ארץ הפלאות לנצח
xארץ הפלאות לנצח

150 שנה תחת השפעה

ב-1865 פרסם לואיס קרול את "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ונדמה שמאז אנחנו עדיין צוללים לעומקה של מחילת הארנב. ההרפתקה המטורללת של אליס לא מפסיקה להמריץ את הדמיון ומזמינה פרשנויות וניתוחים בלתי נדלים לעולמו המעוות של קרול. ב-2015, כשאנחנו אולי על ספה של תקופה נאו-ויקטוריאנית, האשליה מוסיפה לתעתע והארנב עדיין לא הגיע ליעדו. אתם מוזמנים להמשיך לצלול

צילום: איליה מלניקוב

תמר הירשפלד

"'מה שהתכוונתי להגיד הוא', אמר הדודו בקול נעלב, 'שהדרך הטובה ביותר להתייבש היא לפתוח במירוץ במעגל'.
'מה זה מירוץ במעגל?' אמרה אליס; לא שהיא כל כך רצתה לדעת, אלא שהדודו עצר כסבור שמישהו חייב לשאול משהו, ונראה שאף אחד אחר לא נטה לשאול דבר. 'ובכן', אמר הדודו, 'הדרך הטובה ביותר להסביר זהפשוט לערוך אותו'"
כל הציטוטים מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" הם בתרגום רנה ליטוין, הוצאת הספרייה החדשה, 1997

ילדה מחפשת משמעות

שפה ומובנה

גבריאל בוקובזה

דרך החוויה הילדית מציג לואיס קרול את תחושת הזרות והבלבול שחשים בני אדם ברצונם ליצור סדר הנשען כולו על מילים והסכמות חברתיות. גם אם אדוני השפה הם בסוף השולטים, אליס מראה איך החיים יפים יותר עם קצת הומור

ב–14 בינואר 1898 הלך לעולמו צ'רלס לוטווידג' דודג'סון, כתוצאה מסיבוך של דלקת ריאות. דודג'סון, מרצה אפרורי למתמטיקה, סבל מבעיית גמגום והיה חירש באוזן אחת. הוא לא התחתן מעולם, שכן באותן שנים היה נהוג שמרצים מן המניין נשבעו לכמורה ונמנעו מנישואים. דודג'סון נקבר לאחר הלוויה צנועה שבה השתתפו כמה עשרות אנשים. על מצבתו נכתבו שמו ושנות חייו, ומתחת להם שם העט שלו, לואיס קרול.

המרצה הכומר שהיה ידוע כאיש שמרן ועקשן הוא זה שיצר את "אליס בארץ הפלאות". במקרה שלו, הקנקן היה רחוק מלהעיד על מסיבת התה הצבעונית שהתחוללה בתוכו. לצד תכונותיו השגרתיות יותר היו לקרול אהבה עצומה לילדים, כישרון לדבר עמם בגובה העיניים ונפש בוערת מיצירה מקורית.

בנובמבר 1862 כתב ביומנו: "התחלתי לכתוב את סיפור האגדה לאליס, שאותו סיפרתי ב–4 ביולי בטיול לגודסטאו — מקווה לסיימו עד חג המולד". האגדה שסופרה בעל־פה לאליס לידל ואחיותיה בשעת טיול, הפכה לימים לספר הילדים המצליח ביותר בהיסטוריה. האלטר־אגו של המרצה היבשושי ברא עולם של יצורים פלאיים ומופרעים והתרחשויות נוגדות היגיון ורוויות הומור. הספר מכר את כל העותקים של המהדורה הראשונה בתוך פחות משנה, תורגם לצרפתית בשנה לאחר מכן ונמכר ב–180 אלף עותקים בבריטניה לבדה עוד בימי חייו.

למרות ההצלחה של קרול, דודג'סון לא השתנה. הוא התרחק מפרסום לפני יציאת הספר והתמיד בכך גם אחריה. ביומנו כתב: "דבר לא יהיה יותר בלתי נעים עבורי מאשר שדמותי תהיה מוכרת לזרים". ואכן, גם לאחר ההצלחה המסחררת המשיך להיות נחבא אל הכלים. בשלב מסוים הורה להחזיר מכתבים שמוענו לקרול לשולחיהם, עם הכיתוב "לא ידוע". גם הקשר שלו עם אליס לידל הלך והתרחק ככל שחלפו השנים. היא בגרה, נישאה לאחד מתלמידיו ולא נכחה בהלווייתו. לאחד משלושת בניה נתנה את השם קריל, אך לימים הכחישה שהיתה בכך כוונה כלשהי. לקראת סוף חייה כתבה ש"עייפה מלהיות אליס בארץ הפלאות".

מהי המשמעות החבויה בספר? כיצד קרה שנגע בלבם של רבים כל כך, מבוגרים וילדים כאחד? מה היתה מהות הקשר בין הסופר הערירי לילדים שאותם אהב ושיעשע בסיפוריו? במשך 150 השנה מאז שפורסם הספר לא פסקו שאלות אלה ואחרות להטריד את מנוחתם של רבים, אך תשובה חד־משמעית אַיִן. באשר למשמעות היצירה — גם אין סיבה שתימצא. מסופר שהפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל סירב לכתוב פרשנות משלו בטענה שהיא תהיה אינסופית. אליס מציעה משמעות עבור כל אחד, והפרשנות המוצעת להלן, לפיכך, היא רק טיפה באוקיינוס.

משחק במקום ייסורים

"'כולם למקומות!', צעקה המלכה בקול רועם, וכולם התחילו להתרוצץ לכל עבר, מתנגשים זה בזה: ואולם, כעבור דקה או שתיים הסתדרו, והמשחק התחיל" (כל התרגומים במאמר זה לקוחים מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות — הספר המוער", בתרגום רִנה ליטוין). הרפתקאותיה של אליס בבטן האדמה מתכתבות עם קורותיו של דנטה במעבה יער הפרא ב"קומדיה האלוהית" ועם תלאותיו של ק. ב"המשפט" של קפקא. גיבורי הספרות הללו יוצאים למסע במחוזות הדמיון ההזוי, אך שומרים כל העת על קשר עם שאלות קיומיות. דנטה מנסה לפענח את סוגיית החטא ועונשו, קפקא מתמודד עם האבסורד הקיומי ואילו אליס משתדלת להבין מהי משמעות ומי מחליט עליה.

ההבדל ביניהם לא נמצא בתכנים או בדמויות — חלק מהיצורים שאליס פוגשת מפוקפקים ונבזים מספיק בשביל להתאים לדנטה וקפקא — אלא בגישה. דנטה יוצא לדרך כאדם מבוגר המבקש ללמוד על "משכנות הסבל ונתיב עינויי הנצח". ק. רציני עד אימה, מפוחד וחסר תקווה. ואילו אליס מתמודדת עם המוזרויות ולעתים אף עם הרִשעות עצמה באמצעות משחק. מסעה הוא למעשה רצף של משחקים; חלקם דומים למשחקים אמיתיים כמו התחרות עם המלכה. אחרים לא נראים כך אך היא הופכת אותם לכאלה — למשל, סדרת הגדילות וההתכווצויות שהיא עוברת. גם את השירים שהיא מדי פעם נאלצת לדקלם היא מפילה על ראשם והופכת לחסרי היגיון ומשעשעים.

ילדים אוהבים לשחק יותר מכל. זה האופן שבו הם לומדים ומתפתחים, והמקום שבו הם יכולים לדמיין, לפנטז, לחקור ולהיות יצירתיים. קל להם לתקשר זה עם זה במשחק, והם מסוגלים ליצור באמצעותו חיבור מיידי עם אדם אחר. לא פחות חשוב, הם נהנים להיות בעולם בדרך זו; אחרת הם פשוט משתעממים. סיפורה של אליס מתחיל כאשר היא יושבת לצד אחותה הגדולה על שפת נחל ולא מוצאת דבר לעשות, ולכן היא מתחילה לשחק באמצעות הדמיון. על פי הפסיכואנליטיקן הבריטי דונלד וויניקוט, המשחק מתרחש באזור ביניים נפשי, מרחב ייחודי שהוא ספק מציאות וספק פנטזיה, אך אף לא אחד משניהם באופן מלא. הארנבון הלבן שאצה לו הדרך רץ כמו ארנב אמיתי, אך מצד שני הוא מדבר ומאחר, שלא כדרך ארנבים. כשאליס נופלת מטה במחילה היא מצייתת לכוח הכבידה, אך לוקחת צנצנת תוך כדי נפילתה ומחזירה אותה לארון — כנגד חוקי הפיזיקה.

אזור הדמדומים של המשחק מאפשר לילד להיות במגע עם דחפים מודחקים או עם פחדים וחרדות שאין להם שֵם ולבטא אותם באופן אמיתי ורגשי. ילד שמחפש יחד עם אביו אחר מפלצות בארון, למשל, נמצא במעטפת מוגנת שמשהה את המציאות אך לא מבטלת אותה לגמרי. היא מאפשרת לו לחשוף את הפחד, אך גם להתלוצץ על חשבונו. אם המבוגר יזלזל ברצון של הילד ויאמר: "די עם השטויות, ידוע שאין מפלצות בעולם", יקרוס מרחב הביניים בן רגע. הביקורת תגזול מהילד הזדמנות להתמודד בצורה מותאמת עם מה שמאיים עליו. אם לחלופין המבוגר יאמר במבט קודר: "בטח שיש מפלצות. הן נמצאות בכל מקום ומוטב להיזהר מפניהן", הילד יקבל אישור משתק שהפחד שלו מוצדק ושייך למציאות.

קרול הצליח לרקום יצירה שמתרחשת כל העת במרחב הביניים המשחקי, ולכן מאפשרת התמודדות בטוחה עם נושאים רגשיים. הוא אהב לשוחח עם ילדים כי איתם אפשר היה לתקשר באופן משעשע, לפני המעבר לעולם הרציני של המבוגרים העסוק באובססיביות במעמד ובכסף. הם היו מסוגלים לחשוב בצורה הגיונית ובאותו זמן לשחק, ולפיכך לפעול מבלי להקריב את הדמיון או את הרגש.

במסעה פוגשת אליס דמויות מעצבנות, מטורפות ולעתים מפחידות, כמו מלכה שמאיימת לערוף ראשים, טבחית שמיידה צלחות בתינוק ואיש ביצה שמציע לה לשקול לא לגדול מעבר לגיל שבע. לו היינו שולחים את דנטה לדבר עם המלכה או את ק. להשתתף במסיבת התה של הכובען, הם היו שבים בוודאי עם מסקנות עגומות ומיוסרות לגבי טבע האדם. אליס, לעומת זאת, מתמודדת עם הדמויות המשונות בהומור ובפיקחות שכן היא פוגשת אותן מתוך עמדה משחקית. וכמו כל ילד בריא, היא משחקת בצורה מושלמת.

המבוכה שבמילה

"קחי קצת יותר תה", אמר הארנביב לאליס, בלבביות רבה. "עוד לא לקחתי כלום", ענתה אליס בקול נעלב: "אז איך אני יכולה לקחת יותר?" "את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות". אמר הכובען, "קל מאוד לקחת יותר מלא־כלום".

בחייו האמיתיים אהב קרול לשחק. בביתו היו משחקים רבים והוא אף המציא כמה חדשים. יותר מכל הוא נהנה להשתעשע עם השפה. קרול היה אשף משחקי מילים ולשון. הוא ראה באותיות, מילים ומשפטים אובייקטים שאפשר לערוך בהם מניפולציה, ויצר חידודים, כפלי לשון והומור מיוחד סביב המשמעות הרבה שלהם. משחק השפה הראשון התחיל בפסבדונים שנתן לעצמו: לואיס קרול הוא משחק על תרגום שמו המקורי מאנגלית ללטינית וחזרה לאנגלית. גם רבים מהמשחקים המפוארים והמצחיקים ביותר באליס קשורים בשפה ובמשמעותה. משום שהשפה היא הרֶכֶב שעליו נעה המחשבה והשלד שעליו מולבשת הזהות, לשחק איתה זה לשחק עם החלקים הבסיסיים ביותר בקיום.

קרול שיבץ באליס מקרים רבים שבהם משמעות מילה מתהפכת על ראשה, משתנה בעקבות ההקשר או מייצרת תקלות בגלל שימוש לא נכון בה. היכולת לשחק כך עם מילים חושפת את החוקיות שלהן, אך בו בזמן את השרירותיות שבחוק ואת המגוחכות שבניסיון לשוות להן רצינות מוגזמת. תובנה זו מדמה את חווייתו של הילד בעולם. הוא לומד בקצב אדיר מילים חדשות, תקנות תחביריות וכללי התנהגות. המבוגרים מכוונים אותו, מתקנים אותו ללא הרף ומשבחים אותו על עמידה בציפיות. המשחק מאפשר לו להרפות קצת מכל זה, ולהשאיר מקום לצד הלא הגיוני שבדבר.

במשפט המתנהל לקראת סוף הספר המלך מבקש מאליס לומר בעדותה מה ידוע לה והיא משיבה, "שום דבר". "שום דבר בכלל?" הוא שואל, והיא מאשרת. המלך חושב שמה שאליס אמרה הוא "חשוב מאוד", ומתעקש שחבר המושבעים ירשום זאת. הארנבון מתערב ואומר בנימה של כבוד, אבל בזמן שהוא עושה לו פרצוף, "הוד מלכותך מתכוון ללא־חשוב כמובן". בליל החשיבוּת ואי־החשיבות במילים ובמחוות מוביל לבלבול גמור. המלך מתחיל למלמל "חשוב — לא חשוב — חשוב — לא חשוב" ואילו המושבעים בחלקם רושמים "חשוב" ובחלקם האחר "לא חשוב".

הנה כך, בכמה שורות, גורם קרול לכל ילד לחוש הזדהות עם השאלה המתעתעת לגבי חשיבותם של דברים, ומנוחה רגעית הבאה מההבנה כי יש אמת בתחושה שחלק מכל זה מקרי בהחלט. המלך עצמו מסכים ובהמשך הוא נשמע אומר, "אם אין בזה משמעות מה טוב: זה חוסך המון טרחה, כי לא נצטרך לגלות אותה".

לודוויג ויטגנשטיין, מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, הסכים עם גישתו של קרול ואף התייחס אליו בכתביו. הוא האמין כי השפה היא משחק אחד גדול, ורק תפיסה כזו תאפשר לגלות את סודותיה. השאלה "מהי מילה?" אנלוגית לשאלה "מהו כלי בשחמט?" כתב, אולי בהשפעת העובדה שהספר "מבעד למראה" מתנהל בתוך משחק שחמט. כיצד אפשר להסביר למישהו מהו כלי בשחמט שאל, וענה — לא דרך הגדרות אלא באמצעות תיאור התנהגותו כאשר הוא זז במשחק.

באופן דומה, כדי להשתמש בשפה ולהבין אותה צריך להשתתף במשחקי שפה מורכבים המצייתים לסוגים שונים של הוראות, ומייצרים משמעויות שונות. בנוסף, מדי פעם אפשר להתל בחוקים ואז נוצר מצב של איגיון או שטות. באליס, הזנב (tail) של העכבר הוא בעצם סיפור חייו (tale), הזמן לא אוהב שמנצלים אותו, ובבית ספר לצבי ים לומדים את שברי הימים (במקום דברי הימים), סיור שמש (במקום ציור בשמן) וצפייה בצפעי מים (במקום צביעה בצבעי מים). עבור המבוגר כבד הראש זוהי סיבה לרתיעה, רטינה ותיקון. אולם בשביל הילד המשחק והאדם החושב זו יכולה להיות חוויה נעימה ומלמדת.

ויטגנשטיין האמין שמשחקי השפה הם דרך המלך למבוכה פילוסופית, כלומר לתמיהה שהיא המטרה של כל שוחר אמת. אם ננסה לפרש דבר מסוים על פי הגדרתו הפורמלית בלבד — למשל מושגים כגון "ציונות", "יהדות", "אנושיות", "גבריות" או "נשיות" — לא נבין באמת את משמעותו. אולם אם נקבל כי יש בהגדרות מידה של שרירותיות והן נתונות לשינוי מתמיד ולחריגה מהכללים, נעמוד מול אפשרות להבינן בצורה נאמנה יותר.

לטעמו, לאף מילה אין מהות מסוימת וקבועה, ולמעשה אין מהות קבועה לשום דבר בעולם. הכל יכול להשתנות, הכל תלוי ביחס שדרכו מתבוננים, כל דבר תלוי במשחק שבו משתתפים. ברגע שמבינים זאת עומדים במקום שבו ילדים מורגלים להיות כאשר הם רואים דבר חדש או שואלים בכוונה גדולה "למה?" בעיני ויטגנשטיין זוהי תבונה מכושפת והיא הדרך לחשיפתה של אמת.

אדוני השפה

להבנה כי אין לדברים הגדרות קבועות יש השלכות חשובות על המצב האנושי. כאשר אנו מנסים להבחין בהפרעה נפשית הזקוקה לטיפול, למשל, ימליץ לנו ויטגנשטיין להניח לתלי תלים של תיאוריות והמשגות סבוכות ופשוט להתבונן בדבר עצמו כפי שהוא מתרחש דרך הגוף, הרגש, המילים ושאר מופעיו של תיאטרון החיים. כך נוכל להבין את חוקי המשחק של השיגעון ולגלות שאין לו בעצם מהות.

באופן דומה, אם נרצה לקבע מהו "גברי" ו"נשי" באמצעות הגדרות פורמליות נלך לאיבוד מרוב יוצאי דופן שלא עומדים בחוקים. השמרנים עשויים להיבהל מכך שההגדרה נפרצת שוב ושוב או שאין דרך להחזיק בה בנוקשות מתאימה. אולם אם נקבל שמגדר הוא אוסף של התנהגויות שאנו מבצעים כי הוכתבו לנו על ידי חוקים חברתיים, יוקל לנו ונחוש חופש רב יותר לשחק איתם. חוקרת המגדר ג'ודית באטלר כינתה את התופעה "פֶּרְפוֹרְמטיביות" וטענה שאם כך הם פני הדברים, אפשר לפעול בצורה חתרנית או היתולית נגד החוקים הסטנדרטיים. היא המחישה זאת באמצעות מלכות הדראג שמדגישות את הטבע המלאכותי של הופעה והתנהגות נשיות על דרך ההגזמה והפרודיה. כל שיטה אחרת יכולה להתאים באותה המידה כדי להמחיש את גמישות המשחק — גברים שלובשים שמלות, נשים שמגדלות שפמים, מלכים שמצייתים למלכתם או ילדות גיבורות.

ההבנה הזאת מבטלת את המבוכה מכך שהגדרות משתנות חדשות לבקרים — הן משתנות משום שאי אפשר לשחק אותו משחק פעמיים. אין תחרות שחמט, פוקר או טניס החוזרת על עצמה בדיוק באותו צורה. הכל נתון לשינוי. מי שמתקשה להבין זאת מוזמן לנסות לחבוט עם פלמינגו בכדור־קיפוד שמתגלגל הלאה בכל פעם שמנסים לחבוט בו, ולהבקיע בדרך זו שער שבנוי מחייל קלף שלא מפסיק לנוע ברחבי המגרש. אליס, מכל מקום, היתה חכמה מספיק להבין מיד שקשה מאוד להתמיד במשחק כזה, ולכן העדיפה להתגלגל מצחוק.

"כשאני משתמש במילה", אומר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה — לא פחות ולא יותר".

"השאלה היא", אומרת אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים". "השאלה היא", משיב המפטי דמפטי, "מי כאן האדון — זה הכל".

הצד האחר של יחסיות השפה והמשמעות הוא הסמכות שמכתיבה גבולות והגדרות. המפטי דמפטי אולי מעצבן, ומזכיר פרופסור נוקדן מאוקספורד, אולם הוא לא טועה. יש אדון, אחד או רבים, שהוא בעל כוח להחליט. התינוק חווה ערב רב של רגשות וחש בהשתנות של תחושות הגוף, אך בסופו של דבר אמא באה ואומרת "אתה עייף!" או "מי מתוק של אמא?" היא נותנת שמות לתחושותיו, מתייחסת לרגש שהיא מזהה ומכתירה אותו במילה, ומייחסת את זהותו של הפעוט אליה. היא קובעת משמעות, משום שהיא האדון. ויטגנשטיין מסביר שכך תופסות מילים את מקומו של הביטוי הקמאי והטבעי של התחושה. כאשר כואב לילד הוא צועק ובוכה, אלא שאז מלמדים אותו המבוגרים התנהגות כאב חדשה באמצעות מילים. יש לומר "כואבת לי הבטן", "קיבלתי כאן מכה" או "עצוב לי" כדי להיות מובן. הביטוי המילולי של הכאב מחליף את הצעקה המקורית.

בחווייתו הפנימית של הילד, הרגש והחוויה מורכבים ורב צדדיים הרבה יותר. אבל המבנה החברתי מחייב אותו לוותר על העושר ולהמירו במילה ובשם, כדי שאפשר יהיה לזהותו. ברגע שמתרחשת ההמרה, הילד הופך להיות מובן הרבה יותר לאחרים, אולם משהו בחווייתו הפנימית הופך לזר. אליס לא מפסיקה להתפלא לאורך הספר על הדרך שבה הדמויות מחליטות על משמעויות הדברים על פי דעתן, משום שזוהי באמת תמיהה אמיתית אצל ילדים. "חדבדוריות!" אומר המפטי דמפטי ואליס מבקשת ממנו להסביר למה התכוון. המפטי מרוצה מכך שהיא מתעניינת ומשיב: "התכוונתי שמיצינו את הנושא וכדאי שתגידי מה את מתכוונת לעשות הלאה, כי אני מניח שאת לא מתכוונת להתעכב כאן כל החיים". אליס מהרהרת: "זה המון בשביל מובן של מילה אחת".

לגשר על הפער

באופן כמעט זהה מתאר ויטגנשטיין אדם שמצביע על לחיו בהבעת פנים של כאב ואומר "אבראקדברא". כששואלים אותו למה התכוון הוא משיב "לכאב שיניים!" זהו בדיוק התהליך השרירותי שמתרחש כאשר השפה ממירה את החוויה הפנימית למילה. לילד אין שליטה בדבר, עליו לשתף פעולה ולכרות ברית עם החברה. הוא תוהה מדוע אינו יכול לבטא את עצמו כרצונו, מדוע עליו להשתמש במילים זרות, בדיוק כפי שאליס שואלת, אך עליו לציית. בקבלת השפה החיצונית הוא מקריב את האני המקורי שלו ומקבל תמורתו ישות זרה. אך העסקה מאפשרת לו להיות מובן על ידי אחרים ולמצוא מקום בחברה.

"'זה נראה נחמד מאוד', אמרה כשסיימה לקרוא אותו, 'אבל די קשה להבנה!' (אתם מבינים, היא לא רצתה להודות, אפילו בפני עצמה, שאינה מבינה אותו בכלל). 'איכשהו נדמה שהוא ממלא לי את הראש ברעיונות — רק שאני לא יודעת מהם!'"

המתח בין החוויה המקורית של הילד ובין הסמכות שמחליטה על המילה מעיד על כך שקיים פער בין השחקנים במשחק. הם אינם שווים במעמדם ואינם דוברים את אותה שפה. אליס לא מחליטה על משמעותן של מילים משום שהיא ילדה, ולא דמות סמכותית בוגרת. מטעם זה קשה לה באמת ובתמים להבין את הדמויות המבוגרות בסביבתה. הארנב ממהר ללא מטרה הגיונית, המלך מגבב שטויות, המלכה פתטית. קרול מעניק לאליס יתרון יחסי משום שיש בה מידה של תחכום, חינניות וחוכמה, אולם הוא מעצב אותה בדמות ילדה שאינה מבינה הכל. לא פעם היא מתרגזת, מאבדת את סבלנותה ואף מעליבה. קצרי התקשורת בינה לבין הדמויות האחרות מתרחשים כמעט בכל עמוד. כאשר נגלית חוסר ההבנה הדמויות לא מנסות להצדיק את עצמן או להסביר, ולעתים אף גוערות בה ומגדילות את פער ההבנה.

בלבול השפות בין המבוגרים לילדים הוא אירוע שכיח. המבוגר אינו בהכרח מטופש או חסר מודעות עצמית, ובכל זאת במקרים רבים הוא דובר שפה זרה לילד. לעתים הפער נובע מכך שלמבוגר יש אג'נדה אחרת — למשל דאגה לשלומו ולעתידו של הילד ולכן הוא רציני ומודאג ולא נותן דעתו למשחק. במקרים אחרים, הפוכים, ההורה רוצה לדבר אך ורק בשפה ילדית כדי להיות החבר הטוב של בנו או בתו, ולשם כך מוותר על שפת המבוגר ומכופף עצמו לשפת הילדים. גם כאן יתפתחו כשל בשיחה ובלבול אצל הילד, שזקוק למסר אחראי ואחר מהמבוגר. בפעמים אחרות למבוגר יש מוסר כפול: הוא אומר דבר אחד ומתנהג בדרך אחרת, וחוסר האחידות מגביר את הבלבול. במקרים פתולוגיים המבוגר מנצל את כוחו העדיף על הילד, ומשקר לו כדי לפגוע בו. גם במקרים אלה ילדים ינסו להבין את הפער, להתגבר על הבלבול ולפתור אותו, אם כי מלאכתם כאן תהיה כמעט בלתי אפשרית.

אליס, מכל מקום, מתמודדת היטב עם הפער בין שפתה ובין שפת המבוגרים. היא עושה זאת בעזרת פליאה, חקירה והומור. סוד קסמה טמון בכך שהיא מזכירה לכל אחד את האופן שבו נאלץ בעבר לבנות משמעות בעולם שאליו נזרק בלי ששאלו אותו. בכך היא מחיה זיכרון משותף ואוניברסלי של התמודדות ילדית עם הלא־מוכר והלא־מובן, באמצעות משחק. אפשר להניח שכמו חיוכו התלוי של חתול הצ'שייר, תמשיך חוכמתה של הילדה הפלאית הזאת ללוות אותנו עוד זמן רב.

לאה גולדה הולטרמן

"זה טוב ויפה להגיד 'שתה אותי', אבל אליס הנבונה לא התכוונה לעשות דבר שכזה בפזיזות. 'לא, קודם אבדוק', אמרה, 'אם מסומן עליו 'רעל' או לא': כי היא קראה כמה סיפורים קטנים ונחמדים על ילדים שנשרפו או נטרפו בידי חיית טרף, ועוד כל מיני דברים לא נעימים, והכל בגלל שלא רצו לזכור את הכללים הפשוטים שלימדו אותם ידידים, כגון ששיפוד אדום־לוהט יגרום לך כווייה אם תחזיק בו זמן רב מדי; או שאם תחתוך את האצבע חתך עמוק מאוד בסכין, ברוב המקרים היא תדמם; והיא לא שכחה לרגע, שאם שותים הרבה מבקבוק המסומן ב'רעל', קרוב לוודאי שיזיק לך, במוקדם או במאוחר"

מתים על ילדים
צילום ויקטוריאני
נועה מנהיים

זאת היתה המאה של המצאת הצילום, הערצת הילדוּת והסגידה למוות — אז מה הפלא שהוויקטוריאנים אהבו כל כך לצלם את ילדיהם, חיים או מתים. מחבר "אליס בארץ הפלאות" שאב השראה מצילום הילדה אליס לידל, והאמנית ג'וליה מרגרט קמרון, שצילמה אותה בבגרותה, נלחמה כל חייה לזכות בהכרה

הוויקטוריאנים סגדו למוות. בהנהגתה של האלמנה הגדולה, הסבתא לבושת השחורים של אירופה, המלכה שלא פסקה להתאבל על הנסיך שלה במשך 40 שנה, הם אימצו את המוות אל לבם וחגגו אותו. הם העריצו את אבותיהם המנוחים, שבמותם ציוו להם את המעמד הבינוני, ובשפע הזמן הפנוי שהגיע עם המעמד הזה, הם, ובעיקר הן, עשו להנצחת הנפטרים במיני דרכים מקוריות.

הנשים, המלאכיות שבבית, שזרו זרי שיער, מקלעות סבוכות שביקשו לדמות זרי פרחים, ושחומר הגלם שלהן נקצר מקרובות שכבר לא נזקקו לו בממלכה השמימית. גברת המילטון אחת, מאומהה, נברסקה, זכתה לטוות מנחות שיער שנאספו מלא פחות מ–15 נפטרות, מהזהב הנוצץ של ילדה בת שבע ועד לכסף המכובד של קשישה בת 80, כולן בנות משפחה, והטמינה בחיק כל תפרחת תווית קטנה עם שם ותאריך המוות.

כדי לתמוך בגופה המפורכסת והלבושה במיטב מחלצותיה היה צורך במוט הסלפי של התקופה, "משען בריידי" החיוני, שנקרא על שמו של צלם העיתונות הראשון, מתיו בריידי. בסיועו ובעזרת מלחץ הצוואר, מתקן עינויים נוסף, ניתן היה לזקוף ראש לנוכח פני המוות ואף להושיט לו יד

לעתים נעשה שימוש גם בשערם של החיים, אבל היה זה שיער המתים שהיה נחשק באמת. המלכה ויקטוריה עצמה ענדה סיכת אבל שנשזרה משערו הבלונדיני של אלברט ועוטרה באבני שחרון. סיכה כזו, כמובן, ניתן היה לענוד, לפי חוקי האבל הנוקשים, רק בשלב "האבל החלקי", שחל שנה, תשעה חודשים ויום אחד ממועד הפטירה. את צלבי האבן הקודרים שעטרו חצרות כנסיות החליפו מלאכי שיש בוכים, שניצבו לעד בבתי קברות חדשים ומעוצבים להלל. השירה הרומנטית היללה את הנשגב שבמוות והספרות הגותית את המבעית שבו.

תינוק על ברכי אמו החבויה מאחורי בד

גם צורת האמנות החדשה והמרגשת, הצילום, נרתמה לצורך מפעל ההנצחה הזה, ותחנתם הראשונה של רבים מהמתים, בוויה דולורוזה שלהם אל העולם הבא, לא היתה בית קברות מפואר, כי אם הסטודיו הצנוע של הצלם המקומי. שם הועמד המנוח (פעמים רבות ושוברות לב, ילד קטן) לצד בני משפחתו, וגופו, הנתון בטלפיה של צפידת המוות, הוצב במגוון תנוחות חיות־לכאורה. כדי לתמוך בגופה המפורכסת והלבושה במיטב מחלצותיה היה צורך במוט הסלפי של התקופה, "משען בריידי" החיוני, שנקרא על שמו של צלם העיתונות הראשון, מתיו בריידי. בסיועו ובעזרת מלחץ הצוואר, מתקן עינויים נוסף, ניתן היה לזקוף ראש לנוכח פני המוות ואף להושיט לו יד.

צילומי הפוסט־מורטם הוויקטוריאניים הם המחשה קיצונית של "אותו דבר נורא שאתה מוצא בכל צילום", כפי שכתב רולאן בארת, "שובו של המת". זמן החשיפה הארוך, שחייבה הטכנולוגיה של הימים ההם, שיווה לכל המצטלמים, בהכרח, מבע קפוא, כך שקשה לעתים לדעת מי משתי התאומות בעלות הצמות העבותות, היושבות על הספה מרופדת הברוקד בשמלות התחרים שלהן, היא החיה, ומי המתה.

כדי להשיג תמונות שבהן נראים הילדים לבדם, האמהות הללו עטו עליהן שמיכות ווילונות, התחפשו לטפט קיר, הסוו עצמן כריפוד ועשו קולות של שטיח במין משחק מחבואים גרוטסקי ומהופך. ספרה של לינדה פרני נגלר, "האמהות החבויות", מאגד יותר מאלף צילומים מעוררי אי נחת כאלה, שבהם מתנשא גוש חסר צורה מסביבו של הפעוט, ואולי רק זוג ידיים נשיות נטולות גוף מבצבצות ממנו ואוחזות בו

אליס לידל בצילום של לואיס קרול

מי משלושת הילדים מסורקי הבלורית ולבושי המכנסיים הקצרים, העומדים על השטיח כשצעצועיהם לרגליהם, הוא האח המת? זה שידו נסמכת על ראשו של סוס העץ ומשהו מוזר בעיניו, כי הן מצוירות על עפעפיו העצומים לעד. ונשמתו של מי מרחפת מעל לתמונתם של זוג הורים אוהב וילדו הקטן, המישיר מבט למצלמה? התשובה טמונה במיקוד המושלם של פניו ובטשטוש הרך שאופף את פניהם. הם נעו מעט במהלך חצי דקת החשיפה. הוא אינו יכול עוד לנוע. לנצח.

הילדים, בחייהם ובמותם, היו מוקד הערצה נלהב נוסף במאה ה-19, עד כדי כך שלמרות ההוכחות הסותרות, יש עדיין חוקרים הטוענים כי זו המאה שבה נולדה הילדות. העלאה על נס זו לא חייבה תמיד העלאה באוב של גופות ילדים מתים. לעתים נלקחו גם ילדים שעוד נשמה באפם אל הצלם, אך שם נתקלו בבעיה אחרת, כי גם בעידן הוויקטוריאני הצפוד, שבו אמורים היו "להיראות, אך לא להישמע", ילדים היו ילדים, כלומר יצורי אנוש נמוכי קומה ותזזיתיים, שקשה לשכנע לשבת בשקט לרגע, שלא לדבר על חצי דקה שלמה. כדי להרגיעם נדרשה יד אם אוהבת או חיק אם חובק.

כדי להשיג תמונות שבהן נראים הילדים לבדם, האמהות הללו עטו עליהן שמיכות ווילונות, התחפשו לטפט קיר, הסוו עצמן כריפוד ועשו קולות של שטיח במין משחק מחבואים גרוטסקי ומהופך. ספרה של לינדה פרני נגלר, "האמהות החבויות", מאגד יותר מאלף צילומים מעוררי אי נחת כאלה, שבהם מתנשא גוש חסר צורה מסביבו של הפעוט, ואולי רק זוג ידיים נשיות נטולות גוף מבצבצות ממנו ואוחזות בו, כעדות יחידה לקיומן של האמהות הסמויות מן העין. אבל היו צלמים שהעדיפו שהאמהות לא יהיו כלל בתמונה, ובמידת האפשר, תיקשרו עם מושאי הצילום שלהם ישירות. "אנני יקירתי", כתב אחד מהם לאחר שהחמיץ פגישה עם אחת המצולמות החביבות עליו, ילדה כבת עשר, "זה אכן מחריד. אינך יודעת באיזה יגון אני מתייסר בעודי כותב. אני נאלץ לעשות שימוש במטרייה כדי למנוע מהדמעות לנטוף על הנייר. האם הגעת אמש להצטלם? והאם כעסת מאוד?"

הגבר אחוז רגשות החרטה היה צ'רלס לוטווידג' דודג'סון, צלם מוכשר ופעלתן ביותר, מתמטיקאי מבריק, שבאותה שנה, 1867, פירסם את ספרו "חיבור בסיסי על דטרמיניטים". שנתיים קודם לכם ראה אור חיבור אחר מפרי עטו, תחת השם שבו הוא מוכר היום לעולם כולו, לואיס קרול. גם אליס לידל, בתו של הדיקן שלו ומי שהעניקה השראה לגיבורת "אליס בארץ הפלאות", היתה אחת מידידותיו הקטנות, ודודג'סון הרבה לצלם אותה, מלביש אותה בבלואי סחבות, כקבצנית קטנה, או מפשיט אותה, כאילו היתה איזו פיה בתולית.

הטשטוש היה אופייני ליצירתה של קמרון, שהיתה מותחת את זמן החשיפה עוד ועוד כדי להעניק לתמונותיה מיקוד רך וחלומי. בעוד שצילומיו של דודג'סון ממוקדים תמיד, מומחזים לרוב, אך ריאליסטיים באופיים, על צילומיה של קמרון שורה רוחו של עולם אחר. אפילו הדיוקנאות שלה נושאים עמם איכות פיקטוריאליסטית

אך למרות שקרול צילם אותה ואת אחיותיה שוב ושוב, אליס לידל לא הפכה למודל של ג'ון טניאל בבואו לאייר את יצירתו. "מר טניאל הוא האמן היחיד מבין האמנים שאיירו בשבילי", כתב לואיס קרול זמן מה אחרי ש"מבעד למראה" ראה אור, "אשר סירב בנחישות להשתמש במודל, והכריז שאינו זקוק לו יותר משאני זקוק ללוח הכפל כדי לפתור בעיה מתמטית!" אחיזתו של הדימוי האיקוני של אליס כחולת עיניים ובהירת שיער, שיצר טניאל, כה איתנה, שאפילו במהדורת הפעוטות המופשטת כמעט לחלוטין שראתה כעת אור לכבוד 150 שנה ל"אליס", הגיבורה בציוריו הסוריאליסטיים של אריק פויברט היא בלונדינית כחולת עיניים, לא כאליס של קרול, שהיתה שחורת שיער וכהת עיניים, בהן שכן מבט פראי ותמים.

צילום פוסט-מורטם. מי משתי התאומות חיה ומי מתה?

קירבתו של דודג'סון למשפחת לידל הפגישה אותו עם האשה שעתידה היתה לרשת אותו כצלמת של אליס לידל, אמנית הפורטרטים החשובה ביותר של התקופה, אשה שהחזיקה מצלמה לראשונה רק בגיל 48, כשהבת שלה קנתה לה אותה מתנה, ומי שזכתה (כמו דודג'סון) לצלם את שועי התקופה וגיבוריה – ג'וליה מרגרט קמרון.

אבל הקירבה האמנותית ביניהם לא גרמה לדודג'סון לכבד את קמרון, להפך. "נאמר שהוא טען שהיא פשוט לא יודעת לצלם בפוקוס", מספרת ד"ר תמר הגר, סופרת, חוקרת ומרצה במכללה האקדמית תל חי, שכותבת בימים אלו ספר שעוקב אחרי חייהן של שתיים מהדוגמניות של קמרון, ועוסק בטשטוש שבין אמנות וחיים. הטשטוש היה אופייני ליצירתה של קמרון, שהיתה מותחת את זמן החשיפה עוד ועוד כדי להעניק לתמונותיה מיקוד רך וחלומי. בעוד שצילומיו של דודג'סון ממוקדים תמיד, מומחזים לרוב, אך ריאליסטיים באופיים, על צילומיה של קמרון שורה רוחו של עולם אחר. אפילו הדיוקנאות שלה נושאים עמם איכות פיקטוריאליסטית.

"היא מרגשת אותי בתשוקתה לעשייה אמנותית שאינה יודעת פשרות ובהתעקשות שלה להיתפס כצלמת מקצועית על ידי בני זמנה, במציאות שבה נבצר מבנות מעמדה לעבוד לפרנסתן", אומרת הגר. "אנשי הממסד האמנותי אמרו עליה שהיא חובבנית — כי הרי אשה לא מסוגלת באמת להיות אמנית מקצועית — שהצילום שלה מטושטש, שהיא לא יודעת איך להשתמש במצלמה ובחומרי הפיתוח. אבל היא לא ויתרה, נאבקה ביחס המזלזל של הממסד והמשיכה לצלם ללא ליאות ולעסוק ביחסי ציבור. היא ערכה פגישות וכתבה אינספור מכתבי בקשה, דרישה, תביעה, תחנונים לקובעי טעם, לאוצרים, למבקרים ולאמנים, שמטרתם היתה לקדם את האמנות שלה, לעזור לה להציג בגלריות, להופיע בתחרויות צילום ולמכור תמונות לכל המרבה במחיר. היא האמינה שאם תתאמץ מספיק היא תצליח להישאר בתודעת הציבור כצלמת חשובה. העובדה שהיא מופיעה היום בכל ספרי ההיסטוריה על התרבות הוויקטוריאנית ועל אמנות הצילום, והעיסוק האינטנסיבי של גלריות ומוזיאונים במקומות שונים בעולם בצילומים שלה – מוכיחים שהיא הצליחה".

מצולמיה של קמרון כאילו בוקעים מתוך העבר המקיף אותם ומביטים בנו, מצ'רלס דרווין ועד אחייניתה, ג'וליה, שתהפוך להיות אמה של וירג'יניה וולף. המחזה היחיד שכתבה וולף, "פרשווטר", עוסק בקמרון ובחוג האמנותי שהתקבץ סביבה וסביב האמנות שלה. משער המהדורה העברית של המחזה, שראתה אור ב–2010, נועצת בנו מבט אליס לידל הבוגרת, זו שמשפחתה ניתקה את קשריה עם דודג'סון בנסיבות שמעולם לא התבררו לגמרי. היא כבר אשה לכל דבר, אך הפוני השחור שלה ועיניה החודרות והנוצצות נשארו כשהיו בצילומי הילדות שלה. הפארסה העליזה של וולף מתרחשת ביום שבו עתידה ג'וליה מרגרט קמרון לצאת להודו בחברת בעלה, וממתינה לארונות המתים שהם עתידים לקחת עמם למסעם. "איננו יכולים לצאת להודו ללא ארונות המתים שלנו. שמונה פעמים כבר הזמנתי את ארונות המתים, וכבר שמונה פעמים שארונות המתים לא הגיעו. אך ללא ארון המתים שלה, ג'וליה קמרון לא תצא להודו", מכריזה דמותה במחזה, ממשיכה להיות מסורה להערצת המוות הוויקטוריאנית עד הסוף המר.

<

מרב סלומון

"'די, אין טעם לבכות ככה!' אמרה לעצמה אליס, די בחומרה. 'אני מייעצת לך להפסיק בזה הרגע!' בדרך כלל היתה נותנת לעצמה עצות טובות מאוד (אם כי רק לעתים רחוקות נשמעה להן), ולפעמים היתה גוערת בעצמה בחומרה כזאת, שהיתה מעלה דמעות בעיניה, ופעם, זכרה, ניסתה לחבוט באוזניה שלה על זה שרימתה את עצמה במשחק קרוקט ששיחקה נגד עצמה, כי הילדה המוזרה הזאת אהבה מאוד להעמיד פנים שהיא שני בני־אדם. 'אבל עכשיו', חשבה אליס המסכנה, 'אין טעם להעמיד פנים שאני שתיים! הרי בקושי נשאר ממני מספיק לאדם הגון אחד!'"

"הַרְפַּתְקָה"
מהשפה פנימה
אילון גלעד

מצרות צרורות לחוויות נהדרות — המילה הרפתקה עברה שינוי במשמעותה לאורך השנים

שישה תרגומים עבריים לספרו הידוע של לואיס קרול ראו אור בעברית. שלושת המתרגמים הראשונים והעיבוד האחרון הסתפקו בכותר חלקי: ״עליסה בארץ הנפלאות״ (1927), ״עליזה בארץ הפלאות״ (1951), "עליסה בארץ הפלאות" (1989) ו"אליס בארץ הפלאות - הנפילה לתוך מאורת הארנב" (2015, גרסה לגיל הרך) ואילו השניים האחרים הוסיפו את המילה ״הרפתקאות״ לכותר כתרגום למילה Adventure שמופיעה במקור: ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״ (1997) ו״הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות״ (2012). בנקל ניתן לראות שאין מדובר במילה עברית — אין לה שורש תלת־עיצורי או אפילו ארבע־עיצורי. אם כך, מניין הגיעה מילה מוזרה זו?

לאחר שהתקבלה המילה ״הרפתקן״ כתרגום למילה Adventurer באנגלית ובשפות אירופה האחרות, החלה המילה ״הרפתקה״ להיתפס כמילה העברית ל–Adventure ומשמעות זו החלה לדחוק בהדרגה את משמעותה הקודמת של המילה

התשובה הקצרה היא שהמילה מקורה בארמית במילה הַרְפַּתְקֵי, שלה תיעוד הן בתלמוד והן בקמעות מאגיים בבליים (קערות השבעה) מאמצע האלף הראשון לספירה. אבל זה לא פותר את הבעיה, שכן כפי ש״הרפתקה״ לא יכולה להיות עברית, הַרְפַּתְקֵי לא יכולה להיות ארמית או כל שפה שמית אחרת מאותן סיבות ממש. כך שלפני שנבחן את משמעותה של המילה הארמית ואיך התגלגלה מהתלמוד למילה העברית המוכרת לנו היום, עלינו לשאול את עצמנו מניין הגיעה הַרְפַּתְקֵי לארמית.

הסברות לעניין האטימולוגיה של הַרְפַּתְקֵי כולן דחוקות למדי, והסבירה שבהן היא זו של חתן פרס ישראל לבלשנות פרופ׳ שאול שקד. על פי שקד, המילה הארמית שאולה (בתיווך הניב הפרסי הַפַּרְתִי) מהצירוף הפרסי העתיק (המשוחזר) פְרָ־רַפְתָ־קָה — ״זה אשר קרה״. בין אם זהו המקור, או שהמקור הוא מצירוף פרסי או יווני אחר כהצעת אחרים, ממעט המופעים התלמודיים ומהלחשים הכתובים על קערות ההשבעה ברור לחלוטין שהַרְפַּתְקֵי הם מאורעות ביש, או פשוט תלאות.

הרמב״ם שלף את הצירוף התלמודי ״כל הני הרפתקי דעדו עלה״ (ראש השנה ט״ז, א׳), כלומר ״כל אותן תלאות ממעל שעברו על...״ והשתמש בו רבות ב״משנה תורה״ שחיבר בסוף המאה ה–13. בעקבותיו החלו רבנים אחרים להשתמש בספריהם בצירוף הארמי, בעיקר לצורך תלונות על הקשיים שעברו בחייהם לפני שכתבו את הספר — מוטיב חוזר בהקדמות לספרות רבנית. החל מהמאה ה–16 ניתן למצוא, בנוסף לצירוף הכבול הארמי, גרסה של הצירוף מתורגמת לעברית. בתרגומים אלו הוחלפה הצורה הַרְפַּתְקֵי בצורה הַרְפַּתְקָאוֹת. דוגמה מוקדמת לכך ניתן למצוא בהקדמת הרב שלמה לוריא לחיבורו ההלכתי החשוב ״ים של שלמה״, שראה אור בסוף המאה ה–16: ״המדבר בלב נשבר מרוב הרפתקאות אשר עלי עבר...״ בתקופת ההשכלה החלה המילה ״הרפתקאות״ לצאת מהצירוף התלמודי ולעמוד בפני עצמה. מהראשונים לעשות בה שימוש כזה היה סופר ההשכלה מנדל לֶפִין בספרו ״אגרות חוכמה״ (1789). לֶפִין, וגם הסופרים שבאו בעקבותיו, השתמשו במילה ״הרפתקאות״ להורות על קשיים ותלאות, שימוש שהמשיך לתוך המאה ה–20. המפתח לשינוי במשמעות המילה הרפתקה ממילה נרדפת לתלאה למשמעותה המקובלת בימינו היא המילה הגרמנית Abenteurer. ראשון לתרגמה לעברית היה אברהם גוֹטְלוֹבֵּר בספרו ״תולדות הקבלה והחסידות״ (1869). בספר זה איפיין גוֹטְלוֹבֵּר את הרב הקבלי אברהם אבולעפיה כ״חופש הרפתקאות״, תוך שהוא משתמש בתעתיק של המילה הגרמנית בסוגריים להסביר את כוונתו. ב–1909 חידש סופר בעיתון "הצפירה" את המילה ״הרפתקן״, שוב תוך ציון תעתיק של המילה הגרמנית בסוגריים.

לאחר שהתקבלה המילה ״הרפתקן״ כתרגום למילה Adventurer באנגלית ובשפות אירופה האחרות, החלה המילה ״הרפתקה״ להיתפס כמילה העברית ל–Adventure, ומשמעות זו החלה לדחוק בהדרגה את משמעותה הקודמת של המילה. תהליך זה משתקף במילונים העבריים: ב–1937 הגדיר יהודה גור את המילה הרפתקה כ״אסון, מקרה רע, תלאה״. כעבור עשור, ב–1947, הגדיר את אותה מילה אברהם אבן־שושן ״מאורע הכרוך בקשיים, תלאה, מקרה רע״. תשע שנים אחר כך עידכן את הגדרתו ל״מאורע הכרוך בקשיים, תלאה, אֲוַנְטוּרָה״. ב–1966 הגדיר ראובן אלקלעי את ״הרפתקה״ ב״מילון עברי־אנגלי שלם״ ״Adventure; (also) accident trouble״. וב–1997 עורכי ״מילון ספיר״ הגדירו את אותה המילה ״מאורע מרתק שיש בו סיכון והעזה, תלאה״.

זאב אנגלמאייר

"'הנה, סוף־סוף הראש השתחרר!' אמרה אליס בחדווה, שכעבור רגע הפכה לחרדה, כשגילתה שכתפיה נעלמו ולא נראו בשום מקום: 'ולאן נעלמו הכתפיים שלי? אוי, ידיים מסכנות שלי, איך זה שאני לא רואה אתכן?' היא הניעה אותן הנה והנה תוך כדי דיבור, אך לא העלתה דבר"

לא על העורב לבדו
שעשועים
אריאל קריל

משחקי מילים, בעיות היגיון וחידות העסיקו את לואיס קרול בספריו ומחוץ להם. הנה מקבץ של חידות שחיבר קרול, בעיבוד לעברית

"לָמה דומה העורב לשולחן כתיבה?" — חידה זו, שחד הכובען המטורף בפתח מסיבת התה המטורפת לא פחות של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", היא אולי החידה המפורסמת ביותר שהמציא לואיס קרול, אך היא לחלוטין לא היחידה. נדמה שלא עבר רגע שבו לא ניסה להמציא או לפתור איזה סיבוך מחשבתי כזה או אחר. כל חייו — לא רק המקצועיים, כמתמטיקאי ולוגיקן, והספרותיים, כמחבר יצירות מופת, אלא גם האישיים, כפי שמעידים יומניו, והחברתיים, על התכתבויותיו הענפות עם ידידים וילדים — הוקדשו לדבר אחד ויחיד: לחיבה שלו למשחקי מילים, משחקי חברה, בעיות היגיון וחידות. למעשה, אין הרבה אנשים שניתן להעמיד את כל אישיותם על עניין אחד ויחיד כפי שאת קרול ניתן להעמיד על שעשועיו המנטליים.

מעבר לכתיבה הספרותית שלו, שאין צורך להרחיב עד כמה חיבתו זו משתקפת מתוכה, קרול נהג לשלוח חידות ומשחקים שהמציא למגזינים של תקופתו, ואלה זכו פעמים רבות להיענות מפתיעה בהיקפה של הקוראים. מה שמובא כאן הוא מקבץ קטן ומצומצם שלהם — מעין דף שבועי (אך חד פעמי) לילד (ולמבוגר) של חידותיו של קרול בעיבוד לעברית. באשר לעורב ושולחן הכתיבה, רבים כל כך העסיקו את עצמם בניסיון לפתור את החידה, עד שבהקדמה למהדורה השישית של "אליס" נאלץ קרול להודות שבדיוק כמו הכובען בדה אותה בלי שהיה לו שמץ של מושג מה פתרונה. עם זאת, באופן טיפוסי למדי, הוא לא נמנע מלנצל את ההזדמנות להצטרף לקוראיו ולהציע פתרון משלו לחידה שהוא עצמו המציא — פתרון מאולץ ככל היתר, שמסתמך על כפל המשמעות של המילה האנגלית notes: כי הוא מפיק מעט צלילים/סיכומים, והם די שטוחים.
תיהנו!

  1. איזה שעון מדויק יותר — אחד שמראה את השעה הנכונה פעם בשנה, או אחד שבכלל לא עובד?
  2. ארגנו מחדש את אותיות המשפט "אמי חלתה" למילה אחת.
  3. לאיש אחד נולדו שלושה בנים.
    הראשון, שכונה "הַכֶּשֶׁל", בגר ונהיה עורך דין.השני, לו קראו "ברק", התגייס ונהיה חייל. ואילו השלישי התגלגל להיות חוקר שבויים.
    מה היה שם החיבה שלו?
  4. צמדים
    זהו משחק שלואיס קרול המציא ושהפך לפופולרי מאוד בכל מסיבות התה המטורפות באנגליה של סוף המאה ה–19. מתחילים מצמד מילים בנות מספר זהה של אותיות ומנסים להפוך אחת לשנייה באמצעות מילות ביניים, כל אחת שונה מקודמתה באות אחת בלבד.
    לדוגמה: הפכו חתול לחיוך. חתול — חתוך — חיוך.
    קל? נסו את אלה:
    1. הוציאו עצה מזחל.
    2. הביאו את אליס למלכה.
    3. הפכו מסיבה לעריפה.

איור: אסף בן ארוש

תשובות:

  1. האחרון, כי הוא מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום.
  2. מילה אחת.
  3. כבש.
    1. זחל – מחל – מחה – מצה – עצה
    2. אליס – אליה – אלכה – מלכה
    3. מסיבה – משיבה – חשיבה – חשיפה – חריפה - עריפה

כרמי דרור

״התואיל להגיד לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?״
״זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע״, אמר החתול.
״לא אכפת לי כל כך לאן-״ אמרה אליס.
״אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי״, אמר החתול.
״-בתנאי שאגיע לאנשהו״, הוסיפה אליס כהסבר.
״בטוח שתגיעי״, אמר החתול, ״אם רק תתמידי בהליכה״

דנה רז

"וכך היא ישבה, שוקלת בדעתה (עד כמה שיכלה, כי החום עשה אותה מנומנמת מאוד וקשת תפיסה), אם ההנאה שבקליעת מחרוזת מרגניות מצדיקה את הטרחה לקום לקטוף אותן"