לדף הבית של הארץ
איור של דוכיפתת מיינה ודרוריםאיור של דוכיפתת מיינה ודרורים

להתראות דוכיפת,
שלום מיינה:האם הציפורים הארץ־ישראליות
עומדות להיעלם מהנוף?

הנחליאלי, החוגלה, העפרוני והפשוש — ישראל חווה אובדן אדיר של מינים, והציפורים שהיו חלק בלתי נפרד מהטבע סביבנו הולכות ונעלמות. האם עוד אפשר להפוך את המגמה או שנגזר עלינו להסתפק בדררות, עורבים וצוצלות?

"לפני כמה ימים יצאתי, כבכל שבת בבוקר, לתצפית באזור מגוריי בשפלת יהודה. לפתע ראיתי כמה חרגולנים זמיריים, ודווקא הציפור הקטנה והלא מאוד מרשימה הזאת יצרה אצלי געגוע עמוק לתחילת הדרך, כשהשירה הנפלאה שלה היתה שכיחה כאן. היום כבר לא שומעים אותה. אינני תמים, אני לא חושב שהכתיבה שלי תשיב את שירת החרגולן, אבל חשוב לי לספר עליו כדי להזכיר לעצמי ולכל מי שמעוניין לשמוע, שזה קרה במשמרת שלנו. קרוב ל–40 שנה אני צופה בציפורים. לצד רבים בישראל, גם אני פועל ונאבק לשמר את מגוון הציפורים הייחודי של מדינתנו ואת אזורי המחיה החשובים לקיומן. וכמו רבים אחרים, גם אני חש עד כמה המשימה נהיית קשה ומאתגרת משנה לשנה".

כך כותב דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע ב–24 השנים האחרונות, בבלוג שהוא עתיד לפרסם בקרוב. חוויה דומה עבר לאחרונה גם ד"ר יואב פרלמן, המנהל המדעי של המרכז. גם הוא צפר משחר נעוריו וגם הוא יצא לא מזמן לתצפית באזור שבו גדל, פאתי ירושלים, ולפתע הכה בו זיכרון נעים על תצפיות שנהג לערוך שם אחר החמרייה, ציפור שיר יפה ועליזה, שהפכה מאז לנדירה מאוד בישראל. "כשהייתי נער היו שם המונים, היום אין אפילו חמרייה אחת בירושלים. בכל יום לפני ואחרי בית ספר נהגתי לצאת לראות ציפורים בנחל רפאים, בהר משואה או בנחל מלחה. היום, במקום אתרי הטבע האלה ניצבים שכונת המגורים גן משואה, קניון מלחה וגן חיות. חלק גדול מהמקומות שהייתי הולך אליהם לא קיימים יותר ואיתם גם הציפורים שהיו שם".

פרלמן מבלה את סופי השבוע שלו בהקלדת מידע שרשם מאז שהיה ילד בעשרות מחברות, שהוצאו אחר כבוד מהמחסן. "התחלתי לצפר מאמצע שנות ה–80 ומההתחלה ניהלתי רשימות קפדניות של הציפורים שאני רואה. בימים אלו אני מקליד את הנתונים לתוך מערכות המידע שלנו כדי שנוכל להשוות, ומקבל מזה דיכאון. אני פותח מחברת מ–1987 וכואב לי הלב על כל מה שאיבדנו".

צילום: מוטי מילרוד
"התחלתי לצפר כילד באמצע שנות ה–80 ומההתחלה ניהלתי רשימות קפדניות של הציפורים שאני רואה", אומר ד"ר יואב פרלמן, המנהל המדעי של מרכז הצפרות בירושלים. "אני פותח מחברת מ–1987 וכואב לי הלב על כל מה שאיבדנו"

החרגולן והחמרייה אינן היחידות שפסקו לדגור בארץ. כך גם עזנייה שחורה ועזניית הנגב, פרס, דיה שחורה, עיט החורש, סייפן, זרון, מירומית שחורה, אנפה אפורה, עפרוני פסגות, עיט שחור, קטופה ואחרים. אם לא יינקטו פעולות בהקדם זה צפוי להיות גם עתידם של דרורים, פשושים, נקרים, חוחיות, ירגזים, צופיות, שחרורים, עפרונים מצויצים, שלווים, נחליאלים, סנוניות, סיסים, נשרים, עיטים זהובים, גיבתונים שחורי־ראש, כחלים ועופות רבים אחרים. אפילו הציפור הלאומית של ישראל, הדוכיפת, אינה בטוחה כאן רק בזכות התואר שהוענק לה. בישראל מוכרים כ–570 מינים, מתוכם כ–110 מקומיים ו–470 נודדים. אך בשני העשורים האחרונים, ישראל חווה אובדן מסיבי של ציפורים. רוב המינים הנודדים מפגינים ירידות חדות וכך גם רבים מהמינים המקומיים — 14 מהם נכחדו כליל משמי הארץ ו–65 מינים נמצאים בסכנת הכחדה.

עדות ברורה לירידה במספר הציפורים ניתן למצוא בספירה השנתית של ציפורי הבר שעורך מרכז הצפרות הישראלי. הספירה, שנערכת על ידי צפרים ומתנדבים ברחבי הארץ מאז 2006, בודקת את שכיחותן של הציפורים בחצרות בתים ובגינות ציבוריות. אם ב–2006 המינים הנפוצים ביותר שנצפו היו הדרור והבולבול, כעת הציפורים שנצפות יותר מכולן הן העורב האפור והצוצלת. למעשה, בעוד לפני 13 שנה הבולבולים נצפו ביותר מ–67% מהתצפיות, בשנה שעברה הם נצפו רק ב–49% מהן. מגמת ירידה דומה מאפיינת את הדוכיפת, השחרור, הפשוש, הנחליאלי הלבן ומינים נוספים. אלון ופרלמן מייצגים קבוצה גדולה של שוחרי ציפורים מודאגים. מאוד מודאגים. הם מביטים בעיניים כלות בשינויים בדמוגרפיה הציפורית של ישראל ומבקשים שכולנו נירתם למאמצי השימור.

להשפיע מהמרפסת

"אחד הכלים המשמעותיים למלחמה בשינוי האקלים הוא חוסן ביולוגי, כלומר מערכות טבעיות חזקות, יציבות ומגוונות", מסביר פרלמן את הדחיפות. "בהקשר של ישראל, למשל, צמחייה ים־תיכונית נמוכה, שמכילה שיחים ועשבים, נלחמת יותר טוב בשינויי אקלים מאשר יערות נטועים על ידי האדם — גם מבחינת הקרינה שהיא קולטת וגם מבחינת החמצן שהיא משחררת לאטמוספרה. כדי לנצח את שינויי האקלים עלינו לשמור על המערכות הטבעיות. אנא הדגישי את המשפט הזה בבולד, איטליק ושלושה קווים מתחת. מערכות מעשה ידי אדם, אפילו אם יש בהן ירוק, הן תחליף דהוי וחיוור לעומת המערכות הטבעיות".

עמיר בלבן, ממייסדי התחנה לחקר ציפורי ירושלים ע"ש נילי ודוד של החברה להגנת הטבע השוכנת לצד משכן הכנסת, מוסיף: "הציפורים משקפות את הסביבה, הן בבואה של מצבנו הסביבתי. מורכבות ביולוגית מעידה על סביבה בריאה, ודלות ביולוגית היא סימן לסביבה במצב בעייתי. אם יש לך רק חולדות, ג'וקים ומינים פולשים זו לא שמחה גדולה, ואני מתאר לעצמי שלא היית רוצה לחיות במקום כזה. המינים הפולשים משגשגים בסביבה חד־גונית, מזוהמת, קיצונית בתנאים שלה, ואם היא לא טובה לעושר ביולוגי, היא בטח לא טובה לבני האדם".

"אתן לך דוגמה מהבית שלי", ממשיך בלבן. "בחצר שלי צומחים מגוון של צמחים, עצי פרי, עשבים ותמיד יש גם ערימה של גזם. לעומת זאת, החצר של השכן מולי מחופה באבן ועליה יש כמה עציצים עם פרחי נוי. בעוד שאצלי בחצר אפשר למצוא 15 מיני זוחלים, לטאות, פרפרים, דבורים והרבה מיני ציפורים, אצלו במקרה הטוב תעוף צרעה אחת. הטמפרטורה בחצר שלו גבוהה בכמה מעלות מאצלי ובאופן כללי אפשר לומר שהוא חי במאדים ואני על כדור הארץ. מדובר בסך הכל על 20 מ"ר, עשרה אצלו ועשרה אצלי, אבל זה מיקרוקוסמוס למצב בישראל. זה גם שיעור על כך שסוגיית המגוון הביולוגי היא לא רק לאומית ברמת התכנון והניהול של הערים והמרחבים הכפריים, אלא באחריות כל אחד ואחת מאיתנו והסביבה הפרטית שלנו. כל אחד יכול להשפיע במרפסת שלו".

פרופ' אמריטוס יורם יום טוב, מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מוסיף את הטיעון הבא: "על כדור הארץ מוכרים היום קרוב ל–10,000 מינים של ציפורים. בכל אזור התפתחה אוכלוסיית מינים שהתאימה את עצמה לאזור המחיה. מה שנעלם כאן למעשה נעלם לכולם. יש לנו אחריות לשמור על המינים באזורנו למען העולם כולו. הרס הטבע הוא מעשה שגוי ומכוער, שבני אדם עושים עכשיו בקנה מידה חסר תקדים".

הסיבה העיקרית להיעלמות הציפורים היא ריבוי בני האדם, שגוזלים את בתי הגידול שלהן. "שני בתי גידול העיקריים שאבדו לציפורים הם בתי גידול לחים וחולות", אומר יום טוב. "ישראל מנצלת את טיפות המים המעטות שיורדות עליה לצרכים אנושיים ומותירה מעט מאוד מים לטבע. הנופים הלחים הולכים ונעלמים, תופעה שקשורה גם להתחממות הגלובלית, ולכן ציפורי המים בישראל הולכות ופוחתות. גם ציפורי החולות נעלמו. חולות מישור החוף הפכו בחלקם לאזורים בנויים והיתר לשדות, פרדסים ומטעים. זה לא מותיר לציפורים היכן לקנן, והן נעלמות".

צילום: אלן קאסל
"לא מזמן ראיתי מיינה שולפת גוזלים של דרור מתוך הקן שלהם, הורגת אותם, מסלקת את ההורים ונכנסת לקנן שם", מספר דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע. "היה לנו חלון הזדמנויות של שנה־שנתיים למנוע את ההתרבות שלהן אבל לא חזינו כמה חמור זה יהיה"

סיבות נוספות נובעות מהשלכות שונות של החיים האנושיים — זיהום של האוויר, האדמה והיבשה שמקשה על ציפורים להתקיים ולהתרבות; התרבות של מינים פולשים שדוחקים את הציפורים המקומיות; חתולי בית שצדים ציפורים קטנות; ציד אנושי של ציפורים באופן חוקי ובלתי חוקי; וגם התחממות גלובלית שמשנה את הסביבה לפני שהציפורים מספיקות להתרגל לתנאים החדשים. פרלמן מדגיש שקשה להצביע על יחסי סיבה ותוצאה ברורים כשמדובר בהיעלמות של מין מסוים, אבל באופן כללי מדובר במארג של גורמים שמשפיע על מינים רבים.

הבעיה, כמובן, לא מוגבלת רק לתחומה של ישראל. "השמים מתרוקנים", קבעה ידיעה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" בשבוע שעבר, שבה דווח על תוצאותיו של סקר ציפורים נרחב שנערך בצפון אמריקה. המחקר בדק את מצבם של 76% ממיני הציפורים באזור (529 מיני ציפורים שונים) ותוצאותיו עגומות. מאוד מאוד עגומות. בשמי ארה"ב וקנדה מתעופפות היום 2.9 מיליארד פחות ציפורים משהתעופפו בהם ב–1970, ירידה של כ–30%. גם שם הסיבה העיקרית היא אובדן בתי גידול של הציפורים למען בני אדם. המצב זהה בכל העולם.

מנגינה של טרגדיה

אלה רגעים נדירים בערים הישראליות, אבל לפעמים זה קורה. פתאום, לשבריר שנייה, אף נהג לא מצפצף, שום אמבולנס לא נשמע באופק, המטוס כבר חלף בשאון אדיר והשתרר אחריו שקט רועם, האישה שדיברה בטלפון בקול רם מדי המשיכה לדרכה. או אז משתררת דממה קצרה, מבורכת וכל כך נחוצה, ובה אפשר לשמוע שריקה של ציפור. כמה נחמד, את חושבת לעצמך, ציפור!

את מפנה את ראשך לעברה. הנחמה הרגעית שנאחזת בה מתעופפת ביעף ובמקומה נוחתת בדאייה דאגה מבוססת. השריקה המשולשת, היפה כל כך, היא מנגינתה של טרגדיה. הטרגדיה של החוחיות, הבולבולים, הירגזים, הצופיות, הנקרים וחברותיהן בקבוצת ציפורי ארץ ישראל. זו גם הטרגדיה שלנו, בני האדם. כי מי ששורקת עכשיו היא מיינה, אחד ממאה המינים הפולשים המסוכנים ביותר בעולם על פי האו"ם ואחת מעשרה מינים פולשים של ציפורים שמתעופפים בשמי ישראל. כל כך מסוכנת, ששחרורה בטבע או סחר בה הם בגדר עבירה על החוק בישראל.

מיינות בגינה בתל אביב. מין פולש ומסוכןצילום: מגד גוזני

לאסון המיינות הגדול יש אשם אחד ברור — הצפארי, אותו פארק שעשועים שהציג ציפורים אקזוטיות מרחבי העולם עד לסגירתו ב–2017. בסוף שנות ה–90 כלוב המיינות נפתח, בכוונה או בטעות, וכ–20 ציפורים ברחו ממנו. את ההמשך מכירים כולם — הציפור החכמה והאסרטיבית התפשטה במהירות וכיום ניתן למצוא אותה ברחבי המדינה — בגוש דן, בחוף הכרמל, סביב הכנרת, בים המלח, בבאר שבע ובירושלים. מספריה נאמדים במאות אלפים, והיא מדורגת כציפור השישית הנפוצה בישראל. בלבן מתאר בדיוק מופתי את תהליך התפשטותן של המיינות מפארק הירקון בתל אביב: "בשנת 2000 נצפו המיינות הראשונות לאורך כביש 1. בשנת 2002 במודיעין, ב–2005 בלטרון. ראינו כיצד הן מתבססות ביישובים חקלאיים ומגיעות לקנן בקריית הלאום. היום רואים להקות של מאות מיינות בירושלים".

אנשי שמירת הטבע מכים על חטא שלא עשו דבר להעלים את המיינות מרגע התפשטותן. "היה לנו חלון הזדמנויות של שנה־שנתיים למנוע את ההתרבות שלהן ולא חזינו כמה חמור זה יהיה", אומר אלון, ובלבן מוסיף: "אין לי ספק שאם היו עושים 'פעולות' נגד המיינות באזור פארק הירקון בתל אביב בהתחלה, כשהיא רק הגיעה לשם — מה שנקרא בעגה המקצועית 'שלב ההגעה' — היא לא היתה משתלטת על כל הארץ. היום זה כבר מאוחר מדי. אגב, יש לנו גם מחויבות חוקית לשמור על מינים מקומיים. השחרור, לדוגמה, הוא מין מקומי מוגן, כך שפגיעה ישירה או עקיפה בו היא עבירה על החוק. אם היום אשחרר לטבע מין שפוגע בשחרור אני בעצם עובר על החוק". על שחרור המיינות, עם זאת, איש מעולם לא הועמד לדין.

פלישתן של המיינות גרמה לדחיקת מינים מקומיים רבים, בהם נקר, חוחית, ירגזי, צופית, שחרור ואחרים. המינים הללו לא נעלמו כליל, אבל עתידם לא נראה מזהיר. "לא מזמן ראיתי מיינה שולפת גוזלים של דרור מתוך הקן שלהם, הורגת אותם, מסלקת את ההורים ונכנסת לקנן שם", אומר אלון.

גם הציפור הלאומית לא בטוחה מפני אימת המיינה. "הדוכיפת זקוקה לחללים בתוך עצים כדי לקנן והיום היא בתחרות עם המיינה על חללי הקינון האלה", אומר בלבן. "יצא לי גם לצפות במיינות חומסות מזון מפיהן של דוכיפתיות — הדוכיפת עם הראש בקרקע, חופרת כדי למצוא חרקים, ואז המיינה יורדת וגונבת את הערצב שהיא עבדה קשה כדי למצוא. זה גורם לכך שהדוכיפת מביאה פחות מזון לגוזלים שלה בקן. זה קורה גם עם הנקר והירגזי — התחרות עם הציפורים הפולשות היא כפולה, גם על בית הגידול וגם על מזון".

שני מינים פולשים אגרסיביים נוספים שמתעופפים בשמי ישראל ודוחקים מינים מקומיים הם הדררה, המכונה גם תוכי נזירי — שמזיק גם לציפורים מקומיות וגם לחקלאות — והעורב ההודי, שנמצא באזור אילת. נעשים ניסיונות אקטיביים למנוע את התפשטותו צפונה, אבל ברשות הטבע והגנים לא סבורים שזה יביא תועלת רבה. "סיכויי ההצלחה לא ברורים, מכיוון שהעורב ההודי נפוץ מאוד בעקבה", נמסר מרשות הטבע והגנים. באופן כללי, ברשות סבורים כי סיכויי ההצלחה של טיפול במינים פולשים נמוכים. "רוב המינים הפולשים כבר פלשו לכל אזור המזרח התיכון, כולל המדינות הגובלות בישראל, ולא קיימים היום אמצעים יעילים לטיפול במיינות ובמינים אחרים", נמסר מהרשות.

בלבן מדגיש את התסכול של אנשי שמירת הטבע בכל הנוגע למינים פולשים. קשה מאוד למנוע את פלישתם, ואפשר לעשות מעט פעולות "רק באופן חלקי ורק בדיעבד", כפי שהוא מסביר: "אנחנו יודעים, למשל, שהעורב ההודי מוגבל כרגע רק לאזור אילת, ואין לנו ספק שאם לא נעשה משהו הוא יצפין לכל הארץ. אפשר לנקוט פעולות כמו שימון ביצי העורב כדי שלא יבקעו מהן גוזלים. זה יכול לעכב מעט את ההתפשטות שלו, גם אם לא למנוע אותה לחלוטין".

עלווית אפורה משוחררת לאחר טיבוע בתחנה לחקר ציפורים. 200 אלף ציפורים טובעו כאןצילום: אמיל סלמן

אין לבלבל בין העורב ההודי, שכרגע מצוי רק באילת, לבין העורב האפור, שנמצא בכל הארץ והוא המין הנפוץ ביותר בישראל, נכון לשנת 2018, על פי סקר של החברה להגנת הטבע. אגדות רבות נקשרו בעורבים האפורים, חלקן מוצדקות ואחרות פחות. הוא אכן אינטליגנטי להפליא כפי שמייחסים לו, בעל תושייה מופלאה ומקיים חיי קהילה עשירים — מה שמאפשר לו לחיות בהצלחה מרובה בסביבות אנושיות. זה מגיע כמובן עם מחיר.

עורבים ניזונים מהכל, בכלל זה חיות קטנות, ביצי ציפורים, תוצרי חקלאות ופחי אשפה, שנותרים פזורים לאחר ש"טופלו" על ידי העורבים. ההצלחה שלהם בקרבת האדם מובילה להתרבות מסחררת, מה שגורם לדחיקה של מינים אחרים. "בדומה למיינות, העורב האפור הוא מין חכם מאוד, וברגע שיש הרבה ממנו, יש פחות ממינים אחרים", אומר בלבן. "המשאבים מוגבלים והתחרות עליהם קשה. המינים המצליחים יותר אגרסיביים בכך שהם חומסים קנים של מינים אחרים. הם בדרך כלל בעלי כושר למידה והסתגלות גבוהים, אין להם צרכים מיוחדים, אלא יכולת להסתדר בהרבה בתי גידול שונים. במרבית המקרים יש להם מערכת תקשורת גבוהה ומארג חברתי מפותח".

העורב האפור מוגדר בישראל "מין מתפרץ", שזה איפשהו בין מקומי לפולש. מה זה אומר בפועל? "זו הגדרה למין שנהנה מסביבת האדם ומשפע המזון שאנחנו מספקים לו בצורת זבל נגיש", מסביר בלבן. "היום אנחנו מנסים, יחד עם המשרד להגנת הסביבה ורשויות מקומיות, להפוך את מערך האשפה לחסין נבירה כי ידוע שמניעת גישה לפסולת מצמצמת באופן משמעותי את גודל האוכלוסיות המתפרצות של חיות בר, כמו העורבים".

מלבד פיזור זבל בגינות ציבוריות, להתפשטות העורבים יש השפעה נוספת על איכות החיים של בני האדם. יחד עם דחיקת הציפורים עצמן, העורבים האפורים דוחקים מחיינו גם את שירתן. וכך, במקום ציוצים נעימים צליל הציפורים הדומיננטי במרחב העירוני הוא קריאות עורבים צורמניות.

קול התור לא נשמע

התחנה לחקר ציפורי ירושלים ע"ש נילי ודוד מציינת השנה 25 שנות פעילות של מחקר וחינוך לשמירת טבע. מדובר בחלקה קטנה של טבע פראי בלב לבה של עיר הבירה. מיד עם הפנייה אל שביל העפר שמוביל אליה מחניון האספלט של הכנסת, שאון העיר מתעמעם והטמפרטורות צונחות בכמה מעלות. בלבן מקבל בצהלה כל אדם שמגיע לכאן ומיד רותם אותו לפעילות הקשורה לציפורים.

ביקור בתחנה בשעות הבוקר המוקדמות מזמן מפגש עם ילדי חוג הצפרות של המקום. הם מוכנים להקריב את שעות השינה בזמן החופש הגדול לטיבוע ציפורים ומקדישים את רוב שעות הפנאי שלהם לפעילות בתחנה. לא מוגזם לומר שעל כתפיהם מונח עתיד הציפורים של ישראל. הם מגיעים בבוקר ופורשים רשת ערפל המורכבת מחוטים דקיקים ורכים, שבה נלכדות ציפורים המגיעות למקום כדי לשתות ולאכול. בכל חצי שעה הולכים הילדים לאסוף בשקי בד את הציפורים שנתפסו ברשת ומביאים אותן לעמדת הטיבוע בביתן אריאל שבמתחם התחנה. שם הן נשקלות ונמדדות. אחר כך מהדקים בזהירות טבעת דקיקה לאחת מרגלי הציפורים ועליה מספר סידורי שנרשם במאגר בינלאומי לחקר ציפורים. החלק המשמח ביותר הוא שחרור הציפור בחזרה אל שמי העיר. מחלון מיוחד, שמתחיל בפתח צר ומתרחב אל עבר שמי העיר, נפרשות ידי הילד האוחז בציפור והיא עפה לחופשי. זה רגע יפה ומרגש. באופן הזה טיבעו כאן מ–1994 ועד היום למעלה מ–200 אלף ציפורים. לפי הניטור שנעשה במרכזי צפרות נוספים של החברה להגנת הטבע, טובעו כבר יותר ממיליון ציפורים בישראל.

מנתוני התחנה הירושלמית אפשר ללמוד על הירידה ההדרגתית במספר הציפורים. בעוד ב–1995 טובעו בתחנה 300 פרטים של שחרור, ב–2018 ירד מספרם ל–50 בלבד. מספר הצופיות ירד ביותר מחצי — מ–50 בשנת 1995 ל–20 בשנה שעברה, ומספר הירגזים ירד מ–180 ל–100. לחוחיות היתה שנה טרגית במיוחד — ב–1995 טובעו 17, ב–2018 לא נרשמו כלל חוחיות.

גם מספר הבולבולים שטובעו בביתן אריאל בתחנה ירד באופן ניכר, מ–580 לפני רבע מאה לכ–200 בשנה שעברה. אבל דווקא לגביהם בלבן אופטימי: "למרות תנופת הפיתוח והתחרות עם המינים הפולשים, אני משוכנע שהבולבול המקומי יצליח להתמודד עם ריבוי האיומים. אני מאמין בו בזכות חיי החברה שלו, העזרה ההדדית בין חברי הלהקה והממזריות שלו. לדעתי זו עוד סיבה שהבולבול היה צריך להיות הציפור הלאומית ולא הדוכיפת".

צילום: דן אלון
גם מספר הבולבולים יורד, אבל דווקא לגביהם, עמיר בלבן אופטימי: "אני משוכנע שהבולבול יצליח להתמודד. אני מאמין בו בזכות חיי החברה שלו, העזרה ההדדית בלהקה והממזריות שלו. לדעתי הבולבול היה צריך להיות הציפור הלאומית ולא הדוכיפת"

אגב, תת־מין אחר של בולבול, שנקרא בולבול אדום שת, נחשב גם הוא למין פולש פוטנציאלי. זוהי ציפור שיר יפה בעלת ראש שחור וכתם אדום־כתום בבסיס הזנב, שכבר פלשה למקומות אחרים והסבה נזקים עצומים לאוכלוסיות הציפורים המקומיות ולחקלאות. 15 פרטים ברחו מכלוב פרטי ב–2014, והתרבו מאז. נכון לעכשיו הנזקים טרם מורגשים, אבל חוקרי הציפורים סבורים שעוד נחוש אותם.

באמצעות הפעילות של תחנות הצפרות ידוע כיום שאחד המינים הנודדים שסובלים מהמשבר החמור ביותר בישראל הוא תור מצוי. קול התור כבר לא נשמע בארצנו. כך גם השליו, שפעם היה נודד דרך ישראל במספרים גדולים והיום איננו. ההיעלמות של שני המינים הללו מקוממת במיוחד מאחר ששניהם מופיעים ברשימת המינים המותרים לציד של ישראל, רשימה שחוברה אי שם בשנות ה–50 של המאה הקודמת ואינה מותאמת למציאות הנוכחית. מפתיע, אבל כאמור אחד הגורמים המשמעותיים להיעלמות ציפורים משמי הארץ הוא ציד — חוקי ובלתי־חוקי — לצורכי מאכל וספורט ולצורך מכירת ציפורים לגידול בכלובים. בישראל רשומים כ–3,000 ציידים מורשים ויש להם לובי בעל השפעה. כל החוקרים ציינו זאת, ביכו על היעדר האכיפה וקבלו על כך שאיש עוד לא נשלח לכלא בשל ציד לא חוקי.

מסר שחשוב לי להעביר

יש גם מיני ציפורים שלמדו להסתדר בסביבה עירונית, בלית ברירה, ועל כן שומרים על מספרים יציבים יחסית. אלו הם סיקסק, עפרוני מצויץ, תור צווארון (לא להתבלבל עם תור מצוי) ובולבול. כשאני מביעה שמחה בשל שגשוגו של הסיקסק החביב, פרלמן מסייג את שמחתי. "לצערי יש יותר דוגמאות למינים שמתמעטים, לעומת מינים ששומרים על יציבות", הוא אומר.

גם לגבי הנחליאלי המבשר את בוא הסתיו, ייתכן שאפשר לשמור בינתיים על אופטימיות מסויגת. "בינתיים נראה שאוכלוסיית הנחליאלים הנודדים במצב יציב", אומר בלבן. "זה מין שרק חורף בישראל, כלומר מקנן כאן רק בסתיו ובחורף אחרי שהוא מגיע מאזורים צפוניים, שכנראה מספקים לו את רוב צרכיו בשאר ימות השנה". עם זאת, יש כמה פרטים שמקננים בישראל באופן קבוע ולא עפים למקומות אחרים. עתידם בהחלט מצוי בסכנה, שכן יש כרגע פחות מ–50 פרטים כאלה.

ויש כמובן את יונת הבית, זו שכל ילד עירוני וכל חתול רחוב מכירים היטב, שנחשבת למין השלישי הנפוץ ביותר בערי ישראל אחרי העורב האפור והצוצלת. החוקרים משערים שהיא גורם הסיכון העיקרי לשלומה של יונת הסלע, מין בר של יונה המצוי באזורים טבעיים ולא עירוניים. כיצד? המינים מזדווגים זה עם זה וכך פוחת מספר יוני הסלע המקוריות עד כדי הכחדה. יונת הבית מהווה גם מטרד משמעותי לאנשים. את הלשלשת שלה על מבנים, כבישים, ספסלים ואפילו על אנשים כולם מכירים. גם את הקינון המסיבי שלה רואים מכל עבר — במרפסות, גומחות ומבנים באשר הם. ויש גם טענות בדבר מחלות וקרציות שהיא מביאה עמה לסביבה העירונית. לכן בערים רבות בישראל ובעולם מבקשים לגרש אותן, בין אם באופן פרטי ובין אם באופן מוסדר דרך הרשות המקומית.

צילום: מגד גוזני
"ישראל מותירה מעט מאוד מים לטבע", אומר הזואולוג פרופ' אמריטוס יורם יום טוב. "הנופים הלחים נעלמים, לכן ציפורי המים פוחתות. גם ציפורי החולות נעלמו. חולות מישור החוף הפכו לאזורים בנויים והיתר לשדות ופרדסים. זה לא מותיר לציפורים היכן לקנן, והן נעלמות"

לצד יונת הבית מגיעה גם הצוצלת — המין השלישי הנפוץ בישראל — שדומה לה להפליא במראה וגם בהתנהגות. לצוצלת אורח חיים דומה לזה של יונה ועל כן היא מביאה אותם מטרדים לבני אדם. אבל פרלמן מפתיע ואומר שהוא דווקא לא מודאג מנוכחותם המסיבית של שני המינים הללו: "יוני הבית והצוצלות, שמסתובבות בשטחים עירוניים ובמרחבים כפריים, לא מהוות בעיה מבחינת שמירת הטבע. לדעתי, יש בעיות אחרות יותר אקוטיות".

ומה יהא על הילדים שלנו? איזה עתיד ציפורי מצפה להם? התשובה פסימית למדי. "הם בהחלט יראו הרבה פחות ציפורים ממה שאת ואני ראינו כילדים. חד־משמעית", אומר אלון, והחוקרים האחרים מסכימים איתו.

פרלמן מבקש לסייג ולהדגיש חזור והדגש שלא הכל אבוד. "זה מסר שמאוד חשוב לי להעביר — אפשר עוד להציל. אסור להתייאש. כשנותנים לטבע את התנאים וההזדמנות, מתרחשים דברים נפלאים. פעמים רבות חזיתי במערכת טבעית שהיתה על הקרשים וקיבלה הזדמנות נוספת — החלה לפרוח, והציפורים שבו אליה. עמק הצבאים בירושלים הוא דוגמה אחת לכך. אלה לא רק הצבאים שדוהרים שם, אלא גם הציפורים שמוצאות שם פינה חמה".

צילום: משה גלעד

כל המומחים משוכנעים שיש לא מעט שאפשר לעשות כדי לסייע לציפורים. פרופ' יום טוב מבקש מכל ישראלי היוצא לטבע להקפיד לא להשאיר אחריו שאריות מזון ואשפה, כי מינים פולשים משגשגים בעיקר בזכות זמינות רבה של מזון. עוד הוא ממליץ להשאיר חתולים בתוך הבתים ככל האפשר ולהימנע מהאכלת חתולים ברחוב, כי הם טורפים ציפורים. עצה נוספת שנשמעת תכופות היא סימון זכוכיות, כדי שציפורים לא יקפחו את נפשן בהיתקלות בהן. "עודדו ציפורים בחצר הבית, בגן הילדים, בבתי ספר", אומר בלבן. "שתלו מיני צומח מקומי, עצי פרי וצוף. גם שיח אחד, עץ קטן, או אפילו עציץ מצטברים יחד לכדי אפשרויות שיכולות לעזור לציפורים".

"חשוב שיהיה מסר של תקווה", מסכם פרלמן, "כי אחרת בואי נסגור את הבסטה ונלך לחפש מקצוע אחר. יש בהחלט על מה לשמור ואפשר לעשות זאת עם תכנון מושכל, חשיבה לטווח ארוך ושיתופי פעולה. נכון שלא הכל ישוב, אבל חייבים לשאוף הכי רחוק. כשאני מצליח להתעלות אל מעבר למבט הרומנטי של נער שאיבד את נופי ילדותו תחת בטון ומלט, אני בהחלט רואה תקווה".