נשרים בשמי היבשת

זה יכול היה להיות סיפור נפלא אילו הסייחים של בורקינה פאסו גם היו שותים מהגביע, אבל לא בכל שנה יכולה סינדרלה תורנית לזכות באליפות אפריקה. ולניגריה, צריך לומר, פשוט הגיע. היא שיחקה בגמר טוב יותר, מהר יותר ונכון יותר. גם אם ברוב העולם וברוב אפריקה היו בעד האנדרדוג, הרי בסוקר סיטי נהנו הסופר איגלז מתמיכת כל האיצטדיון כמעט.

האווירה היתה של מונדיאל. 90 אלף צופים באיצטדיון מפוצץ, רובם ככולם אוהדי ניגריה, שרבבות מאזרחיה הם מהגרי עבודה באזור יוהאנסבורג. לא רק קהל מוטרף שבקלות הכניס עשרות חזיזים ואבוקות ולא רק כדורגל סביר פלוס היו הערב בגמר, אפילו מזג אוויר מפתיע לטובה. הגשם החזוי בושש לבוא, והדבר היחיד שהעיב על ערב כדורגל מושלם היה מצב הדשא. זה שבמונדיאל התקנאו בו בכל העולם. האשם, טוענים פה, בלהקת רד הוט צ'ילי פפרס, שהופיעה עליו לפני כמה ימים. או במי שאישר את ההופעה, כמובן.

סטפן קשי, מאמן ניגריה, אומר כי נדרשו חמש שנים לבנות את הנבחרת הגדולה של 94', האחרונה שזכתה באליפות אפריקה והראשונה שהופיעה בגביע העולם. קשי, ששימש אז קפטן, סיפר כי הנבחרת הנוכחית בבנייה רק חמישה שבועות, אך מזכירה לו את הדור ההוא באווירה בחדר ההלבשה וביחסים בין השחקנים. אפשר לראות זאת לעתים לפני ואחרי משחקים, אפילו במחצית. זה חלק מהסיפור, כמו גם העובדה שהניגרים שוב מנצלים את הפוטנציאל שלהם.

• מאלי נלחמת בשתי חזיתות

אלה לא רק שחקנים ידועים כמו ג'ון אובי מיקל או ויקטור מוזס, הקיצוני הנהדר מצ'לסי. סאנדיי מ'בה (24), שהבקיע שער ניצחון בחצי הגמר נגד חוף השנהב, הכריע גם את הגמר בשער נהדר והעניק לניגרים 0-1 קטן-גדול. העובדה שהוא משחק בקבוצה צנועה בניגריה, למרות כל הסקאוטים שבעולם, לא אומרת שהוא פוספס, אלא מדגישה את כמות הכישרון בין 170 מיליון ניגרים, המדינה המאוכלסת ביבשת והשביעית בכמות האוכלוסין בעולם.

ניגריה היא מעצמת כדורגל שידעה תקופה ארוכה של קשיים, אך תמיד חשה מעצמה. הדמעות, החיבוקים, הריקודים, הצרחות של אוהדים, עיתונאים, נשים וטף בסוקר סיטי שיחררו את המועקה שרבצה על הניגרים. הסופר נשרים חזרו, בגדול, והם כאן להישאר. עם דור מוכשר, מאמן כריזמטי ומוצלח והמון רעב וכישרון.

את כל זה הם עושים עם שלושה שחקני ליגת העל בסגל, ועוד שחקן בעל עבר בישראל. וינסנט אניימה, הקפטן בהעדר ג'וזף יובו הפצוע, שוב שיחק היטב. בסיום היה מהאנשים הכי נרגשים באיצטדיון וגם ניסה לקחת את הכדור הביתה. שוער מכבי ת"א, שיחזור לארץ כאלוף אפריקה, גם עמד בהבטחתו ונתן ליובו להניף את הגביע.

הלב היה עם בורקינה פאסו, שחקנים שיורדים ללובי, לוחצים ידיים לכל זר ומתחבקים עם כל מכר, חבורה שאי אפשר לא להתאהב בה. אבל הגביע הגיע למי שחיכתה לו 19 שנה.