כדאי שנעם פרתום תתעמק בביקורת האלימה של ויזן ותתעלם מהחנפנים והלקקנים

רק דבר אחד גרם לביבי לחייך במלוא הפה, אוי למי שמתעסק עם המאפיה היהודית במגילת אסתר, והאם יוצר הסימפסונים הוא נוסע בזמן? | התגובות הכי טובות שפורסמו השבוע באתר הארץ

הטוקבקים של השבוע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נעם פרתום
הטוקבקים של השבוע

תגובה לביקורת של יהודה ויזן "'ביחדנס' של נעם פרתום: נרקיסיזם, נימה מתיילדת והעדר יד עורך"

לטובתה כדאי שפרתום תקרא ביקורת זו בעיון

נעם פרתום הוציאה ספר ביכורים מעניין שהיו בו מגרעות קשות לצד ניצוצות של הבטחות וכישרון. חרף המקהלה האחידה של "מסכוננת אל תשימי לב למילה", וחרף החריפות המוגזמת והמיותרת בביקורת, כדאי מאד במקרה זה למשוררת להפנים חלק מהנקודות המופיעות ברשימה. ספר ביכורים נשפט גם מתוך הפוטנציאל שבו ולכן כה חשוב לראות מה קורה בתהליך המוביל להוצאת הספר השני.

פרתום הפכה לאושיית רשת, ובכלל. כל פוסט שהיא מוציאה זוכה לתרועות חנפניות ולקקניות של לפעמים מאות מגיבים, כולל אנשים חשובים בשדה הספרות. זוהי זכותם כמובן. זכותה של קהילה להרגיש נעים. הבעיה היא שמליטופי הדב הללו כמעט בלתי אפשרי לכתוב שירה, להיות קשה עם עצמך, להתחדד, להיות ביקורתי. אתה מבין שמשוררת צעירה שכתבה ספר שיש בו הבטחה, שהוא בשום אופן לא שירה גדולה, חיה במין חיבוק מתמיד של הערצה.

החשש הוא שבתנאים האלה קורה בדיוק מה שלא צריך קרות, החסרונות מתעצמים ונקודות האור המבטיחות מתעמעמות. כמעט שאי אפשר להאשים את פרתום על הביחדנס הזה, צריך להאשים את הדמויות המובילות במחנה המעריצים שבתהליך חינוכי פגום לא השכילו לעזור לה להתקדם לספר שני שאולי היה יכול להיות הרבה יותר טוב, אלא הביאו אותה למקום ממנו היתה יכולה רק ליפול.

אגב, ניתן להתווכח על מסורת הביקורת האלימה בשדה הספרות הישראלית. ויזלטיר, פרי ומוקד לא היו עדינים מוויזן בשעתם. גם זך, אבידן ומירון ידעו לבקר באלימות לדעתי לא מוצדקת. גם אם לא אוהבים זאת, חבל שלא לשים לב לנקודות הענייניות שבביקורת. כך אולי תוציא פרתום, שאינה בלתי מוכשרת, ספר שלישי הרבה יותר טוב.

בעד ביקורת

***

תגובה לידיעה "ארבע נשיכות, יציאה שעוררה סערה וחוק אחד חשוב: פרידה מקאיה נתניהו"

נשמה יתרה של כלב

אם נשים בצד את כל הביקורת הרבה כלפי המשפחה, כדאי ללמוד מזה כמה אור ושמחה אפשר לקבל מכלב. ולא רק מכלב, מהרבה בעלי חיים הראויים ליחס טוב בהרבה ממה שבני האדם נותנים להם. תראו את החיוך של ביבי המאוס בתמונה עם ג'ון קרי. הרי אלמלא קאיה אין שום סיכוי בעולם שביבי היה מחייך ככה במלוא פה למצלמה ועוד מסכים שהתמונה תתפרסם.

ולמרות שהשתמשו בזה ליח"צ, גם מילה טובה למשפחת נתניהו שאימצה כלבה מבוגרת וחולה. הרי יכלו להביא גור קטן וחמוד בלי כל הדאגות והבעיות. אז נוחי בשלום קאיה ותודה שנתת לנו הזדמנות חד פעמית לעשות לייק לביבי.

צדוק

***

תגובה לכתבה של דני בר-און "רגע, יכול להיות שגם אני הייתי נחשב למטרידן?"

מלכוד 22

התגובה מתייחסת לגברים נורמטיביים - בעלי כוונות טובות וחסרי מושג - זה הרוב. נשים רוצות שהגבר בו הן מעוניינות ישקיע, ויתאמץ קצת להשיג אותן - אחרת הן מרגישות שהן "קלות להשגה" ולא מוערכות - מי שאומרת שלא, משקרת.

גברים מצדם מעריכים יותר נשים שהם התאמצו להשיג - מי שאומר שלא גם כן משקר. המלכוד הוא כמובן שאם האישה כבר החליטה שהיא לא מעוניינת – "אותו מאמץ בדיוק" נחשב להטרדה.

המילה "חיזור" עצמה היא מהשורש ח.ז.ר, ולא בכדי. אם מוציאים את החזרה מהחיזור מה שנשאר הוא שאלה אחת בלבד שגבר יכול לשאול: אצלי או אצלך ?

גבר

***

תגובה לכתבה של גילי איזיקוביץ "20 שנה ל"גברים ממאדים ונשים מנוגה": היום לא היו מעיזים לפרסם ספר כזה"

הכותרת המתורגמת בעברית מסלפת את כוונת הספר

מעולם לא קראתי את הספר - אין זה סוג הספרות שאני קורא, וגם אז, כשיצא לאור והפך לסנסציה עולמית בכל כלי התקשורת, הייתי בטוח מבלי לקרוא אותו שאין הוא אלא אוסף של קלישאות בנאליות. אבל בשנים שעברו מאז נחשפתי לכל כך הרבה התייחסויות ופרשנויות עליו, שלפעמים נדמה לי שכבר קראתי אותו. זה לא שינה את דעתי עליו.

בכל מקרה, על דבר אחד צריך הקורא הישראלי לתת את הדעת: הכותרת העברית המתורגמת אינה משקפת כהלכה את כוונת המחבר. במקור מתייחסת הכותרת אל "גברים ממרס ונשים מוונוס" וההוצאה הישראלית שגתה כאשר תירגמה את שמות שני הכוכבים לעברית.

הכוונה היתה כמובן לשמות שני הכוכבים שהם שמות של אלים רומיים - מרס אל המלחמה, ונוס אלת האהבה. "מאדים" ו"נוגה" רק מטשטשים את הרעיון. מצד שני, הבחירה באל המלחמה מזה ובאלת האהבה מזה כארכיטיפים לגברים ולנשים (בהתאמה) רק ממחישה את אופיו הקלישאי לחלוטין של הספר.

דורון ארזי

***

תגובה לידיעה "הנביא הצהוב: משפחת סימפסון שוב חזתה את העתיד"

אז תלכו כבר עד הסוף: אלפי אמריקאים מאמינים שמאט גרונינג נוסע בזמן!

יש בארה"ב שדרן רדיו שמריץ את הקמפיין הזה כבר כמה שנים ומבקש לחקור האם מאט גרונינג הוא נוסע בזמן. לטענתו לא ייתכן שהסימפסונים מדייקים בכל כך הרבה אירועים, כולל התקפת ה-9/11 המפורסמת, והגיע הזמן שהרשויות יבדקו את החשד שמאט גרונינג, יוצר הסדרה, גילה את סוד המסע בזמן. זה לא גימיק, אנשים באמת מאמינים בזה. תבדקו.

מוטי, מנהטן

***

תגובה למדור של אלון עידן "האימוג'ים ינצחו את האדם"

פיקטוגרפיה זה לחזור אחורה למצרים, לסין הקדמונית, לאשור

עד שבא כתב האותיות הטכנולוגי והרס הכל. מאמץ הוא לאו דווקא קנה מידה לאיכות או אינטימיות או חוכמה. תמונה אחת שווה K מילים. ו-K הוא אימוג'י בעצמו.

אלמוני

***

תגובה למדור של ניסן שור "זה בסדר לשמוח לאידם של הבריונים ויינשטיין וחפץ"

תענוג לקרוא

אני מסכימה עם התוכן ונהנית מן הצורה. ניסן שור לא רק כותב מדויק ומלא הומור וזיקוקים, הוא גם כותב וחושב לא ישראלית, כי הז'אנר שלו נוטף ארומה רוסית המשקה את צחיחות הכתיבה המסאית-טורית, הבריונית-ישראלית, האחדותית. שור מתגלה שוב ושוב כאנטיתיזה מבורכת לאתוס הגברי-ישראלי, לא רק בתכנים אלא גם בעצם הכתיבה. הוא לא מפחד להיות שונה ומעודן, ואם קראו גם לו בבית הספר כעולה חדש "הומו רוסי", הוא הצליח כנראה להתגבר על הטראומה, ולא לתת לה להוביל את כתיבתו.

ואיזה צבר ישים לב לאיכויות הרוסיות של הכתיבה הזאת? רק מי שפגש ספרות ושירה רוסית (מתורגמת לצערי), מי ששמע הרצאות של חיים שפירא, מי שהציץ למסיבות הרוסים ונפגע, והתקנא בחום וביצירתיות המתהוללת של אנשים מפותחים תרבותית, המתחכמים בהומור שלא מכאן. משב רוח רענן שמסרב למדורת השבט, ולא שואף להתאדות ולהידמות, ולהבלע בכור ההיתוך האמורפי, עד שלא נודע כי בא אל קרבו...

רותי

***

תגובה למאמר של מיכל רפאל כדורי "מאחורי המילים הגדולות על פתרון לפיראטיות נמצאים עבריינים"

זיר"ה הם העושקים

הכתבת מעודדת צריכה של חבילה תוכן ב-300 שקל לחודש, עבור חבילות ערוצים שאנחנו לא צריכים. תנו לאנשים לקנות רק את הערוץ שהם צריכים ותראי איך הגניבות פוחתות. גם לא צריך לחייב אתכם להפיק תוכן מקורי, כי אז אתם מחוייבים להשקיע כסף בכל מקרה ולכן לא חשובה לכם האיכות.

תעשו דברים איכותיים ואנחנו נשלם. תנו לי לקנות ב-2$ את הסדרה שאני רוצה ואני לא אתאמץ לגנוב מכם. אתם עושים כסף, עשרות מיליונים, על הגב שלנו, בחסות הרגולטור והחוק. במקום שהכסף הזה יישאר אצל הצרכנים הוא מגיע לבעלי הון ולתשלום המשכורת שלך.

בדיוק כמו שהיה בתחום הסלולרי - שנים גנבו כסף על הגב של הצרכנים וריפדו את כיסם של בעלי ההון שחגגו. זו הגניבה האמיתית, אתם הגנבים ולא אני. תפתחו את השוק לתחרות הוגנת ותראו איך אנחנו מוכנים להית הוגנים ולשלם לכם. אבל לא, אתם עושקים אותנו כל חודש ואז עוד יש לכם חוצפה לבוא אלינו בטענות שאנחנו גונבים מכם. אין לכם גבול. בושה. את צריכה להתבייש שכתבת מאמר כזה.

שפוי

***

תגובה לבלוג של אושי דרמן "קראת לי אסתר: אז מה מתוך מגילת פורים קרה באמת?"

מגילת אסתר היא טקסט אנטישמי

ואגב, גם המדרש הזה שלא הכרתי, "מוטי המלווה בריבית". מה יותר שיילוקי מזה? כל כולו אומר: אוי למי שיתעסק עם המאפיה היהודית (או בימינו: חונטת התקשורת ובג"ץ היהודי, במימון הקרן החדשה להשמדת פרס וגם אנשי הלטאה) שנמצאת בכל מקום, גם במיטה של המלך.

ומכיוון שהיאיר נתניהוז שבכל הדורות חיבקו תמיד את האנטישמים, הטקסט איכשהו התקבל לקנון הספרותי, ואולי מתוך הרצון של היהודים להאמין שיש להם באמת כוח כזה.

היסטוריון מצעד המחץ

***

תגובה לידיעה "צה"ל מסייג את ההודעה על נסיבות פציעתו של מוחמד תמימי: 'הצגנו את שתי הגרסאות'"

"האמת באשר היא תמיד נר לרגלנו"

מתאם פעולות צה"ל בשטחים חייב לעוף, ומהר, כדי לצמצם את הפגיעה באמינותנו. איש הרי אינו מאמין היום לדובר צה"ל או לפרסומים מטעם מתאם פעולות צה"ל בשטחים. כשהקצין המתאם או מי שפועל בשמו מפרסם שטויות כאלה הוא מערער את אמינות צה"ל ומוריד אותה לרמה היאה למדינות שלא היינו רוצים להידמות להן.

האם מי שמפרסם את השקרים וההבלים האלה אינו יודע שבעולם הנאור עהד תמימי כבר הפכה לכוכבת תקשורת, והיחס אליה הוא כאל לוחמת חירות, אולי כבר מועמדת לפרס נובל לשלום, או לפחות לפרס האלטרנטיבי, לא מפני שסטרה לחייל אלא בשל היחס לו זוכה הנערה משלטונות הצבא, מעצר עד סוף ההליכים ומשפט סגור בפני התקשורת, כאילו מדובר בסודות מדינה שעלולים להיחשף? ואולי הטיפשות הממארת של האלוף פולי ועמיתיו היא הסוד הנורא?

אורניה

***

תגובה למאמר של מנחם בן "זה היה ברונובסקי, גאון אמיתי, ואני הייתי הרבה זמן בגלות החיקוי שלו"

"מר יודע כל" - המהדורה הישראלו-פולנית

לפני השואה אירופה היתה מלאה ביהודים מסוגו של "ברונו". האיש היה משכיל יהודי טיפוסי מהגולה שתרם לא מעט לתרבותנו בתרגומיו ובמאמריו. מי שמע על פסואה, קואפיס ופרוסט בארצנו הקטנטונת? ביחידות שהיו פזורות בחצי האי סיני כל חיילת משופמת מחיפה הפכה לג'ניפר לורנס. אצלנו, ברונובסקי הפך למנהיג תרבות יהיר ואדנותי, נערץ על ידי אנשים שבאו ממלאבס ובנימינה. האיש היה נציג מובהק של ה'שלאכטה' הפולנית המתנשאית.

לישראלי המצוי הוא הזכיר את רופאי השיניים במרפאת קופ"ח בכיכר מסריק שהברוטליות והגסות שלהם פרצו מבעד לגינוני הנימוסים הדביקים שהביאו במזוודה מפולין בעת שטיפלו בילדים הילידים. מענין שברונובסקי הגיע לשיאו לא בכתבות הארכניות והיומרניות מוונציה, פריז או לונדון אלא דווקא בכתבות המלנכוליות על שידורי הטלוויזיה, בערוב ימיו, כשהתבונן בשקיעה הפוליטית-חברתית אותה ייצגו היטב דמויות כגון טומי לפיד ומרעיו בעשורים הראשונים שלאחר עליית הימין לשלטון.

עורבא

***

תגובה למאמר של נורית וורגפט "סידורים אחרונים"

חלק גדול מהבעיה נעוץ בחשיבה המונותיאיסטית אודות "קדושת החיים"

וזו בעיה קשה מאד של חינוך, להביא לידיעת אנשים שאין "שם" כלום ולא מצפה להם שביל ליד נחל עם מים זכים ועלמות מרפרפות סביבך, או שמא גן עדן וצדיקים יושבים ועטרותיהם לראשיהם נהנים מזיו השכינה, או הגיהינום המזכך, בשלביו המקדימים אצל אחינו הנוצרים.

כל עוד אנשים יחשבו במונחים של "קדושת החיים", ימשיכו חולים (בעיקר קשישים) לשבת עם לסת שמוטה בבית אבות, להזיל ריר במשך שנים, כשלעתים חלה החמרה במצבם והם מובהלים לבלינסון הקרוב, שם "מצילים" אותם ממצב החירום אליו נקלעו, רק כדי לשוב למוסד הסיעודי בו ימשיכו לתחזק את פעימות ליבם וגלי המוח בראשם.

כל אלו נרשמים בסטטיסטיקה כ"חיים" ומצטרפים לתואר "המדינה עם תוחלת החיים ה...". מה שקורה באירופה הוא תהליך מבורך ורצוי ויש לקוות שיתפשט לכל מקום, אפילו אצלנו, עם התנגדות החרדים - בלעדיהם, אי אפשר יהיה להזיז כאן דבר.

סמי מפ"ת

***

תגובה לביקורת הטלוויזיה של שני ליטמן "מי שרוצה להיות גיבורת על, שלא תביא ילדים לעולם"

לסאגה נורן יש הרבה רגש. מה שחסר לה הם הכלים להביע את הרגש-

היא כמו סיר לחץ בלי שסתום. לא יכולה לפרוק כמו בני אדם "רגילים". חסרה לה גם היכולת לתרגם ולהבין מבעי רגש של אנשים אחרים בצורה מיידית. ועוד - קשה לה להבין את הרגשות של עצמה - כאילו הרציו והאמוציות נמצאים בשני חדרים נפרדים בנפש, עם דלת נעולה ביניהם. היא שומעת את ה"רעש" של הרגש (הסימפטומים הגופניים שלו), אבל מתקשה להבין את המילים... בגלל שהדלת המקשרת נעולה, היא צריכה ללכת כל הדרך מסביב (לקרוא ספרים ומחקרים על הסימפטומים ומשמעותם) בכדי להעביר לעצמה את המידע - אפילו על עצמה.

יש לה חוסר יכולת לתקשר (לקבל ולתת) באופן לא מילולי (מגע, חיבוק, דמעה) והיא מנסה "לפצות" בוורבליות פרטנית, וכשהוורבליות הזו נענית בתמיהה במקרה הטוב, או בלעג ודחיה במקרה הרע, היא נשארת עם תיסכול נורא וידיים ריקות. "זקס" היא עושה כמו שהיא אוכלת ושותה ומתפנה בשירותים - מספקת צורך/דחף פיסיולוגי. היא מסתבכת רק כשרגש נכנס לתמונה.

השחקנית שעושה את התפקיד הזה פשוט מדהימה - חפה ממניירות, ועתירה בניואנסים, והמימיקה בפנים שלה זה לא דבר נפוץ או טריוויאלי. בקשר ליחסי הורים/ילדים - זה הלייטמוטיב של הסדרה כולה - החל מהגיבורים הראשיים, הילדים וההורים שלהם, והיחסים בינם לבין עצמם, וכלה בדמויות המשנה של הפושעים וקורבנותיהם. נראה לי שלא רק סאגה נורן לא מבינה את עצמה, גם את לא מבינה שזה לא שהיא לא רוצה ילד, היא מפחדת פחד נורא שהיא תיכשל, כמו ש(לדעתה) נכשלה להיות אמא מוצלחת לאחותה הקטנה.

זו חרדה שמאפיינת את כל בני האדם, רק שה"רגילים" עוצמים עיניים וקופצים ראש לתהום "מה יהיה, יהיה", וסאגה לא מסוגלת לקפוץ לבריכה בלי לוודא מראש במאה אחוז אם יש או אין בה מים. התעלומות הפליליות הן סך הכל קולב לתלות עליו את מה שבאמת מעניין ב"הגשר". כי גשר הוא לא רק אלמנט גיאוגרפי ולא רק "מקשר תרבותי", אלא גם החיבור הרעוע, המתנדנד בסופה, והמאיים להתפרק, קורי העכביש הרועדים והמוארים בין האיים שהם בני האדם, השרויים לבדם בחשכת האוקיינוס.

מנויה ותיקה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ