הארץ
חקלאים: דור אחרון
מסע בעקבות ענף הולך ונעלם
E
חקלאים: דור אחרון
מסע בעקבות ענף הולך ונעלם
E

פני המשבר בחקלאות הישראלית: גילם הממוצע של בעלי המשקים בארץ עומד על 65 ולחלק גדול מהם אין בנים ממשיכים. מסע מהערבה ועד גבול הצפון בין משקים שבעליהם ממשיכים לקום כל בוקר לעבודת השדה המפרכת, בידיעה ברורה שזה ייגמר ביום שגופם יכריע אותם

נעה שפיגל. צילום: תומר אפלבאום

חממות הפלפל במושב פארן בערבה נראות כסמל של שגשוג אך זו תמונה שעלולה להטעות. הפלפלים אמנם יפים, אבל המדד החשוב להצלחה בהתיישבות העובדת הוא ההמשכיות, ואם בעבר היה צורך להרחיב את פארן כדי לקלוט את כל בני המושב שרצו להשתקע בו - כיום יש כאלה שאין להם בן שימשיך את דרכם. נתי ואורנה כהן למשל, הוא ממושב ערוגות והיא מכפר ויתקין, היו ממקימי המושב הכי דרומי בארץ, עם גרעין נח"ל ב-1971. כיום הם בני 64 ו–63 (בהתאמה) וממשיכים לעבוד כמו כשהיו צעירים, בחלקות הפלפלים וברפת החלב בה הם שותפים. שלושת ילדיהם עזבו את המושב ואין להם למי להעביר את המשק.

פארן, מושב צעיר יחסית, עוד במצב טוב - ליותר ממחצית מהחקלאים בו יש דור המשך. אבל בעבר היו משפחות שבניהן רבו על הזכות להיות בן ממשיך במושב. מושבים התרחבו כדי לאפשר לעוד בנים להישאר ומושבים חדשים הוקמו, כדי לספק את הרצון של הדור השני והשלישי להמשיך לעסוק בחקלאות. לא עוד.

אף שחקלאות עדיין כרוכה בעבודה פיזית קשה, גילם הממוצע של החקלאים בארץ עולה, ולפי נתוני תנועת המושבים, הוא מוערך היום ב-65. אלה שאין להם בנים ממשיכים נתונים במלכוד: כיוון שחקלאות היא עסק קפריזי, שיש בו מעט יציבות אם בכלל, רובם לא חסכו לפנסיה. כעת הם נאלצים להמשיך לעבוד גם בעשור השמיני ואף התשיעי לחייהם. במשרד החקלאות מסבירים כי נכון שהגיל הממוצע של בעלי המשקים הולך ועולה, "אך איננו יכולים לאלץ בעל משק מבוגר למכור את משקו או להעביר אותו לבנו".

האם החקלאות גוססת? תלוי את מי שואלים. לפי נתוני תנועת המושבים, המעודכנים ל-2013, אחוז החקלאים באוכלוסייה בישראל הוא הנמוך ביותר במדינות ה־OECD ועומד על 0.58%. הנתון כולל בעלי משקים, שכירים וקיבוצניקים שעובדים בחקלאות.

Created with Highcharts 4.1.8 0% 10% 2.5% 5% 7.5% אחוז החקלאים באוכלוסיה*
פוליןטורקיהמקסיקוצ'ילהניו זילנדקוריאהאיסלנדOECDהאיחוד האירופישוויץיפןצרפתאוסטרליהנורווגיההולנדקנדהגרמניהארה"בבריטניהישראל
0.58%
הנתונים מתייחסים לשנת 2013

החודש עלו כ–2,000 חקלאים מרחבי הארץ בשיירות של טנדרים ומשאיות לכנסת, והפגינו במחאה על מצב החקלאות: מחירי המים מאמירים, הממשלה פותחת עוד ועוד ענפים לייבוא, והניסיון הממשלתי ליעל ענפים כמו הלול והרפת, עלול להשאיר מאחור את המשקים הקטנים, המשפחתיים, שאין להם את הסכומים שיש להשקיע כדי לעמוד בתנאים החדשים. אם לא די בכך, התמורה שהחקלאים מקבלים על תוצרתם הולכת ופוחתת, אבל לא לטובת מחירים זולים לצרכנים, אלא בעיקר לטובת המתווכים. מאיר צור, מזכ"ל תנועת המושבים שהיא ממובילי המאבק, אמר כי המטרה היא "להגיע למינימום הנדרש כדי שהחקלאים, גם הקטנים וגם הגדולים, יוכלו להתקיים". נשיא התאחדות האיכרים והחקלאים, דובי אמיתי, אומר ש"פעם חקלאות היתה עסק מוערך שגילם ציונות ואידיאולוגיה. היום לא מרגישים גאוות יחידה, משהו נעלם".

ד"ר זאביק גרינברג מהמכללה האקדמית תל חי ואוניברסיטת חיפה מסביר שהשבר החל באמצע שנות ה-80 ונבע בעיקר מפתיחת הסכמי סחר וייבוא ירקות ופירות מאירופה, "מה שהוריד מחירים ושבר את הביטחון", לדבריו. לכך נוספה האינפלציה, זו שגרמה למשבר בקיבוצים והביאה לקריסה של משפחות במושבים. בשנים האחרונות יותר מבעבר, החקלאים מרגישים שהם לבד, אומר גרינברג. "אין להם גב של המדינה. הלובי החקלאי בכנסת לא קיים. הדבר הכי ודאי אצל חקלאי זה חוסר הוודאות. שתלת, אתה לא יודע מתי יצמח, ואם יבוא שיטפון. ואם אתה מרגיש שאין מי שיעמוד איתך, אתה שואל, למה אני צריך את זה. למבוגרים אין ברירה, אבל המסר שעובר לבנים הוא, 'אל תתקרבו, אין מה לעשות פה'".

"הארץ" יצא למסע מפארן בערבה ועד מטולה בגבול הצפון, אצל בעלי משקים חקלאיים מבוגרים, להם אין בנים ממשיכים ועתיד מפעל חייהם לוט בערפל.

נתי כהן, בן 64, מגדל פלפלים

מושב פארן

בפארן, אומרת אורנה כהן (63), "ניסינו את כל סוגי הירקות עד שהגענו לפלפל. תחילה עבדנו בעצמנו, אחר כך הגיעו מתנדבים. באותה תקופה, הספיקה עבודה של שני בני הזוג כדי להתפרנס". המתנדבים עזבו ובאו פועלים מתאילנד. אך לדברי נתי (64), "בפועל יש יותר הקצאות משיש עובדים תאילנדים ולא תמיד אני מספיק הכל. יש שיחים שלא קיבלו טיפול טוב בזמן בגלל מחסור בכוח אדם, זה פוגע בפרי".

כשדמעות בעיניו הוא אמר ש"מצד אחד הלב מתרחב", בבואו לתאר את ההצלחות של המושב, "ומצד שני אתה נקרע. זה לא פשוט להגיע למצב שאתה לא יודע מה יהיה בעוד שלושה חודשים, עוד שנה. אתה גם לא יודע איך תגמור את החודש".

במבט לאחור הוא מודה: "אם הייתי יודע שזה יהיה המצב אחרי 40 שנים, לא בטוח שהייתי בא לכאן. יש לי חברים שהלכו לעסקים פרטיים, כאלה שהם מבוססים ומסודרים והכל על הכיפאק. יש גם כאלה מכאן, שהתגלגלו למקומות אחרים והם מסודרים. חשבנו שהגענו למנוחה ולנחלה, שנוכל להתפרנס, שהילדים והנכדים יהיו מסביבנו והכל יהיה דבש. זה לא ככה".

כשהוא נשאל על פנסיה עולה על פניו חיוך מריר: "אם הייתי חכם בתקופות טובות, הייתי שם בצד". אך לדבריו, רבים מהחקלאים שחסכו לפנסיה, בסופו של דבר השקיעו את הכסף במשק. היום, הוא אומר, "החלום שלי הוא שאחד הילדים יצטרף ונוכל להוריד הילוך. אנחנו פה מאז שהשתחררנו מהצבא, מהנץ החמה עד צאת הנשמה". הוא מודה שבעבר היה "קצת טעם של מרירות" על כך שהילדים לא נשארו, אבל הוא לא כועס, רחוק מכך: "היום אני מאושר שלא סיבכתי אותם".

חיים אורון (ג'ומס), חבר כנסת מטעם מפ"ם ומרצ בעבר, שאף כיהן כשר החקלאות במשך קצת פחות משנה ב-1999, אומר כי זוהי תופעה עולמית: הרווחיות של החקלאות יורדת, חקלאים נדרשים להשקעות גדולות כדי לרכוש טכנולוגיות חדשות. ההבדל, אומר אורון, הוא שכאן נוסף אלמנט ההתנחלות: "כשהמדינה רוצה לעזור להתנחלות היא יודעת לעשות זאת וכנראה שהמדינה כבר לא רוצה את החקלאות ולכן מפקירה אותה".

אדי מנדלסון, בן 83, מגדל פרחים ועצי הדר

מושב כוכב מיכאל

צפונית לפארן, במושב כוכב מיכאל שבנגב הצפוני, אדי (83) ונאוה (74) מנדלסון עמדו בבית האריזה הקטן שבחצר ביתם, וארזו קלמנטינות ופומלות. "אני לא יוצא לפנסיה", הכריז מנדלסון. "מה זה פנסיה? יש לי בן דוד בהולנד - הוא בפנסיה. הוא יכול לטייל בעולם. לי אין עשרה מיליון בבנק לפנסיה. כשהיו חסכונות החלטתי לעשות פרדס. אני לא מצטער על זה".

הם הקימו את המשק שלהם במושב באמצע שנות ה-70. אדי נולד בצרפת ועלה בשנות ה-20 לחייו, אחרי שירות בצבא הצרפתי, לקיבוץ גבולות בנגב. נאוה בת קיבוץ יד מרדכי. קצת לאחר שהתחתנו החליטו להקים את המשק בכוכב מיכאל. כדי לגייס כסף, עבד אדי באפריקה כמה שנים כמדריך חקלאי, ונאוה נשארה לעבוד במשק ולפתח אותו. כמו רוב אנשי המושב הם גידלו בתחילה פרחים וגם קצת ירקות, ובסוף שנות ה-80 נטעו עצי הדר. אדי אומר שמתוך כ-80 חקלאים שהיו במושב בשנות ה-70, רק שבעה עדיין עוסקים בחקלאות.

המנדלסונים מגדלים כעת עשרה זנים של הדרים על כ-3,000 עצים, וענפים ירוקים לזרי פרחים. "בהתחלה עבדנו עם פועלים מרצועת עזה ואז הגיעה ההתנתקות ועכשיו יש עובדים מתאילנד, בהקצאה מטעם המדינה", אומר אדי.

שניים מילדיהם עזבו את המושב. הבת הגדולה ובעלה הקימו מפעל למכונות לקליית קפה במושב מצליח והבן השני עובד איתם. הבן שלישי גר במשק, אבל מתעסק בדברים אחרים ואדי רומז שגם אם ירצה, אולי זה קצת מאוחר להתחיל: "פרדס זו התמחות מעמיקה על קרקע, מים, ריסוס, מחלות ומזיקים. מי שלא במקצוע שנים, קשה לו להתמודד". המשק קטן, מוסיף מנדלסון. הוא לא יפרנס שתי משפחות ואין בו מקום לטעויות: "אם משהו קורה, זה ישר מורגש כלכלית".

במבט לאחור מודה נאוה ש"אולי עשינו טעות. אולי אחד היה צריך להיות שכיר. יש כאלה שעושים את זה". אבל למרות ההרהורים והגיל, הם לא עוצרים לרגע. אדי ממשיך לנטוע: "בעוד שלוש שנים יהיו פירות. כל עוד אנחנו בריאים נעבוד. אני מקווה לעבוד עוד עשר שנים".

יעקב אברהם, בן 60, רפתן 

כפר שמואל

לא כולם ממשיכים. יעקב אברהם ממושב כפר שמואל שבשפלה סגר לפני כחודשיים, בתקופת החגים, את רפת החלב שלו. באחד המבנים של הרפת עדיין יש מים בשוקת, והכלב הכנעני חומי, שומר על החלל הריק שנותר בתוך הרפת. במבנה אחר נותרו עוד כמה עגלים שיימכרו בקרוב.

אברהם, בן 60, לא לבד. לפי נתוני תנועת המושבים, בעוד שב-1998 עמד מספר הרפתות המשפחתיות בארץ על 1,211, בשנת 2015 היו רק 625 רפתות משפחתיות. יש מומחים שטוענים כי הצמצום במספר הרפתות דווקא מעיד על התייעלות.

מהרפת של אברהם אפשר לראות את הרפת הנטושה של השכן שלו, שסגר כבר לפני כ-20 שנה. "במושב היו יותר מ-35 רפתנים", אומר אברהם, "כמעט כולם סגרו. היום נשארו ארבעה גדולים".

אברהם לא תכנן להשתלב ברפת המשפחתית, אבל במאי 2009, מת אביו בפתאומיות והוא, איש צבא קבע לשעבר, ואחיו שגר בשכנות, החליטו לקחת את המשק עליהם. הסידור הזה לא החזיק מעמד זמן רב: "יש לי שני ילדים, הם מרוויחים יותר ממני. הם אומרים, 'מה, אנחנו צריכים לסבסד אותך?'".

המשפחה הגיעה למקום ב-1966, לפני מלחמת ששת הימים. "הגבול היה פה", מצביע אברהם על נקודה באופק הקרוב. "בשנות ה-70 היתה רפת צנועה, וסוס וחצי. לאט לאט גדלנו. היום, אני מעריך, צריך עוד מיליון וחצי בשביל לחדש". בעבר החקלאים זכו לתמיכה, הוא אומר, "כל פעם היית מקבל משהו - סוס, פרה. מהרגע שהפסיקו לתמוך, השאירו אותנו לגווע ברעב". בשנים האחרונות, לדבריו, מחיר המזון של הפרות במגמת עלייה ובמקביל, התחילה המדינה ביישום המתווה של ועדת לוקר, שבעטיו נסגרו רפתות רבות.

מימין לשמאל, למעלה: נתי כהן בחממת הפלפלים במושב פארן, המשק של דני שחר בבית הלל. למטה: משק בכוכב מיכאל והרפת הנטושה בכפר שמואל

הוועדה המדוברת מונתה לפני כמה שנים על ידי משרד החקלאות כדי לייעל את משק החלב, ובראשה עמד מנכ"ל משרד ראש הממשלה אז, הראל לוקר. המחירים אמנם ירדו אך בעלי הרפתות הקטנות המשפחתיות שילמו את המחיר. לדברי מזכ"ל התאחדות מגדלי הבקר לחלב, אביתר דותן, מאז תחילת יישום ההסכם פרשו 130 משקים, בהם כאלה שלא הצליחו להתייעל ולהגדיל את הרפתות. בעוד שנתיים אמור משרד האוצר לנסח הסכם חדש, אבל לדברי דותן, הרפתנים לא מתכוונים לחתום עליו: "לא ניתן יותר לרפתות להישחק ברווחים. שיילכו לרשתות השיווק".

יעקב אברהם טרם החליט על המשך צעדיו: "אנחנו עומדים כמו נרות נשמה. לאן נלך? אני בן 60, ודווקא עכשיו, אחרי שהשקעתי מיליונים והגיע הזמן ליהנות, לא נותנים ליהנות. מזל שיש לי פנסיה מהקבע ואני אמצא עבודה. ב-5,000 שקל אפשר למצוא עבודה".

במשרד החקלאות מסכימים כי החקלאות המשפחתית בצרות, אף כי "הטענה שמצב החקלאות בישראל מידרדר אינה נכונה במגזר הקיבוצי", נמסר מהמשרד. לגבי סיוע נמסר כי המשרד מתקצב בכל שנה סכום של כ-100 אלף שקלים לחקלאי בממוצע, בנוסף לסבסוד של מחיר המים ומחיר הקרקע.

משה כהן, בן 70, רפתן

מושב בית שערים

במושב בית שערים שבעמק יזרעאל, עפרה ומשה כהן עובדים לבדם ברפת המשפחתית, בלי עזרת פועלים. הרפת ממוקמת מאחורי הבית שהקימו הוריו של משה בשנת 1936. "אבא שלי היה מרים משקולות ברוסיה, והוא הגיע לכאן למכביה", הוא מספר. האב החליט להישאר ונישא לעולה שהכיר עוד ברוסיה. לדברי כהן, אביו לא רצה להיות רפתן. הוא רצה ללמוד הנדסת בניין, "אבל חקלאות היתה אידיאל וככה הם הגשימו את הציונות שלהם".

משה (70) התחיל לעבוד במשק עם שחרורו מהצבא ואת עפרה (67) פגש בסמינר אורנים. היא אמנם למדה מלאכת יד, אבל במהרה הצטרפה אליו לרפת. "העגלים זה התחום שלי ובערב אני עוזרת עם החליבה", היא אומרת. לזוג ארבעה ילדים: אחד עבר לעיר במרכז, אחת גרה במושב אבל לא עובדת ברפת, השלישי עבר לקיבוץ, והרביעית התחתנה עם רפתן, אבל הוא עצמו בן ממשיך במושב רמת צבי.

בכל מקרה, אומרים הזוג כהן, עכשיו מאוחר מדי. לדברי משה כהן, "אם היו באים לפני 20 שנה, אם היו אחרי הצבא נכנסים למשק כמו החתן מרמת צבי, זה היה יכול לקרות. אבל היום הרבה יותר קשה ללמוד. מי שלא חי את זה לא יכול להיכנס. אתה חייב לאהוב את זה". לדעתו, הרפתות המשפחתיות על סף חיסול: "80 שנה היו רפתות כאלה, עכשיו לא יהיו. זו אפיזודה חולפת".

ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל ויו"ר מרכז חקלאי העמק, אייל בצר, חקלאי בעצמו, אמר במהלך יום ההצדעה לחקלאות בכנסת בתחילת נובמבר כי יש להקים ועדת חקירה שתבדוק את הסיבות לנטישה של הבנים הממשיכים במושבים: "אני דור שלישי לחקלאות וספק רב אם בני ונכדי ימשיכו להיות חקלאים. מדובר במקצוע הפכפך והמדינה שלנו, במקום להקטין סיכונים, רק מגדילה אותם".

גבי אבירם, בן 65, מגדל בקר וזיתים

מושב לפידות

מושב לפידות הוקם בשלהי שנות ה-70 בין מעלות לכרמיאל, על צלע הר בין חורש צפוף ופסטורלי. הקימו אותו בני מושבים מהאזור, שרצו להמשיך בחקלאות, אך לא נמצא להם מקום ביישובים שלהם במועצה האזורית מעלה יוסף. הדברים השתנו מאז. בעבר היו במושב 12 חקלאים, אך היום, מתוך 37 משפחות נותר חקלאי אחד.

גבי אבירם, בן 65, מגדל בקר וזיתים אומר שכמעט כל החקלאים במושב נשברו בחורף הקשה של 1992, כאשר הדירים קרסו והגידולים החקלאיים נהרסו. גם מי ששרד אחרי החורף ההוא עדיין מתמודד עם קשיים. למשל גניבות בקר. "אני מאכיל את הפרות ליד הבית או בשטח פתוח כי הגנבים מנצלים את המכלאות". לדבריו, מכת הגניבות רחבה הרבה יותר: "גונבים כבלים של חשמל מרפתות, מפרקים ברזל, כל מה שזז ולא זז. הם מוכרים בגרושים, אצלי זה נזק של מאות שקלים". בעבר סבל גם מחיתוך וגניבה של גדרות, פגיעה בקווי מים, והצתות של שטחי מרעה. והוא לא שוכח גם את היום שבו הכניסו לו נחש צפע לרכב כדי להתנכל לו.

השיחה איתו מתנהלת בשטח המרעה ההררי, בשעות הערב המוקדמות, כשמסביב כבר עלטה מוחלטת, המופרעת רק על ידי פנסי הטרקטור שלו. גם הטמפרטורות לא נוחות במיוחד, אבל נראה שאבירם רגיל לכל אלה. חבוש בכובע קאובוי גם בלילה, הוא משתלב בנוף כמו בתמונה מסרט ישן.

הבן שלו, עמרי, מהנדס מכונות שעובד באזור התעשייה תפן הסמוך, אומר שחוץ מהעבודה החקלאית, אביו גם משמש מעין שריף מקומי: "הוא מוודא שלא כורתים עצים, שלא מציתים". אבירם מבקש להזכיר שהוא לא פועל לבדו, יש מי שעוזר לו: "בנות מ'השומר החדש' עוזרות לי למסוק בהתנדבות, הבנים עוזרים בשמירה או בסיורים למניעת גניבת בקר".

על בנו אמר ש"הייתי רוצה שיצטרף אלי לעבודה במשק", אבל הוסיף שיש חלום ויש מציאות. לדבריו, המדינה לא מתגמלת מספיק את מגדלי הבקר, שהם גם שומרי קרקעות וחשובים למערך האקולוגי, לדוגמה בניקוי שטחי חורש על ידי הרעייה של הפרות, שמונעת התפשטות שריפות. יתר על כן, המדינה לדבריו מקטינה מכסים על יבוא בשר, מה שמוריד את מחירו ופוגע במגדלים הישראלים. מה יכול לעזור? ביורוקרטיה פשוטה יותר להקמת צימרים, הוא אומר: "זה קיים בכל העולם, שילוב של בקר ותיירות".

דני שחר, בן 65, מגדל עצי הדר

בית הלל

"לממשלה אין עניין בחקלאות, נותנים לה לגווע", אומר דני שחר, חקלאי ויו"ר קהילה בן 65 ממושב בית הלל שבאצבע הגליל. השיחה התנהלה בפרדס שלו, בעודו מקלף תפוז שקטף מאחד העצים וחושף פרי אדום עסיסי. בית הלל הוא מושב ציורי. בגינה של שחר ורעייתו תמר, אגוזי המלך נושרים מהעץ הגבוה אל הקרקע שמכוסה, כמו אצל השכנים, בצמחים ומטפסים רבים. כבישי המושב הצרים מכוסים עלי שלכת שנראים כאילו נלקחו מציור של עיירת חורף אירופית.

הפרדסים מאחורי הבית. הוא מגדל יחד עם שכנו השותף איתו 300 דונם. גם כאן הבעיה הגדולה היא למצוא בן ממשיך. מתוך 78 חקלאים במושב, רק לארבעה יש דור ממשיך, הוא אומר. גם לו ולשותפו אין בנים ממשיכים. יש לו שלושה ילדים, אך לדבריו, "הם רוצים לחזור הנה, אבל לא כחקלאים". כמו חקלאים רבים, גם הוא מחזיק צימרים במקביל.

הוא עצמו הגיע למושב לפני 35 שנה ממרכז הארץ, לאחר שעבד כקבלן עבודות גינון וגידל פרחים לייצוא. תמר נולדה במושב לימן שבגליל המערבי, ואחרי תקופה במרכז, הם עברו צפונה "רצינו יישוב יותר קרוב למרכז, אבל לא יכולנו כלכלית", הוא אומר.

אחת הבעיות לפי דני שחר היא שלחקלאות באזור אין יתרון יחסי כמו שיש לחקלאי הערבה למשל, שמגדלים ירקות קיץ בחורף. בעבר היה עמק החולה גדוש במטעי תפוחים, אבל אז עברו לגדל אותם במקומות גבוהים יותר כמו סאסא וברעם, ובצד השני - ברמת הגולן. גידול עצי פרי, הוא מזכיר, מבוסס על הימור: "אתה מחליט ומזמין שתילים ושותל ועד שהעצים יתחילו להניב, יעברו כמה שנים. וכל הזמן הזה אתה משקיע עבודה ומשלם על מים, על ריסוס". כשהוא שתל קלמנטינות מחירן היה טוב, אבל המחיר יורד כל הזמן: "אנחנו על הגבול", הוא אומר ומבהיר שאינו מגיע לסף המס: "לצערי. הייתי שמח לשלם". את הפער, לדבריו, גורפים המתווכים. "יש כל כך הרבה אנשים בדרך שאוכלים מהידיים של החקלאי, שאתה לא יודע כמה תקבל".

Created with Highcharts 4.1.8 מספר הרפתות בבעלות משפחתית
1998200120042007201020132015
צילום: תומר אפלבאום

הדברים הללו מגובים בנתונים סטטיסטיים שמופעים בדו"ח שהזמין יו"ר השדולה החקלאית של הכנסת, ח"כ איתן ברושי (המחנה הציוני), לפני חודשיים. לפי הדו"ח, שכתב הכלכלן ויקטור פתאל, פער התיווך בשיווק פירות וירקות מהחקלאי דרך הסיטונאי והקמעונאי ועד לצרכן, מגיע לעשרות אחוזים. פער התיווך הקמעונאי בלבד (לא כולל גורמים נוספים כמו בתי קירור ואריזה) בפירות טריים בשנת 2013 עמד על 38%. בירקות הפער היה גדול עוד יותר - 53.1%.

ברק אומגה, ממובילי מחאת הפלפלים, אומר שבפועל הפערים גדולים אף יותר: "ברגע שרשתות השיווק מוכרות מוצרים כמו עגבנייה, מלפפון בצל ותפוח אדמה בהפסד, אז לפי המחיר הממוצע של כל הירקות הפער לא עובר את ה-50%, אבל יש חקלאים שהנזק שלהם גדול בהרבה".

לדבריו הבעיה מתחילה בכך ש-80%–75% מהתוצרת עוברים דרך חברות בת של רשתות השיווק, ושם נמצאים הפערים הגדולים. "היום רשת מורידה אוטומטית כמעט 30% מהמחיר שנקבע במועצת הצמחים (בירקות). אם מכרתי להם עשרה קילו הם משלמים מראש על כשבעה קילו. אחר כך מורידים על השינוע ועל השימוש בארגז. על פלפל שמועצת הצמחים קבעה שאני צריך לקבל חמישה שקלים, אני מקבל בערך שלושה". לדבריו, בנוסף, הרשתות מערבבות במדפים פלפלים גדולים עם פלפלים קטנים שמחירם עוד יותר נמוך, ומוכרות את הסחורה במחיר הגבוה.

גם בפירות הבעיה דומה. בקיץ, כשהחקלאים קידמו את מהלך המכירה הישירה בדק אומגה ומצא שאפרסקים נמכרו ברשתות תמורת יותר מ-30 שקלים, בזמן שהמגדלים קיבלו שלושה שקלים לקילו. לדבריו, "אומרים שהשוק מוצף אבל השוק לא מוצף. יש ירידה של 20%–25% בצריכה בשנים האחרונות בגלל המחירים".

חיים הוד, בן 69, מגדל עצי פרי

מטולה

עשר דקות נסיעה צפונה מבית הלל, במטולה, היישוב הכי צפוני במדינה, נמצאים העצים של חיים הוד. כשעמדנו ודיברנו במטע שלו, צעירים לבנונים שעברו בכביש שמעברו השני של הגדר צעקו לנו ונופפו לשלום. הוד לא התרגש, הוא רגיל. בתשובה לשאלה על תקרית ירי לפני כמה שבועות, כאשר יריות נורו מרכב לבנוני שעבר בכביש הסמוך לגדר, לעבר חיילים שהיו באזור המטע, הוא מניף יד בביטול. אחד החיילים נפצע קל וצה"ל השיב אש, אבל הוד אמר רק שכן, זה היה ליד המטע שלו.

הוא דור שלישי לחקלאים, בן 69, ולבד מהמטעים, בבעלותו גם בית מלון בוטיק ומסעדה בשם "בית שלום". ובכל זאת הוא אומר: "אני בברוֹך. החסכונות נגמרים ואין לי קופת גמל. לשמחתי יש לי עסק תיירותי, אבל גם זה לא יותר מדי מצליח".

האם יש עתיד לחקלאות? "עכשיו זה לא עסק משתלם", אומר הוד. "ראית מישהו שמפסיד כסף ונהנה מזה?". הוד מגדל שזיפים, תפוחים ונקטרינות. לדבריו, הייבוא לא מוריד את יוקר המחייה ואם רק היו מצמצמים את פער התיווך, אפשר היה להוריד את יוקר המחייה. מה יהיה? לא ברור. ארבעת ילדיו עזבו את המושבה ואת החקלאות. הוד לא כועס: "הם לא רוצים להיות חקלאים, הם עושים חיל", הוא אומר.

דובי אמיתי, בעצמו חקלאי ממטולה, מזכיר כי "בכל המדינות המפותחות הסעיף הראשון במדיניות החקלאית הוא הבטחת אספקת המזון, והסעיף השני הוא שמירה על רווחיות החקלאים, רק אחר כך באה התחרות". אבל הוא אופטימי ומאמין ש"זה רק עניין של זמן עד שהאסימון ייפול ויבינו שהיתה פה טעות. לכן נמשיך להיאבק".

ומה אומרים במשרד החקלאות? "אנו מכירים היטב את קשיי החקלאים בישראל. בשבועות האחרונים ניהלנו סיעורי מוחות עם אגף התקציבים באוצר, חוקרים, יצואנים, יבואנים, מגדלים המכירים היטב את ענף החקלאות, וגיבשנו עם אגף התקציבים מספר הצעות שיפתרו את רוב הקשיים אשר הציגו החקלאים".

לפרויקטים דיגיטליים נוספים: