רוגל היקר, מתי בפעם האחרונה עשית מעשה שגרם למישהו לחבק אותך?

"זמן רב אני קוראת מה שאתה כותב והלב שלי מתכווץ ונעצב. והפעם נטפלת אלינו, אז יש לי לגיטימציה לענות" | פאולה רוזנברג מגיבה לביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פאולה וליאון רוזנברג עם הילד בארי
פאולה וליאון רוזנברג עם הילד באריצילום: דף הפייסבוק של פאולה וליאון
הארץ

פאולה רוזנברג העלתה לדף הפייסבוק שלה פוסט תגובה לביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר מיום שלישי "פאולה וליאון רוצים לעזור לבארי הקטן, ועל הדרך מנציחים שיטה אכזרית":

את הפוסט כתבתי אתמול ולא הספקתי לפרסם. זה קורה לי שאני כותבת על משהו או מישהו שעשה מעשה שלא מוצא חן בעיני - ובסוף לא מספיקה לשתף, אם בגלל שאני שוכחת או אם בגלל שאני נשאבת לעשייה. ואז אני אומרת לעצמי, נו, פאולה, את רואה, זה נהדר שאין לך יותר מדי זמן ואנרגיה לבזבז, עזבי את זה וזהו. תמשיכי הלאה.

וחוצמזה פאולה בחייאת, אמרתי לעצמי, יש לך היום יומולדת, לא מתאים פוסט לא חיובי ביומולדת. אבל אני מזל עקרב, לא יודעת לעזוב בקלות שום דבר. ובגלל שעדיין בא לי לכתוב על הנושא, אהפוך את זה למכתב חיובי.

>>> כרטיסים חינם להופעה של דנה ברגר בתמורה לכך שהנשים יספרו לכם על הטרדה מינית שעברו? איך זה עלה על דעתכם? ניר גונטז' על הקו עם ליאון רוזנברג

הי רוגל אלפר היקר,
אני בדרך כלל לא מגיבה לביקורת, יש לי ברכה קבועה: "הלוואי שאהיה תמיד בצד המבוקר ולא המבקר. אמן". שאהיה תמיד זו שעושה ומתנסה ושמישהו אחר יהיה בתפקיד המשקיף המעיר לאחרים על היצירות שלהם. כל אחד והייעוד שלו בעולם. 
אבל הפעם, רוגל, רציתי להביע סקרנות אמיתית: מתי בפעם האחרונה עשית מעשה ששימח מישהו אחר? משהו שגרם לאחר לחייך ולהודות לך מעומק הלב? לחבק אותך? לכתוב לך מילים חמות? מתי היתה הפעם האחרונה שהתנדבת לעזור למישהו שזקוק לכך? 

אני באמת באמת שואלת, בלי ציניות. בטח אתה תוהה מה זה אכפת לי, אשמח להסביר: אולי אני טועה, אבל נראה לי שאם חייך היו מלאים במחוות שבין אדם לאדם, היית מרגיש בכל עצם ושריר בגוף את השמחה והריגוש מהידיעה שבידך היכולת להושיט יד במאמץ קטן או תוך שימוש בכלים וביכולות שהוענקו לך. היית מסתובב בעולם ורואה כמה אנשים טובים יש, כמה רצון לתרום וכמה חמלה קיימים סביבך. היית מזהה את טוב הלב של האחר, פשוט כי היית חווה אותו בלבך פנימה.

זמן רב אני קוראת מה שאתה כותב והלב שלי מתכווץ ונעצב כשאני מנסה לדמיין את הסטייט אוף מיינד הקודר והלא מאמין בבני אדם שצריך להיות בו כדי לכתוב כך. 

והפעם נטפלת אלינו, אז יש לי לגיטימציה לענות.

ומה הסיבה שבחרת לכתוב עלינו? כי העזנו לעזור לילד קטן ולמשפחתו לגייס כספים עבור יד מלאכותית שהוא זקוק לה. תגיד, רוגל יקירי, אני באמת מנסה אבל לא מצליחה להבין, איך הצלחת לראות בזה רוע ואופל. "פאולה וליאון מנציחים את השיטה האכזרית", כתבת בעיתון "הארץ" (וכן, ראיתי גם שקיבלת 33 לייקים בפרופיל האישי שלך).

כמה ציניות ספגת שאתה לא מצליח לראות את הרצון להשתמש בפלטפורמה התקשורתית שהוענקה לנו כדי לקדם אנשים שזקוקים לכך? יש לך מושג כמה פניות אנחנו מקבלים ביום, בדיוק בזכות העובדה שכל מי שמגיע לתכנית מצליח לגייס את הכסף הדרוש לו במהירות שיא?

למשל סיגלית גייסה את כל הכסף למימון תהליך פונדקאות (נשוויץ ונאמר שזאת לאחר שהיתה בתכניות טלוויזיה נוספות ושם זה לא הצליח לה). למשל בן קיזל שסיפר בראיון מרגש על החוויה של לחיות בעולם עם אספרגר ועד היום אנשים עוצרים ואומרים שהראיון הזה שינה להם השקפות עולם. למשל זיו שילון שהפך להיות אח נפש, לאחר שהגיע כמה פעמים אלינו ועורר השראה. למשל הנשים שמקדמות את העמותה למען חולי פיברומיאלגיה, שמודות לנו על הבמה שנתנו לקידום מודעות. או האישה שניצלה מטביעה וקיבלה אצלנו במה לספר על החוויה. 

יש לי, לשמחתי, מיליון סיפורים מרגשים שמאחוריהם עומדים אנשים, שעד היום בקשר איתנו. למשל, כשמגיעות נשים מארגונים למען נשים במעגל הזנות, נשים מחלימות מסרטן, נפגעות תקיפה מינית, לא רק שאנחנו עוזרים להם על המסך - אלא פעמים רבות אנחנו נשארים בקשר אחר כך, אני מגיעה להרצאות בהתנדבות בארגונים שלהם. למשל, כשמגיעים מתנדבים מדהימים שתופרים בובות עבור ילדים חולי סרטן, ומיד בסוף השידור אנחנו קובעים שנגיע לעזור ולחלק בעצמנו בובות לילדים. כשארגונים מספרים לנו שהצליחו לגייס תורמים בזכות האייטם אצלנו, כשמתקשרים אלי לטלפון האישי בעלי ממון ומבקשים לקשר אותם לעמותה כדי לתרום ולמשפחה ההיא שהיתה בתכנית כדי לעזור.

יש לך מושג, רוגל יקר, איזו תחושת עילוי ומשמעות עמוקה זה מעניק? נראה לי שלא. תקן אותי אם אני שוגה.

מעניין שבחרת להשתמש במילה "נמרצת" באופן ציני וסרקסטי כדי ללגלג עלי בכתבתך.
אתה יודע משהו רוגל, היום אני בת 41, ושאלתי את עצמי הבוקר מה גורם לי לקום ולהרגיש שהחיים אפשריים ושניתן ליהנות טיפה יותר ולסבול טיפה פחות. והתשובה שעלתה בי, היא שהעובדה שאני עדיין מתלהבת בכל יום ולא מפחדת להביע שמחה, עצב, עצבים, אהבה, מול אהוביי וגם על המסך בשידור חי, הידיעה שיש אנשים בעולם שאני משמעותית עבורם, והביטחון הפנימי בכך שהמנוע שלי הוא טוב לב. 

בזכות כל אלו אני חווה שמחה בחלק גדול הזמן. אתה יודע רוגל, כשמגיע אלינו ילד או מבוגר לאולפן אנחנו כולנו איתו, משוחחים מצטלמים, מחבקים. תמיד תמיד אחר כך מקבלים הודעות שמעיפות אותי לשמיים בתחושת סיפוק. בזכות זה נעים לי שעברה עוד שנה בחיים שלי. שרק ימשיך ככה. שרק אמשיך להיות "נמרצת". אמן. טפו טפו טפו. כי מה האלטרנטיבה, רוגל? עייפה מהחיים? צינית? סקפטית? פסימית? ביקורתית וחשדנית כלפי כל העולם? רואה רק את הרע? אני מתארת לעצמי שזה לא נעים להרגיש ככה. ממש לא, תודה.

ולכל האנשים היפים שצופים בנו ומתארחים אצלנו, ניפגש מחר ב-08:30. מבטיחה להיות נמרצת, כרגיל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ