10 ספרים מומלצים

קריאת חובה

גם אם לא תקראו אותם, כדאי לדעת במה מדובר. עורכים בכירים בהוצאות בישראל גיבשו עבורכם את רשימת עשר הקלאסיקות בספרות המתורגמת שכל אחד צריך להכיר. פרויקט מיוחד לשבוע הספר | גילי איזיקוביץ

צילום: רמי שלוש

קריאה חובה

לפני כמה עשרות שנים נשאל חבר הכנסת הצעיר, משה קצב, מהו הספר אותו הוא קורא כרגע. "מלחמות היהודים ברומאים", הוא שלף מיד תשובה כבדת משקל, "מאת יוסף בן מתיתיהו". שנים אחר כך, והוא נשיא המדינה השמיני, נשאל קצב בראיון את אותה השאלה. גם הפעם מיהר לנופף בתשובה מרשימה: "מלחמות היהודים ברומאים", השיב ללא היסוס, "מאת יוסף בן מתיתיהו".

קצב, כך נדמה, יכול היה להתחבר לאמירה המוכרת של מארק טווין על קלאסיקות ספרותיות, אותם נכסי צאן ברזל שכולם "משבחים אך לא קוראים". הקאנון הספרותי, העברי והמתורגם, רצוף ספרי מופת שהקריאה בהם משולה למאבק: בשפה מאתגרת, ברעיונות מתוחכמים, בדמויות מורכבות ולא פעם בהרבה הרבה עמודים. קריאת קלאסיקה, במלים אחרות, היא עבודה רצינית. אבל אי-קריאת קלאסיקה היא בעיה בפני עצמה. לא רק מטעמי חינוך ועושר תרבותי, כי אם מטעמי פאדיחה. בעמודים הבאים תמצאו פירוט לקלאסיקות הספרותיות המתורגמות, שכל אחד צריך לדעת מה כתוב בהן, לפחות ברמת שיחת סלון. סדר הכותרים אקראי ואינו מהווה דירוג איכות.

סייעו בגיבוש הרשימה: נטע גורביץ, לשעבר העורכת הראשית של "ידיעות ספרים", עינת ניב, העורכת הראשית של הוצאת כתר, נועה מנהיים, עורכת ספרות המקור בהוצאת כינרת, נוית בראל, עורכת ספרות המקור בהוצאת ידיעות אחרונות ומבקר הספרות אורין מוריס.

ובשבוע הבא: היכרות עם עשר קלאסיקות בספרות העברית.

לכל כתבות שבוע הספר 2015

"יוליסס"

מאת ג'יימס ג'ויס

ב–890 עמודיו של "יוליסס" (בתרגום החדש לעברית) מתואר יום אחד, ה–16 ביוני, בחייהם של שלוש דמויות ודרכן מתואר יום בחייה של העיר דבלין. הגיבורים הם סטיבן דדאלוס, בן דמותו של ג'ויס בעצמו שהוא גם גיבור הספר הקודם של ג'ויס ("דיוקן האמן כאיש צעיר"), וליאופולד בלום, סוכן המוכר מודעות פרסומות, יהודי מצד אביו, שיומו בדבלין מתואר שעה אחר שעה, משמונה בבוקר, בביתו ועד חצות ברובע הזונות בדבלין. את הספר חותם מונולוג של רעייתו, מולי בלום הבוגדנית. "יוליסס", אימרו ברוב חשיבות, אם נקלעתם לשיחה בעניין, הוא ההקבלה הפארודית המתוחכמת שכתב ג'ויס ל"אודיסיאה" (ראו ערך). המקפידים יציינו גם את "בלומסדיי", יומו של ליאופולד בלום, המצוין ברחבי העולם ב–16 ביוני.

"גן העדן האבוד"

מאת ג'ון מילטון

מילטון, בן המאה ה–17, חיבר אפוס בן 12 פרקים הסובבים סביב שני מוקדים, ומפרטים את המיתוס התנ"כי של סיפור הגירוש מגן עדן, תוך שימוש במיתולוגיה היוונית ומסורות פגניות. גיבור המוקד הראשון הוא השטן, לוציפר, והמלאכים שלצדו, אחרי שנוצחו על ידי האל. הם מוצגים כמעט באור חומל, כמי שבסך הכל מתנגדים ליישות גדולה ושתלטנית. המוקד השני הוא סיפור יחסיהם של אדם וחווה, חטאה של חווה המוביל לחטאו של אדם ולגירוש מגן עדן. הידעתם? (אין צורך לענות) מרי שלי, מחברת רב המכר "פרנקנשטיין", הושפעה כל כך מ"גן העדן האבוד" שביצירתה לא רק שציטטה מהספר אלא שהיצור בספרה קורא את "גן העדן האבוד" ובעקבות הקריאה מתפתחת בו מודעות עצמית והוא מבין כי הוא מפלצת. כשהוא יוצא למסע הרס ורצח, הוא מצטט את השטן בנאומו מהספר. במלים אחרות, אפילו היצור של פרנקנשטיין קרא את "גן העדן האבוד".

"מובי דיק"

מאת הרמן מלוויל

קפטן אחאב, קברניט ספינת הציד "פקווד", גורר אחריו אובססיה ארוכת שנים: לנקום בלווייתן הלבן העצום, מובי דיק, שגרם לו לאבד רגל וצילק אותו בצלקת עמוקה לאורך גופו. הסיפור כולו מובא מנקודת מבטו של ישמעאל, מלח צעיר המשתוקק לעבוד על ספינת ציד לוויתנים, ועולה לספינה ביחד עם ידידו, מטיל הצלצל הפולינזי, קוויקווג. על הסיפון נמצאים גם החובלים סטארבק, סטאב ופלאסק. כולם, פרט לישמעאל, אובדים במצולות במרדף שלושת הימים אחרי מובי דיק. המשפט הפותח את הספר, "קוראים לי ישמעאל", הוא אחד ממשפטי הפתיחה המוכרים ביותר (מוכר לא פחות ממשפט הפתיחה של "אנה קרנינה", ראו ערך). שרבבו אותו אקראית בשיחה מתאימה.

"האודיסיאה"

מאת הומרוס

זהו אחד הטקסטים המכוננים ורבי ההשפעה על התרבות המערבית. סיפור מסעותיו של מלך איתיקה, אודיסיאוס, המשתוקק לשוב לפנלופה מלכתו, לאחר סיומה של מלחמת טרויה. במקביל, מסופר על טלמאכוס, בנו של אודיסאוס היוצא לחפש אחר אביו, ועל המחזרים אחר פנלופה המתחרים על לבה. בתחילת האודיסיאה, בת 24 הספרים, מוחזק אודיסיאוס באי של הנימפה קליפסו. עד שישוב ויתאחד עם אהובתו הנאמנה, בפרק ה–22, מסופרות ההרפתקאות בטרויה, ההתגברות על הקיקלופ האכזר תוך גרימת עיוורון (הקיקלופ הוא בנו של האל פוסידון, שבתגובה נוקם באודיסאוס ומונע ממנו לשוב לביתו במשך שנים), מכשפה יפה בשם קירקה ההופכת את אנשיו לחזירים, חיפוש אחר רוחו של נביא בשאול ועוד ועוד.

על המקום הקאנוני של היצירה אפשר ללמוד מכך שהמלה "אודיסאה", נהפכה בעצמה למטבע לשון המתאר מסע מפרך. מספרם של היוצרים והיצירות שהושפעו מהחיבור עצום ובעברית היא תורגמה כמה פעמים. התרגום האחרון, של אהרון שבתאי, ראה אור לפני כשנה ונחטף מהחנויות. זה רק אתם שלא קראתם.

"ג'יין אייר"

מאת שרלוט ברונטה

סיפורה של היתומה החולמנית והענייה, שמתאהבת באדוארד רוצ'סטר, אדון האחוזה שבה היא משמשת אומנת. ג'יין נשלחת לבית דודיה אחרי מות הוריה ואחרי שהיא מתעמתת עם בן דודה, היא נשלחת לפנימיה קשוחה. היא נהפכת למורה ואחר כך לאומנת של ילדה צרפתיה מאומצת. אדון האחוזה הוא רוצ'סטר, והשניים מתאהבים, אך ביום חתונתם מתברר כי רוצ'סטר כבר נשוי לברטה מייסון הלוקה בנפשה וכלואה לפיכך בעליית הגג באחוזה. ג'יין דוחה את הצעתו של רוצ'סטר להפכה לפילגשו ויוצאת לנדודים. היא מוצאת מקלט בביתו של הכומר סיינט ג'ון, עד שזהותה מתגלה ומתברר כי היא ירשה סכום כסף גדול וכעת היא אמידה. רגע לפני נישואיה לכומר, היא מתעשתת ויוצאת לחפש את רוצ'סטר, ומוצאת אותו עיוור וקטוע יד, לאחר שריפה שכילתה את האחוזה ובה נהרגה גם ברטה. הם נישאים, מאור עיניו של רוצ'סטר שב אליו ונולד להם בן. אם כל זה נשמע לא יותר מרומן רומנטי, דעו כי ג'יין אייר נחשבת כגיבורה פמיניסטית, אולי הגיבורה הספרותית הפמיניסטית הראשונה, ולא מעט מחקרים פמיניסטיים הוקדשו לה משנות ה–70 והלאה. כך למשל הסצינה שבה רוצ'סטר וג'יין נפגשים לראשונה, ובה הוא נופל מהסוס שעליו רכב ונאלץ להישען על ג'יין. שלבו זאת בסיטואציה המתאימה.

"התפסן בשדה השיפון"

מאת ג'יי, די. סלינג'ר

שלושה ימים בחייו של הולדן קולפילד בן ה–16 מתוארים מפי הולדן קולפילד בן ה–17, כשהוא מתבונן בעצמו, אחרי אישפוז פסיכיאטרי ולפני שיחזור לשגרת נער רגיל. אלו שלושה ימים גורליים לקולפילד המסופרים בגוף ראשון, מערב חג המולד, אז סולק מפנימיית היוקרה שבה למד והחליט לברוח לניו יורק, ועד החג עצמו. קולפילד הוא ילד שההתבגרות והמעבר לעולם המבוגרים קשים לו. במסע בניו יורק, הוא עובר סדרה של מפגשים וקושר שיחות עם שלל טיפוסים, מנהגי מוניות ועד זונה והסרסור שלה, אחותו הקטנה ועוד. הוא מהרהר במוות כאפשרות טובה בחדר המומיות במוזיאון לטבע, בז לזיקנה, לכסף, לזיוף שבעולם המבוגרים ומציג גישה דואלית למין, לחוק ולקשרים אנושיים. "התפסן בשדה השיפון" הוא כנראה הקלאסיקה שסביר שקראתם, ועל כך התודה למערכת החינוך, שכוללת אותו בתוכנית הלימודים לתיכונים, או לפחות לתקצירים המצוינים שהפיצו תלמידי בית הספר ע"ש קציר, בו למדה הח"מ. ובחזרה לעניינינו. בצוק העיתים, זמזמו את "דון קישוט" של דני סנדרסון, ואמרו בידענות "'לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא', נורא מתחשק לי לקרוא שוב את 'התפסן בשדה השיפון'".

"בעקבות הזמן האבוד"

מאת מרסל פרוסט

שלושת אלפים ומאתיים עמודים בשבעה כרכים ואלפיים דמויות יש ל"בעקבות הזמן האבוד", והם עומדים כחומה של ממש בין הרצון והיכולת של הקורא הממוצע. יש מי שרואים בספר את יצירת המופת של המאה העשרים, אך הניסיון לספר את העלילה בכמה משפטים נדון לכישלון: אין עלילה של ממש. במקום זה כותב פרוסט על נפתולי הנפש, ההכרה והזיכרון האנושי, מהילדות ועד לזיקנה. בתווך עומדים יחסים בין הורים וילדים ומפגשים חברתיים, מסיבות, קשרים רומנטיים ותשוקה לעוגיות מדלן. כולם חלק מהניסוי של פרוסט "לתפוש את התפישה עצמה ואת הדיאלוג העדין שהיא מנהלת עם המציאות", כפי שהגדירה זאת עורכת בכירה בהוצאת ספרים גדולה. "חלקים ניכרים מהיצירה הם מלאים מאוד, ועוד באופן הצרפתי שהוא בעיני המלא ביותר", אמרה אותה עורכת בעדינות, "וקטעים אחרים הם באמת פסגות נישאות ומרטיטות של התבוננות בהכרה האנושית".

"מלחמה ושלום"

מאת לב טולסטוי

באפוס של טולסטוי מתוארות מלחמות נפוליאון עד נפילתו וגלותו. בין לבין משובצות מסות פילוסופיות העוסקות בהיסטוריה (שעיקרן: ההיסטוריה אינה מנותבת בידי מנהיגים אלא היא רצף אקראי של פעולות יומיומיות שמבצעים האנשים הקטנים, אזרחים וחיילים). בסיפור העלילה עשרות דמויות, חלקן, כמו נפוליאון עצמו (המצטייר בזוי ומטופש) אמיתיות וחלקן בדיוניות, והוא מורכב מעשרות תיאורים של פעולות יומיומיות, אירועים קטנים ומהלכים המייצרים את הסיפור. הדמויות העיקריות הן נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב והנסיך אנדריי, אך גם הן אינן מובילות את העלילה יותר מעשרות דמויות המשנה האחרות.

"הר הקסמים"

מאת תומס מאן

האנס קאסטורפ נוסע לביקור נימוסין אצל בן דודו החולה בשחפת המתאכסן בבית הבראה בדאבוס, בהרי שווייץ. הביקור, שנקבע לשלושה שבועות, מתארך לשהות בת שבע שנים. בבית ההבראה הוא מתאהב ברוסייה המסתורית מאדאם שושא, ומתוודע ללאו נאפאטא הישועי וללודביקו סטמבריני האיטלקי, חבר כת הבונים החופשיים הדוגל ברעיונות הומניסטיים. דמות נוספת היא מינהר פופרקורן, עשיר נהנתן ממוצא הולנדי, המתאבד בסופו של דבר כשהוא מבין שלא יוכל להחלים ממחלתו. השהות בבית ההבראה נקטעת כשקאסטורפ נשלח לשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה, וגורלו נותר לא ידוע. "הר הקסמים", אמרו בידענות, הוא בסך הכל מיקרוקוסמוס לחברה האירופית החולה של שלהי המאה ה–19 וככזה הוא מציג את הרעיונות המתנגשים והאידיאולוגיות השונות של אותו העידן.

"אנה קרנינה"

לב טולסטוי

חייה של אנה שלווים וטובים: היא נשואה בנוחות לביורוקרט רוסי ואם לילד ואף שאלו נישואין ללא אהבה, היא נהנית מנוחות ומחיי החברה הגבוהה. קיטי היא מושא חיזוריו של בעל האחוזה העשיר, קונסטנטין לוין, אך מאוהבת באיש הצבא, הגראף ורונסקי. אשר לוורונסקי, הוא מחזר בלהט אחרי אנה, הנענית לו, עד שהרומן בין השניים מתגלה, אנה נכנסת להיריון מוורונסקי ומתוודה בפני בעלה. קיטי האומללה דוחה את לוין, הוא שב לאחוזתו הכפרית והיא נמלטת לבית הבראה בחוץ לארץ. אך לבסוף, השניים מתאחדים ונישאים. בינתיים יולדת אנה את בתה מוורונסקי וכמעט מתה בלידה. בעלה מוכן לשחרר אותה בגט, אך משמעות הדבר היא ויתור מצדה על בנם. תחת זאת היא ורונסקי והבת נוסעים לאירופה, אך אחרי שובם לרוסיה מתגברת האומללות, הבעל מתנה גירושין בוויתור על בנם, ואף שוורונסקי מקובל בחברה, אנה מוקצית ומתאבדת בקפיצה בין גלגלי הרכבת. ללוין וקיטי, לעומת זאת, חיים שלווים, ילד נולד להם והם עוברים מהעיר אל הכפר. המשפט הפותח את הספר "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה", הוא כנראה משפט הפתיחה המוכר ביותר בספרות המערבית. שבצו אותו ביד רחבה בארוחות שישי וסדר פסח לבחירתכם.