נא לא לרחם עלי, הסבתא שנכדתה המפונקת והפרועה כמעט הרגה אותה

תגובה למאמר של אמנון הררי "איך מתמודדים עם גיהנום האופניים החשמליים"

אבל הנכדה שלי הבטיחה לי שתיסע לאט

הם תמיד מגיחים פתאום, בטיסה פרועה, על המדרכה שבה אני אמורה ללכת בביטחון, ללכת עד המכולת במסלול-הפחד היומי שלי. והם אפילו לא מצלצלים להודיע שהם מתקרבים, כאילו הם נוהגים במרכבות האלים וכאילו אני, הולכת רגל איטית, מבוגרת, שלא יכולה להאיץ את צעדיה, אמורה לפתח חוש-שביעי ומעצמי לדעת שהנה, הם כאן. עכשיו עוברת איזו דקה עד שאני קולטת שמתקרב אלי בדהרה יצור שלא מתכוון לעצור, שאוזניות תקועות באוזניו. פניו מול פני אבל מבטו רחוק, הוא לא רואה אותי, כאילו הוא עסוק בהקשבה למשהו.