זמנך עבר: אח! כמה נפלא היה הטיול לחו"ל

הדרכון הקבוצתי, החלפנים בשוק השחור ברחוב לילינבלום, ההמתנה המייגעת לאשרה ולפטור מהצבא. אח! כמה נפלא היה הטיול לחו"ל. חוויה של פעם בחיים

משה גלעד
משה גלעד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה גלעד
משה גלעד

כמה מעט ידעתי ב-1969. הייתי אז בן 13. אחותי למדה בטכניון ואני נסעתי עם הורי לטיול בר מצווה, מפתח תקוה לפאריס. האודיסיאה הזאת נמשכה שלושה שבועות וחצתה לפחות שבע מדינות באירופה. רצינו להספיק. מי יודע מתי נזכה שוב לראות את פלאי תבל. לא ישבנו חלילה בבתי קפה. זה נחשב בזבוז זמן וכסף. הדבר היחיד שאני זוכר בבירור מאותה נסיעה הוא שעון עצר שקנו לי בהולנד, כזה שיכול למדוד עשיריות שנייה, יחידת זמן שקשה היה אז להאמין שיש קצרה ממנה. ב-1969 הייתי בטוח שאני עומד להיות אלוף העולם בריצה. עבר עוד זמן מה עד שהתברר לי בבהירות כואבת שאני אחד הרצים האטיים בכיתה ושאפילו רבות מן הבנות רצות מהר ממני. קצב התקתוק החפוז של שעון העצר ההולנדי התאים להפליא לקצב ההתקדמות שלנו באותה נסיעה ראשונה וקדחתנית.

התמונות הדהויות מאותה נסיעה מראות את בני המשפחה במקומות שונים, לבושים סוודרים באמצע הקיץ. אבא שלי עדיין מעשן ואמא עם חיוך מאולץ, תסרוקת וחליפה אלגנטית. אין לי כבר את מי לשאול לגבי הפרטים המעשיים של אותה נסיעה היסטורית. כל שנותר הוא לברר במה היתה כרוכה נסיעה כזאת לפני 42 שנים; שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים.

חודש אחרי שניל אמסטרונג צעד על הירח עמדנו מול מפלי הריין ואמרנו "כמה מים יש להם לכל הרוחות, יימח שמם". אז מה צריך היה לעשות כדי לנסוע לחו"ל ב-1969?

דרכון

למרבה השמחה, ב-1969 אפשר היה כבר לקבל דרכון שתוקפו לעשר שנים. כולם עוד קראו לו פספורט, אבל כדאי לזכור שרק זמן קצר קודם לכן הונפקו דרכונים שתוקפם לשנתיים בלבד.

בתחילת שנות ה-60 בוטל הצו הממשלתי שחייב להשיג היתר יציאה מהארץ (למעט היתר מהצבא), אבל הזמנת דרכון חדש נמשכה שלושה שבועות או אפילו חודש. חידוש נוסף היה טמון בכך שעתה יכולת לצפות שייתנו לך לצאת מגבולות המדינה גם אם לא הסדרת את ענייניך במס הכנסה.

ילדים עד גיל 18 נרשמו בדרכון של אחד ההורים, וכדי להקל מעט בהוצאות, נפתחה בפני הנוסעים אפשרות נוספת - דרכון משותף לבני זוג נשואים שנוסעים בצוותא. זה אמנם לא איפשר להם לנסוע ליעדים שונים, או להיפרד באמצע הנסיעה, אבל לא צריך לבקש יותר מדי.

אלה שנסעו בקבוצה מאורגנת יכלו לחסוך אפילו יותר: ב-1961 התיר משרד הפנים הוצאת דרכון משותף לקבוצה מאורגנת. באותה שנה הנפיק משרד הפנים 237 דרכונים קיבוציים שבהם הופיעו שמותיהם של לא פחות מ-4,227 נוסעים. הם אמנם לא יכלו להיפרד אפילו לרגע ופיתחו בלית ברירה קבוצה מגובשת להפליא, אבל זה עלה פחות.

בעלי דרכון זר נהנו בשנות ה-60 מכמה זכויות יתר, ובעיקר היו פטורים מאשרת כניסה ברוב ארצות אירופה. הנתונים מצביעים על כך שב-1963 החזיקו יותר מ-10,000 בני אדם (כחצי אחוז מאוכלוסיית ישראל אותה עת) בדרכון גרמני. לנו היו שני דרכונים ישראלים ואני נרשמתי בדרכון של אבא.

אישור מהצבא

"קצינת הקישור חייבת לדעת בכל רגע היכן אתה נמצא". זה ההסבר שניתן במשך עשרות שנים למשרתים במילואים, שתהו מדוע הם צריכים לבקש את אישור היחידה שלהם לכל נסיעה לחו"ל, קצרה ככל שתהיה.

הסיבות להיתר המוזר הזה היו כנראה רבות. הוא נועד למנוע השתמטות ממילואים ואמור היה להכניס כביכול סדר במערך המילואים. הרי לא ייתכן שחיילים (גם אם הם חושבים שהם אזרחים) ישוטטו ברחבי העולם סתם כך ללא הסבר. בפועל נוצרה תחרות מרתקת. איש מילואים שרצה לנסוע לחו"ל חייב היה לפנות ליחידתו לבקש היתר יציאה מן הארץ. אם כבר נשלח אליו צו לשירות במילואים - פנייתו נדחתה בבוז. אם עדיין לא נשלח הצו מטיל המורא, שאלו אותו כמה שאלות הבהרה: מדוע הוא נוסע, לכמה זמן, מה הוא מתכנן לעשות שם בארצות הים. רק אחר כך קיבל דף נייר ועליו החותמת שמציגה אותו למעשה כחייל בחופשה קצרה, שהצבא מאפשר לו לנפוש מחוץ לגבולות המדינה. בלי הדף הזה אי אפשר היה לחצות את ביקורת הדרכונים בלוד. אני מניח שאת אבא, קצין גאה מאוד במילואים, כל זה לא הטריד במיוחד.

אשרה

התור שעדיין משתרך מול השגרירות האמריקאית ברחוב הירקון בתל-אביב הוא תזכורת טובה לכך שבשנות ה-60 דרשו גם רוב מדינות אירופה אשרות כניסה מתיירים שהגיעו מישראל. כדי לקבל אשרת כניסה לספרד, למשל, לא היתה ברירה אלא לקחת יום חופשה מן העבודה ולנסוע לקונסוליה הספרדית, ששכנה דווקא בירושלים. שם צריך היה למלא טפסים, להצמיד אליהם תמונה קטנה, לשלם אגרה ולקוות לטוב. כעבור כמה שבועות הגיעה התשובה. אם הקונסול נעתר לבקשתך - תוכל להיכנס לספרד. אם לא - אתה מוזמן לתכנן את מסעך במסלול שונה.

כדי לקבל אשרת כניסה לגרמניה נאלצו הנוסעים להרחיק עד לקונסוליה הבריטית בחיפה. ב-1965 הגישו 20 אלף ישראלים בקשה לאשרת כניסה כתיירים לצרפת. הם יכלו לעשות זאת בשני מקומות - בתל-אביב או בחיפה. לאחר מילוי הטפסים, הצמדת התמונה ותשלום האגרה, נאלצו לשוב גם למחרת - כדי לזכות בחותמת המיוחלת בדרכון. זה הרגיז אז במיוחד נוכח העובדה שתיירים צרפתים שהגיעו באותה שנה לישראל לא נזקקו כלל לאשרה. ישעיהו בן פורת כתב אז בזעם ב"ידיעות אחרונות": "הטונים הצורמים של מנגינת יחסי ישראל צרפת אינם מוגבלים אך ורק לפרוצדורה הפוגעת של חובת אשרות למיניהן. יש גם חמור מזה, אף כי האחראים על מדיניות החוץ של מדינת ישראל מבכרים להתעלם ממנגינות שאינן ערבות לאוזנם".

הקצבת מטבע וכסף זר

מטבע זר נחשב תמיד נושא כאוב במדינת ישראל. "בזבוז" של מטבע זר בנסיעה סתם כך לחו"ל נחשב בחוגים מסוימים כמעט כבגידה במולדת או כחדירה לאוצר המדינה ונטילת שלל. קל להבין את זה כאשר זוכרים שבסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 עמדה הקצבת המטבע הזה לנוסעים לחו"ל על מקסימום 250 דולר לנוסע. מכאן החלו חישובים מסובכים מאוד שנוטים לאופטימיות יתרה ולקמצנות חולנית.

אחד הספרים הפופולריים באותם זמנים היה המדריך "אירופה בעשרה דולר ליום". ספר מתורגם, שיועד במקורו לסטודנטים עניים במיוחד שרצו לראות עולם, אבל אומץ בישראל בחדווה גם בידי קשישים, שהחליטו לצאת לטיול קצר וחסכוני. מדריך לפיד, שהפך במהירות לקלאסיקה בתחום הנסיעות, יצא לאור רק ב-1970. החשבון המורכב של עשרה דולר ליום הוביל לכמה מסקנות, שנשמעות היום מעט חולניות. בית מלון, על פי החישוב האופטימי הזה, אמור לעלות לא יותר משלושה דולרים ללילה. זאת אמנם אירופה הקלאסית ולא קונגו, אבל המחוקק הרי הציב גבולות וצריך להתמודד עמם בכבוד. שלוש ארוחות מזינות יעלו כארבעה דולרים ליום ובסכום שנותר, שלושה דולרים נוספים, אפשר להתפרע - לצאת לקניות, לתיאטרון, לנסוע ברכבות ולחרוש את מועדוני הלילה של פאריס.

אם מרחיקים עם החישוב המעט בעייתי הזה, המסקנה המתבקשת היא שאפשר לשרוד כמעט חודש בחו"ל בהקצבה של 250 דולר לנוסע. חישוב דומה לזה הופיע באפריל 1962 בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "התייקרות הנסיעה לחו"ל". בפועל הובילה המדיניות של הקצבת המטבע לפריחה ארוכת שנים של השוק השחור למטבע זר ברחוב לילינבלום בתל-אביב.

סוחרי המטבע בלילינבלום נהפכו לחלק בלתי נפרד מן ההכנות לנסיעה לחו"ל. איש הרי לא יכול היה להתמודד עם מגבלת 250 הדולר. כדי לאזן מעט את תקציב הנסיעה רכשו כולם דולרים בשוק השחור. הפער בין שערו הרשמי של הדולר לבין שערו בשוק השחור הגיע לעתים לעשרות אחוזים, ובתקופות מסוימות היה ערך הדולר השחור כפול מזה הרשמי, אבל איש לא התנגד או מחה. המסחר הלא חוקי בלילינבלום התנהל ללא הפרעה של המשטרה, וכמה שנים לאחר מכן התברר שאפילו נציגי המדינה קנו ומכרו שם דולרים כחלק ממדיניות המטבע הסהרורית של אותם זמנים.

השאלה הגדולה ששאלו את עצמם לקוחות השוק השחור מיד לאחר מכן היא מה עושים עם הכסף. את 250 הדולרים שנקנו ברשות מוטב, סברו כמעט כולם, להמיר להמחאות נוסעים. כרטיסי אשראי, חשוב לזכור, היו אז בגדר מדע בדיוני בלבד. את ההמחאות אפשר היה לפדות בכמה סניפי בנק מרכזיים בערים הגדולות. מה עושים עם שאר הכסף? הכי טוב, חשבו רבים, לטמון אותו בחגורת בד צרה וארוכה שחוגרים על המותניים. שנים רבות תהיתי איך זה שהגנבים, הכייסים ושודדי הדרכים למיניהם לא שמעו על התרגיל הזה. הרי אין בעיה גדולה לצוות על קורבן השוד להוריד את חגורת הכסף מהמותניים. אבל כיוון שהידיעה על הפתרון הסודי והמתוחכם הזה לא הגיעה למאפיה האיטלקית, אפשר היה לנדוד ברחבי אירופה בנחת עם חפיסת שטרות עבה שמעיקה על הבטן, בייחוד לאחר ארוחות שעלו יותר משני דולרים.

הבעיות הסבוכות יותר התעוררו כאשר צריך היה לשלוף מן החגורה הנסתרת שני שטרות כדי להמיר אותם למטבע מקומי. זה הרגע לפשפוש מביך ביותר בבגדים התחתונים ולהתבוננות קצת חששנית לצדדים, כי אנחנו הרי לא רוצים שידעו באיזה מקום מסתור סודי אנחנו מטמינים את הכסף ואז דחיקה חפוזה של החולצה למכנסיים ואפשר להמשיך כמו מאומה לא קרה.

מס נסיעות

בתחילת שנות ה-60 הוטל בארץ מס נסיעות, שעמד על 270 לירות למפליגים בים ו-320 לירות לטסים. המס היה אחיד לכל מי שעזב את גבולות ישראל, לפרק זמן ארוך או קצר, ליעד קרוב או רחוק. כיוון שכך, ניסו רבים לתכנן חופשות ארוכות ומורכבות. כי אם כבר משלמים את המס, מוטב לנצל זאת עד תום.

ב-1969 הועלה המס בכמה עשרות לירות, אבל כמו שנהוג היה כבר לפני כן נוספו לו כה הרבה סייגים, עד שרבים לא שילמו אותו במלואו. רשימת הסייגים וההנחות כללה בין היתר את משתתפי הנסיעה הקבוצתית שקיבלו פטור בסך 125 לירות. זו גם היתה ההנחה לבעלי דרכון דיפלומטי ולאזרח ששהה בחו"ל שנה תמימה. סטודנט קיבל הנחה בסך 340 לירות, נכה שמשתתף בוועידה בינלאומית קיבל פטור בסך 250 לירות, וכך גם מי שיצא לחו"ל במימון משרד הסעד (שהיום נקרא משרד הרווחה). בחינה מדוקדקת של הרשימה מובילה למסקנה שאבי שילם את המס המלא בשביל משפחתנו. לא חלה עלינו שום הנחה, שום סייג. אבא לא אהב לשלם מסים. הוא טען ש"הם", הממשלה, שודדים.

בניגוד לסעיפים רבים ברשימה זאת כאשרות כניסה, מגבלות על מטבע זר ופטור מהצבא, שנעלמו במהלך שנות ה-60 או ה-70, מס הנסיעות ליווה אותנו עוד זמן רב. ב-1984 הוא אף הועלה באורח דרמטי והתייצב על סך 300 דולר, סכום עתק שגרם לרבים לוותר על החופשה בחו"ל. מס הנסיעות בוטל רק ב-1992.

החוויה

מן הביקור בפאריס בקיץ 1969 אני זוכר במעורפל את מגדל אייפל. יחד עם המראה מרומם הנפש שלו אני זוכר היטב שיחה עם אבי, שבה הסביר לי באריכות שנסיעה לחו"ל היא לא דבר של מה בכך, לא משהו שעושים כל יום. רוח הדברים היתה שמי יודע מתי תזדמן לנו אפשרות נוספת מסוג זה.

הרעיון שנסיעה לחו"ל היא חוויה נדירה התמסמס מאז לחלוטין. יש לכך כמובן הרבה תוצאות ומשמעויות חיוביות, אבל בכל זאת אבד משהו מאותה התפעמות גדולה מעצם הטיסה, מן התחושה של הרפתקה גדולה שיוצאים אליה רק לעתים נדירות. איש לא מתגעגע למסים, למגבלות, להיתרים ולפטורים, אבל יש משהו מעורר געגוע באותה תמימות שבה התכוננו אז לנסיעה קצרה וראשונה לאירופה. נסיעה שהיתה כרוכה במיליון סידורים וניירות שנעלמו אז מעיני לחלוטין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ