ביבי מעולם לא הסתכל לי בעיניים, חס וחלילה לא אמר תודה ועל טיפ אין מה לדבר בכלל

יחסי התלות האובססיביים בין המנחה-גורו לדוקטורנטים ■ מי שמכיר את גברת הרצל, שיבקש ממנה סליחה בשם עם ישראל ■ במסעדה הטובה בעולם היה טעים מאוד, אבל לא כיף ■ והגיע הזמן להפוך את הגבר המאונן למשהו סקסי ולא פתטי | התגובות הכי טובות שפורסמו השבוע באתר הארץ

הטוקבקים של השבוע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בנימין נתניהו ואשתו שרה במסעדה באוסלו בשנת 1998
הטוקבקים של השבוע

תגובה למאמר של גידי וייץ "הזוג נתניהו עזב בלי לשלם"

בסוף הארוחה, הוא פשוט קם ועזב

עבדתי כמלצר במסעדה בתל אביב באמצע שנות האלפיים בעודי סטודנט. ביבי היה מגיע בקביעות, פעם עם ראובן אדלר ופעם עם מישהו אחר. תמיד הזמינו בשפע, כולל שמפניה באלפי שקלים הבקבוק וכיו"ב. בסיטואציה כזו המלצר (אני) פחות או יותר מצוות לשולחן היחיד הזה כל המשמרת. ביבי מעולם לא הסתכל לי בעיניים, טרח לשאול לשמי או חס וחלילה אמר תודה. וכמובן, בסוף הארוחה הוא פשוט קם ועזב. שמישהו אחר ישלם. תמיד.

לקח בערך חודש להשיג תשלום (אף פעם לא מביבי, תמיד מהאורחים האחרים), ועל טיפ אין מה לדבר בכלל. ושלא תגידו שאני מחפש סתם, אציין שלמרות שלא הסכמתי עם מדיניותו כלל, כשאריאל שרון היה סועד אצלנו הוא היה ההיפוך המוחלט - מתעניין, מעריך, מודה. לפחות למדתי שיעור טוב על בני האדם: אתה יכול ללמוד הרבה על פרצופו האמיתי של אדם מאיך שהוא מתנהג כלפי אנשים שהוא לא צריך להיות נחמד אליהם.

עוד מלצר

>>> מיטב הטוקבקים הכי מעניינים ומצחיקים של השבוע אצלכם במייל

***

תגובות לכתבה של הילו גלזר "שני ישראלים לשעבר מעורבים בתלונה על הטרדה מינית שמסעירה את עולם מדעי הרוח"

כמה מילים על יחסי מנחה-מונחה

אינני יודעת מה התרחש במערכת היחסים בין הפרופסור הנערצת לדוקטורנט. ז'יז'ק, באטלר ושאר תומכים נלהבים של רונאל ודאי אינם יכולים לדעת. אבל מניסיוני, האקדמיה, ובייחוד במדעי הרוח והחברה, היא כר פעולה פורה לנרקיסיסטים פוגעניים. יחסי המנחה והמונחה הם פוליטיים לעילא ולעילא, מבוססים על כימיה אישית ולאו דווקא על הערכה מקצועית, ונשענים על ההנחה התמימה שליבו של המנחה שופע רק כוונות טובות. והנורא מכל - מערכת היחסים הזו מתקיימת ללא כל פיקוח. השיעורים שלה - המתוארים בכתבה כ"חוויה דתית", "מאגית" וכו' - מלמדים לאו דווקא על מרצה מרתקת כי אם על גורו.

התלות המקצועית והנפשית במנחה לדוקטורט היא עצומה, ואותם גורואים נפסדים מנצלים זאת לרעה, ו"שואבים" את נפשם של הכפופים להם. הדוקטורנט הנזכר לעיל מציין במפורש "התעללות פסיכולוגית". אחרת מציינת מערכות יחסים קרובות שמובילות לפיצוץ (דפוס נרקיסיסטי מוכר). וכעת, כמו במקרי אונס מהצד ההפוך, כדאי לשאול: מה מרוויחה אשה שמתלוננת חוץ משיימינג והתמודדות עם ההשלכות החברתיות? דוקטורנט שמתלונן כך נגד פרופסור נערץ קובר לעצמו את הקריירה שעמל עליה שנים. גם אם יתברר שהוא צודק, בעולם האקדמי הקטנוני, הקליקאי והמסואב הוא כבר "מוקצה". אני לא יכולה להעלות על הדעת שום סיבה לכך מלבד פגיעה אנושה וייאוש מר.

דוקטורנטית לשעבר

יחסים מסוכנים

רונאל היתה באוניברסיטה גורו אקדמי. השיעורים שלה היו מהפנטים, מעיין בלתי נדלה של השראה, ומשכו עשרות דוקטורנטים מכל מדעי הרוח. כלומר, את כולם. השיעורים שנתנה יחד עם סלבוי ז'יז'ק היו מופע זיקוקין אקדמי, אבל היה סביבה גם משהו מסוכן. כולם ידעו שהיא מקרבת אליה קבוצה נבחרת של דוקטורנטים מבריקים, והם היו עורכים יחד ארוחות מצומצמות בימי שישי בערב, שאי אפשר להיעדר מהן בשום תירוץ. ברגע שהפכת לחלק מהמעגל, היית נשאבת לתוך סחרור של מחוות נדיבות ושל יחסי תלות אובססיביים (בעיניה, חניכה לא הסתיימה בהנחיות לכתיבת התזה, והיא לא חסכה מתלמידיה את דעותיה הנחרצות על חייהם הפרטיים).

בעולם האקדמי הסינתטי העכשווי, יחסים כאלה כבר לא אפשריים. רונאל היא דינוזאור מעולם שחלף. גם בהנחה שלא היו ביחסים הפרוורטיים שלה עם סטודנטים יחסי מין, באווירה המיליטנטית היום בקמפוסים האמריקאיים שום טרנסגרסיה רגשית או אחרת לא אפשרית. אנחנו נמצאים בעידן הגליוטינות, שבו המהפכה - כמו שאמרה שלומציון קינן בכתבה - נכנסת לסחרור של עריפת ראשים. את התוצאה אנחנו רואים כבר עכשיו.

זה לא רק בגלל ההטרדות המיניות יש עוד גורמים, אבל באקדמיה היום - ובמדעי הרוח במיוחד - שולטים, לטוב ולרע, פקידים אפורים שכותבים מחקרים אפורים. הסטודנטים הרבה יותר "מוגנים" בעולם כזה - לא רק ממין, גם מיחסים טרנסגרסיביים בכלל. זה לא אומר שמהפכת "מי-טו" היא לא טובה, אלא שכדרכן של מהפכות, גם רעיון נהדר הופך מהר מדי לכלי של שנאה, לאגרסיה טהורה.

תלמידה של רונאל לשעבר

***

תגובה לכתבה של זוהר סוסנקו "מה זה באמת אומר לאכול במסעדה הטובה בעולם?"

אכלתי לפני חמש שנים ב"אוסטריה פרנצ'סקנה", והאוכל היה נפלא

אגב, אז היה קל יחסית להשיג מקום. הזמנו את ארוחת הטעימות המלאה, ולהפתעתי קיבלנו קינוח אחר מטארט הלימון המפורסם. אז שאלתי אם אוכל להזמין גם את טארט הלימון. ראיתי שהמלצר מתחרפן (אני מתאר לעצמי שהכל שם מתוקתק על השנייה, ולקבל הזמנה חדשה פתאום בסוף הסרוויס זו חתיכת התקלה בשבילם), אבל הוא כמובן לא אמר כלום וחזר כעבור שעה קלה עם טארט לימון שבור לתפארת (שהיה מעולה, כמובן, אבל דווקא לא אחד משיאי הארוחה). אגב, לא חייבו אותי על הטארט (נו טוב, ארוחת טעימות מלאה + התאמת יינות יצא די יקר גם בלי הטארט).

מה שכן, לא אהבתי את האווירה שם. כשיושבים לאכול ארוחה במשך ארבע שעות, צריך שיהיה אפשר להתרווח ולהרגיש משוחררים, ושום דבר שם לא שידר אפשרות להתרווח ולהשתחרר. הכל היה כל כך מוקפד, ובחדר - שהיה כמעט ערום לחלוטין - היו רק ארבע שולחנות ורק שלושה מתוכם היו מאוישים, שאי אפשר היה אפילו לדמיין שהמלצרים לא בוחנים ורואים כל תנועה הכי קלה שלנו.

אכלתי ב-5-6 מסעדות מהליגה הזאת, ובכל השאר היה יותר נוח, למרות שזאת כמובן בעיה כללית של מסעדות כאלה: המקום והשירות כל כך מושלמים, שהסועד כמעט אנוס להרגיש המוני וגס לעומתם. שנה קודם לכן אכלתי בנומה, ושם ישבו בשולחן לידנו שני בחורים אמריקאים במכנסיים קצרים וכפכפים. ברגע הראשון שראיתי אותם הייתי בשוק, אבל אחרי זה הבנתי שבנומה זה באמת אפשרי. שם היה לא רק מדהים מבחינת האוכל, אלא פשוט כיף.

יניב

***

תגובה לבלוג של אורי משגב "סמ"פ דתי התלונן, מג"ד דתי שפט, רב צבאי נזף – וטבח שבישל בשבת ארוחה ללוחם אכל אותה"

הפקודה הזו חשובה, וטוב שהיא נאכפת בקפידה

הפקודות האלה וההקפדה הרבה על אכיפתן ועל ענישת המפרים אותן נכתבו בעקבות בעיות קשות שנוצרו בכשרות המטבחים, שמנעו מלוחמים שומרי כשרות לאכול בבסיסים ובמוצבים. כשאני שירתתי בסדיר, טבח בישל בשבת פעם אחת, ובעקבות זאת עשרות לוחמים שומרי כשרות נאלצו לחיות על מנות קרב במשך כמה ימים, עד שהמטבח הוכשר. כדי להימנע ממצבים כאלה וחמורים מאלה, נכתבה הפקודה. ואם יום אחד חייל טבעוני לא יכול לאכול אוכל חם, זה מחדל של הצבא שלא תכננן מראש, אבל לא הצדקה להטריף את המטבח ולפגוע בכל שאר החיילים.

דניאל

***

תגובה לבלוג של קרן הבר "איפה הרצל? גילומו של הישראלי המכוער"

פעם ראשונה שאני מסכים עם כתבה ב"הארץ"

אם מישהו שרואה את התגובה ומכיר את הגברת ואת הרצל, אנא בקשו מהם שימחלו ויסלחו לעם ישראל על הטיפשות והרדידות, ואכן הכיעור הוא בנו ובכל מי שהיה שותף לקלון חברו. אני בטוח שמדובר באשה בעלת מעלות רבות וטובות, אהובה ומסורה למשפחתה, שאין בסיטואציה שאליה נקלעה לא באשמתה כדי להוריד מכבודה. בברכת בריאות אושר והרבה שמחה. עם ישראל האוהב.

גדי

***

תגובות לכתבה של ניב הדס "גם אחרי 20 שנה 'סקס והעיר הגדולה' היא סדרה גרועה. אפילו יותר"

באמאש'ך תעזוב את "סקס והעיר"

קוראת את ניב הדס כל שבוע, אבל בחייאת דינאק, אם יש לך את הדבר הזה בין הרגליים שלנו אין, אל תיגע לנו בסדרה הזו. כן משטיחה, לא משטיחה, הסדרה היתה ייצוג כמעט מושלם של מציאות נכונה לזמנה ולמקומה. נכון - לא מייצגת את כולן; נכון - לא מכרה לנו תובנות פמיניסטיות בכל פרק, אבל היתה מדויקת בהתחבטויות, פורצת דרך בתחום הבחירה הנשית ליהנות ממין ולבחור בו, היתה מראה רגשית ופיזית של הקיום הנשי הרווקי, הסטרייטי, המשתוקק לאהבה הדדית שרוצה גם להתפרע וגם שיאהבו אותו עם שערות ברגליים. יאללה, תתקדם לאיזו יצירת מופת דנית ותשאיר אותנו לרטוט מנחת.

עללי אשתן

סדרת מופת פורצת דרך

יחס טבעי חופשי ובריא למין. סדרה שהכריזה שגם נשים רוצות ואוהבות מין. שחברות בין נשים זה דבר מעצים, ושהנשים הטובות ביותר הן רווקות או מתחתנות אחרונות. הגברים בסדרה אינם מושלמים אך כולם זוכים לחיבה ומתקבלים למרות חסרונותיהם. הכתיבה והמשחק מבריקים והחיים יכולים להיות מהנים וכיפיים למרות שההתמודדויות אמיתיות ולא פשוטות. כל הדברים שכתבתי פה מנוגדים לחלוטין לחינוך היהודי הקונפורמיסטי והשמרני, ולכן בישראל אולי לא הבינו את הסדרה.

עיר גדולה

***

תגובה לכתבה של שאול אדר "מסקנות ראשונות מהשימוש ב-VAR  במונדיאל 2018: מדובר במהפכה היסטורית"

הצדק הגיע למגרש הכדורגל

זה התחיל כשהביאו יותר מכדור אחד - חיסלו לנו את הבעיטה ליציע. זה המשיך דרך האיסור על השוער לתפוס בידו כדור ממסירה אחורנית, לכרטיס צהוב להתחזות ואדום לעצירת כדור ביד או עבירה בקו אחרון לפני השער. עכשיו עם ה-VAR גם פנדל שלא היה - לא נקבל, וקטנה שהשופט לא הבחין בה לא תציל אותנו יותר.

אז הצדק הגיע למגרש הכדורגל. הטובים ינצחו. איזו באסה לקבוצות מלעוניות כמו זו שאני אוהד. כל הכבוד. תמיד התגאיתי בעובדה שבכדורגל - בניגוד לכל משחק אחר - הקבוצה הטובה (לא רק בדירוג אלא אפילו במשחק הנתון) מסוגלת להפסיד. זה "לא צודק", זה "טראגי", זה "פשע", זה "אסון" - ואני מאוהב בזה. צעד אחר צעד, "מתקנים" לי את אהבתי.

אלון

***

תגובה לביקורת הטלוויזיה של שני ליטמן "אם הם מאמינים שהרבי חי, אז למה שלא תהיה מחיצה בכיכר רבין?"

זה הבאג המובנה בתוך הרעיון הליברלי עצמו: לכבד את כולם

גם את מי שהמטרה המוצהרת שלו היא חיסול עולם הערכים שלך. אני זוכרת איך הבת של עובדיה יוסף אמרה, בלי להתבלבל, באיזשהו ראיון בטלוויזיה בנושא הדרישה שלהם להפרדה מגדרית באקדמיה: "תכבדו את הערכים שלנו!".

איזו היתממות צינית, כש"הערכים שלנו" הם חזרה לימי הביניים ומחיקת כל ההישגים של החברה המערבית במאות השנים האחרונות. אבל זה לא התחיל ממנה. הבעיה העיקרית שלנו היא שאין כנראה מספיק חילוניים שהחילוניות שלהם היא השקפת עולם שהם מוכנים להיאבק עליה.

אין לי טענות לדתיים. הם עושים רק את מה שאנחנו מאפשרים להם. אולי עכשיו, כשמתברר שאנחנו מיעוט בסכנת הכחדה, נתעורר סופסוף. אני מקווה שחילוניים מכל המגדרים אכן יבואו בהמוניהם ויעמדו על זכותם להשתמש במרחב הציבורי.

רעיה בר-סימן-טוב

***

תגובה לכתבה של איתי שטרן "'משיח': כמה כבר אפשר לירוק לפוליטיקלי קורקט בפרצוף?"

הסדרה החדשה קצת פחות מצחיקה

לא הוגן להשוות את משיח א' למשיח ב' ולהתאכזב. צריך להשוות את משיח ב' לסברי מרנן, לחברים של ציון ושאר הזוועות שהטלוויזיה הישראלית משחררת לאוויר העולם, ושם משיח ב' מביסה בנוקאאוט את כל המתחרות. בשביל להוסיף תוכן, הוסיפו דמויות ועלילות, והבדיחות התמעטו יחסית, אבל בסך הכל גם נבנית תשתית טובה יותר וחיבור חזק יותר לדמויות שמאפשר הנאה לא פחותה ממשיח א'.

מילה על קושניר: הוא חור שחור של הומור, הוא לא מצחיק ומעולם לא הצחיק, אלא אם כן חיקוי של פולניה מצחיק מישהו, ואז זה כבר עניין לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. אני מקווה מאוד שהוא נכפה על כגן מטעם ההפקה ושהתפקיד שלו יישאר קטן מאוד (ראיתי מעט והצליחו לגרום לו לא להפריע, שיישאר ככה).

ירון

***

תגובה לבלוג של שירלי גל "המסע לאורגזמה הנשית – חלק רביעי: כך מאוננות"

הכתבה הזאת נורא מהפכנית וחדשנית

כי עד לא מזמן אף אשה לא העזה לדבר על מה שמענג אותה וכאלו. זהו, שבולשיט. מאז ומתמיד זה כל מה שאי פעם דובר עליו. אני רוצה לראות כתבה על איך גברים יכולים לאונן טוב יותר, אוקיי? איפה לגעת, איך להאריך, איך להעצים, אני גם רוצה "מסע לקראת האורגזמה" לעזאזל. יאללה, הגיע הזמן לשחרר אותנו מהאשמה והגועל שתמיד נלוו אצלנו לאקט הזה, הגיע הזמן להפוך את האימג' הזה של גבר מאונן למשהו סקסי ולא משהו פתטי. אהה, ואתם כמובן מוזמנים לדחוף את התוכן השיווקי שלכם גם לנו. בברכה, אנתוני וינר.

מנימני

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ