומה של מדינה שלמה ואווירה של מונדיאל במשחקי המארחת - הודחה על ידי מאלי בבעיטות הכרעה. אכזרי, אבל אחרי הראשים המורכנים והאכזבה הברורה, מסתכלים פה דווקא על חצי הכוס המלאה.

הקהל מחא כפיים והריע לנבחרת שלו, כמו גם למנצחים. "הבחורים הפסידו עם הרבה כבוד, גאווה ותשוקה", אמר המאמן גורדון איגסונד, "הם נתנו הכל. זה כל מה שמאמן יכול לבקש". גם העיתונות התייחסה להדחה בסלחנות, ושר הספורט פיקילה מבאלולה סיכם: "רק נבחרת אחת יכולה לנצח בפנדלים. נלחמנו, שלטנו ולא היה לנו מזל. אבל עבורנו דרום אפריקה היא המנצחת, והבפאנה היוו השראה למיליונים ברחבי המדינה".

3. שלשום סיימתי את הלילה בניידת משטרה. זה התחיל מכך שהארגון של האליפות מאכזב מאוד לנוכח המונדיאל המצוין שהעמידה המדינה ב־2010. הסעות לעיתונאים, למשל, קיימות רק באתר הוועדה המארגנת. עם הנסיעה הלוך עוד אפשר להסתדר, אך הדרך חזרה - אחרי חצות - מעט יותר בעייתית. אף נהג מונית שמכבד את עצמו לא יעמוד בפקקים שנוצרים אחרי משחק של דרום אפריקה. רוב העיתונאים מקומייים, וגם האנגלים, הצרפתים ורשתות השידור מתניידים עם כלי רכב.

זה משאיר מעטים שמחכים להסעה שאיש לא יודע היכן היא אמורה לחכות, אבל קצין המשטרה, קפטן ויבון - שמראהו לא מותיר ספק כי הוא נצר לבורים (אפריקאנרים) - החליט שהוא חייב לדאוג לי. בסופו של דבר הוא מטיל על קצין נוסף ושוטר את המשימה לקחת אותי למלון. הם נענים בשמחה, למרות העיקוף. אז אולי הארגון לא משהו, אבל האנשים הלבביים, שעוזרים מכל הלב, עושים את ההבדל.