ביקור באיסטנבול מגלה עיר מהפנטת לא מפוענחת

מאות מיליוני יורו מושקעים באיסטנבול עכשיו בשימור, שחזור ושיקום. אבל העיר פשוט יכולה להישאר כמו שהיא - מסתורית, מורכבת, עם רגליים בעולם הישן ומבט בעתיד

אבירמה גולן
איסטנבול
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איסטנבול
צילום: בני ציפר
אבירמה גולן
איסטנבול

מוזיאון התמימות. ואולי מוזיאון התום. לא ברור איך ייקרא בעברית ספרו של אורחאן פאמוק כשיתורגם, אבל כך או כך הספר העבה הזה, הממלא את חלונות הראווה של חנויות הספרים באיסטנבול זה יותר משנה, הוא אולי הטוב שבספרי פאמוק, ומכל מקום הפשוט והאנושי ביותר והפחות יומרני. בניגוד ל"שמי הוא אדום" המתוחכם, זהו רומן כרונולוגי, קריא ומרתק, שעיקרו האהבה בין כמאל בן ה-30, בן למשפחה עשירה המאורס לסיבל, בת המאיון העליון כמוהו, לבין פוזון, קרובת משפחה ענייה בת 18. פוזון מגישה לו את בתוליה בהתמסרות מושלמת, המעוררת בבורגני הרדום אהבה גורלית, עזה, חושנית ועמוקה.

מכאן נפתח מסע רב-גוונים וערוצים: אל נפשו של כמאל, המשכיל החילוני שהוריו בנים מובהקים של החינוך האתא-טורקי הממלכתי והשזור השפעות אירופיות לרוב; אל נבכי התרבות הטורקית-המוסלמית שבשנות ה-70 פיעפעה מתחת לפני השטח; אל שרידי ההיסטוריה המפוארת - הרומית, הביזנטית, הנוצרית-האורתודוקסית והעותמנית - שהעיר בנויה עליה רבדים-רבדים, ואל סמטאות העוני וחיי הלילה התוססים בשכונות העממיות. איסטנבול של מעלה ושל מטה, של העבר הרחוק ושל שנות ה-30, ויותר מכל של שנות ה-70, שבהן מתרחשת העלילה, נפרשת לעיני הקורא וכובשת אותו. מתחשק לסמן במפה רחובות, כיכרות, בתי קפה, מסעדות ומלונות ועל פי המפה הזאת לסייר בעיר. אולי כך ניתן יהיה להבין משהו מרוחה.

סיור אחר בנפלאות איסטנבול ערכו החודש עיתונאים מכל העולם, בהזמנת משרד התרבות הטורקי. העילה: מ-1 בינואר תישא אם כל הערים בעולם תואר רשמי נוסף - בירת התרבות של אירופה 2010 - תואר שמעניק האיחוד האירופי בכל שנה מאז 1988 ושמזרים לעיר הנבחרת תקציב וסיוע מקצועי בשפע. עכשיו מושקעים איפוא מאות מיליוני יורו בשימור, שיפוץ, שחזור, שיקום וייפוי - שסדר העדיפויות שלהם מעורר מחלוקת בטורקיה - וכמובן גם בתוכנית עשירה.

אבל המארחים, אדיבים וסבלניים ודוברי שפות רבות ברמה מעוררת קנאה, השקיעו מאמץ גדול כל כך באירוח תיירותי מושלם, שעניין התרבות כמעט נשכח. המסעדות המעולות, השווקים הצבעוניים, המועדון העדכני והמפואר באירופה ("רינה", שאירח דוגמניות-על שהגיעו לשבוע האופנה), מצעד התופים והמחולות של חיילי משמר הסולטן מארמון טופקאפי, הלבושים בהידור מצועצע ועונדים שפמי פלסטיק שחורים, הדרווישים המחוללים והחמאם בעיר העתיקה - כולם עטפו את המשלחת בריפוד עבה שעלול היה להשכיח למה באנו לאיסטנבול דווקא עכשיו ומה אנחנו מחפשים בה.

מזג האוויר היה נינוח ויפה, ולאורך החוף עמדו הדייגים והטילו חכות, ובלילה ניצתו על שני הגשרים הגדולים, המחברים בין אסיה לאירופה על פני המים הכחולים, אורות מחליפי צבעים שלא חדלו להבהב עד הבוקר, וברחוב איסתיקלאל הארוך, עמוס החנויות והרחב, שאלפים נוהרים בו בכל דקה מדקות היום, עמדה להקת צעירים וניגנה ושרה מוסיקה מסתלסלת, קצבית ורכה.

בבוקר חולקו עיתונים באנגלית בחדרי המלון. הכותרת הראשית זעקה "שחיתות בניהול פרויקט עיר התרבות 2010", והכתבה טענה שרוב הכספים שמשרד התיירות העביר לסוכנות הפרטית שזכתה במכרז ומפעילה את הפרויקט, נספגו בשיפוץ מבנים; רק כ-30% נשארו למפעלות התרבות. העיתון, כמו רבים מכלי התקשורת, שייך למתנגדיו המובהקים של ראש הממשלה רג'פ טיים ארדואן. בארוחת הערב, במסעדה יפהפיה על גדת הבוספורוס, על המים ממש, בא שר התרבות לברך את העיתונאים, אך כשנשאל על השחיתות, הרים כוסית, חייך והתנצל שהוא ממהר למקום אחר.

המסע שלא נגמר

ישין טרנאר אינה ידועה כמו פאמוק. היא היגרה מאיסטנבול וספריה נכתבים באנגלית ויוצאים לאור בארצות הברית. ברומן "הספר והרעלה - הבריחה מן ההרמון" היא מעלה מן האוב את דמותה האמיתית או הבדויה של סבתא-רבתא שלה, שנמלטת עם אחותה מן ההרמון העותמני אל המערב. אבל גם נפשה הפמיניסטית של טנאר חצויה. "הורי יצרו אותי באסיה", סיפרה במאמר שעוסק בדיאלוג בין תרבויות, "אבל נולדתי בבית החולים האמריקאי, בצד האירופי של איסטנבול". כל חייה, היא אומרת, היא עושה את המסע הזה: חוצה את הבוספורוס. נמשכת לכאן כשהיא שם ולשם כשהיא כאן, גם לנוכח הנשים הרעולות.

ברחובות איסטנבול, יש לומר, מגוון התלבושות שונה מבמדינות מוסלמיות אחרות. רעלות מעטות, מטפחות רבות, בעיקר בשכונות הדלות. בבתי הקפה, במסעדות היוקרה ובמועדוני הלילה, הנשים לבושות כמו בכל בירה אירופית. הידורן אפילו מטופח יותר.

משרד התרבות הטריח את מיטב מדריכי התיירים לסיור שגולת הכותרת שלו היתה ארמון הסולטן בטופקאפי. הזדמנות פז למדריך, שלמד והתגורר שנים בארה"ב, להפגין ידע ומיומנות סיפור מופלאים. לא היה צורך, עם זאת, באוזן חדה במיוחד כדי לשמוע את האירוניה הדקיקה שליוותה כל העת, כזמזום מרדני, את התיאורים המפורטים.

עם הסיפור מתעוררים חיי היומיום בהרמון לחיים. היררכיים, מאורגנים להפליא, אפופים מיניות מפותלת ואינטימיות נשית, מהולות בתחרותיות, שנאה, קנאה וחוסר אונים, ותובענות תמידית ליצירתיות ועורמה. למחרת בבוקר, באחת מעשרות הגלריות הצעירות והאנינות בעיר, גיליתי, כמעט במקרה, עבודת וידיאו על קיר שלם: איור של אותו הרמון עצמו, בסגנון המזכיר את המבוכים של אשר, שמופיעות בו לפתע דמויות נשים בנות ימינו, החוזרות על תנועות מכניות. הן מבשלות, מכבסות, נכנעות מאחורי הגלימה לגבר שבא אליהן בכוח מאחור, מנשקות, מגישות קפה, מיניקות, מטפלות, מסתודדות, מתקפלות בכאב, מתחנחנות, ובאותה פתאומיות שבה הופיעו - נמוגות. ההרמון העתיק ריק כשהיה. ושוב מופיעות, ומתנועעות, ונעלמות, וחוזר חלילה, מותירות אחריהן מועקה כבדה.

נערתו של הקורא בקפה

אחת האטרקציות התיירותיות שלא נחסכו מאתנו היתה הפלגה על הבוספורוס, עם כל השעשועים המקובלים: נגן אקורדיון, ארוחת בוקר דשנה וקפה טורקי סמיך. אחר כך, הבטיחו, יקראו לכם בקפה. חיכינו למגדת עתידות זקנה, מאופרת וצרודה, ובא סטודנט צנום, ביישן וחייכני. בת זוגו, סטודנטית לרפואה, סייעה בידו. יפה ודקת גזרה, בג'ינס מרוטים וגופייה חשופה, משכה אליה את עדשות הצלמים שביקשו לצלם אותה שוב ושוב ליד הדגל האדום הענקי של המעבורת, על רקע המסגד הכחול המתנשא במרחק.

"כשאני חוזרת הביתה ברגל דרך שכונות מסוימות מסתכלים עלי רע", היא אמרה. "בעיקר הנשים. משנה לשנה הפנאטיות הדתית מחמירה. אני לא יודעת מה הם רוצים. כולנו בנים ובנות של אתא-טורק, לא? למה הם גוררים את החברה הזאת בחזרה לבוץ שהוא חילץ אותה ממנו?"

היא כבר בחרה להתמחות בכירורגיית לב, ובתום חמש שנים של לימודים מפרכים, היא יודעת, יהיה לה מקצוע המבוקש בכל העולם. לא, היא לא חושבת לעזוב את איסטנבול. "אולי", היא מהססת בעצב. "אם לא תהיה ברירה".

עצב ודאגה ניכרו גם בקולה של נ', מומחית ליחסים בינלאומיים ולקשרי תרבות, בת 33. בצרפתית מושלמת הסבירה שכאן נולדה, והתחנכה ב"ליסה גאלאטה סראיי" הצרפתי ובאוניברסיטת גאלאטה סראיי שחנך בזמנו נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן. את התואר השני סיימה בפאריס. היא חשבה להישאר שם לדוקטורט, אבל ברגע אחד ארזה וחזרה. "ישבתי בבית קפה ומישהו ניגן שיר טורקי ישן. לא יכולתי לעצור את הדמעות. רציתי הביתה. כאב לי כל הגוף מגעגועים לאיסטנבול".

כעבור חודשים אחדים, בשכונת הולדתה, פגשה בחור, התאהבה בו מיד ונישאה לו בשנה שעברה. כמותה, הוא בן לפקיד בכיר בשירות החוץ ולמד בבתי הספר הנכונים. "אני לא יודעת מה יהיה פה", היא אמרה. "הכיוון הנוכחי נראה לי לא טוב, אבל אולי נמצא את האיזון. איך זה אצלכם? שמעתי שאותו הדבר".

יש מי שחושבים שהאיזון כבר נמצא. "אנחנו המקום הכי פתוח בעולם", אמר סוחר בחנות עתיקות ליד השוק הגדול. הסמטה כולה שייכת למשפחתו זה דורות רבים, והוא נולד וימות, לדבריו, במסחר. "תשתי קפה טורקי? מתוק? לא? את לא רוצה חיים מתוקים? כל האיומים על השתלטות הרעלות הם הגזמה. אני אומר - חיה ותן לחיות. זאת הנטייה היום בעולם. אנשים חוזרים לדת. אם נתנגד לזה בכוח, יצמח מזה רק טרור. שימי לב, המואזין קורא. כמה אנשים את רואה עוזבים הכל ונכנסים לתפילה? בודדים! טוב, אולי חוץ מביום שישי בצהריים, וגם זה לא מוגזם. החיים נמשכים. אותי לימדו שמוסלמי טוב מבטא את אמונתו במעשיו הטובים, לאו דווקא בתפילה".

"מה דעתך על המשבר בין ישראל לטורקיה?" שאלה כתבת צעירה של רשת סי-אן-אן הטורקית ורמזה שתשמח לביקורת. נראה שאיכזבתי אותה. עניתי שישראל הגזימה בתגובתה. במטוס, בדרך לאיסטנבול, הראה לי שכני מאמר של הפובליציסט הנודע מהמט עלי ביראנד בעיתון "פוסטה". ביראנד מתח ביקורת חריפה על הסדרה "פרידה", שעוררה בישראל סערה אף שזכתה לשיעור צפייה זעום של 0.8%. הוא הזכיר לקוראיו כמה התרגזו מהדימוי שהדביק לארצם הסרט "אקספרס של חצות", וטען שהצגת ישראל כטובחת ילדים היא חוכמה מפוקפקת.

"אז מה את אומרת?" התעקשה הכתבת. יהיה טוב, אמרתי. ממילא נראה לי שבמקום 300 אלף התיירים הישראלים כבר באים לכאן חצי מיליון איראנים, לא? עם או בלי המדיניות החדשה של ארדואן.

המטבח של פולי

ואכן, ברחובות איסטנבול לא שומעים הרבה עברית, ולעומת זאת ערבית ופרסית בשפע. באיסטנבול טוענים אמנם שגם בימים כתיקונם הישראלים מעדיפים "הכל כלול", אבל קשה שלא לחוש החמצה. למרבה ההפתעה, נשמעת כאן גם הרבה יוונית. נראה שהיוונים לא חיכו עד שיוכרז שיפור ביחסים הנפיצים בין שתי המדינות (ראש הממשלה החדש פפנדריאו, נפגש עם עמיתו ארדואן בבוקר לאחר שממשלתו הושבעה), והם באים לאיסטנבול בהמוניהם.

יוונים לא מטיילים באיסטנבול סתם. הם מתרפקים עליה בצער ובאהבה. רבים מהם מחפשים את שורשיהם האבודים, שנעקרו ב-1922, במהלך מה שהם מכנים "הקטסטרופה" והעולם מגדיר "מלחמת הבלקן". סרטו של הבמאי היווני טאסוס בולמטיס, "אהבה, פלפל וקינמון" (שמו המקורי "Politiki Kouzina", שפירושו המטבח, או הבישול, של קונסטנטינופוליס) מבטא היטב את מקומה המיוחד של העיר הזאת בלב היוונים, שקוראים לה "פולי". "אתה יודע למה קוראים לה פולי?" שואל האב העקור את בנו המתגעגע אל שוק התבלינים ואל חברת ילדותו הטורקית היפה. "כי היא העיר הראשונה. היחידה. אין עוד עיר בעולם מלבדה".

מיליוני יוונים, צאצאי המגורשים בטרנספר הגדול ההוא, ינקו את הכמיהה לאיסטנבול ואת כאב העקירה. כשהם נכנסים ל"אגיה סופיה", ערש לידתה של הנצרות האורתודוקסית שהוסבה למסגד ואחר כך למוזיאון ומקירותיה צועקים שלטי ענק בשבח אללה ומוחמד, עיניהם דומעות. איסטנבול מחזיקה בידיה הזקנות צרור גדול של מפתחות תרבותיים. הגעגוע היווני, המהדהד עד היום בפרוזה, בשירה ובזמר העממי, תלוי על הצרור הכבד הזה עם מלים טורקיות ולחנים טורקיים מסולסלים, וכמובן, תבשילים אהובים, מהמטבח של פולי.

לחצות את הגשר

את כבודו האבוד של שר התרבות שחמק מהשאלות הציל קודמו בתפקיד, שבנאום פרידה יפה פירט את הפריחה התרבותית והתיירותית האדירה באיסטנבול בעשר השנים האחרונות (מפחות ממיליון תיירים ליותר מ-10 מיליון). כבר לפני שנתיים החלו האירועים המרכזיים, כמו הביאנלה ה-11 של איסטנבול (שנושאה המרכזי "מה מחזיק את המין האנושי בחיים" ואחת העבודות המעניינות בה היא "קלנדיה 2087" של האמן הפלסטיני תושב רמאללה וואפה חוראני), סדרת קונצרטים ופסטיבלי שירה, קולינריה, מחול וקולנוע, עשרות תערוכות שנדדו לפריפריה של העיר, תוכניות חינוכיות לילדים, שיפוץ המוזיאון לאמנות מודרנית והקמת "מוזיאון התמימות", מחווה לפאמוק. 350 מיליון יורו כבר הוצאו לפרויקטים, והשנה יגיע התקציב ל-400 מיליון ויותר.

תרשמו ביומן, אומרים מנהלי הפרויקט. בכל חודש יתקיימו באיסטנבול מאות אירועי תרבות. בשיחה רשמית פחות הצטער השר לשעבר שהתחבורה באיסטנבול עדיין לא התאימה את עצמה לקצב ההתפתחות המסחרר של העיר. קו מטרו אחד קצר, רכבת קלה שמצופפת אלפי אנשים בעמידה בכל שעה, אוטובוסים של תיירים והמוני מוניות צהובות - אלה מכסים רק בקושי את הזרימה ההמונית היומיומית בסמטאות הצרות והתלולות.

אבל אפילו הדוחק, הפקקים, הצעקות ורחש ההמון - 12 מיליון תושבים ועשרות אלפי תיירים מדי יום - גם הם חלק מקסמה המפתה של איסטנבול. שבוע לאחר שחזרתי ראיתי שוב את סרטו של פאטי אקין, "לחצות את הגשר", המתעד את היצירה המוסיקלית הרבגונית התוססת בשני חלקי העיר. קיוויתי להבין בעזרתו קצת יותר. לשווא. רכה וקצבית, חריפה-מתוקה, הסתלסלה המוסיקה של איסטנבול על המים, לנוכח ארמונות הפאר והמסגדים והכנסיות. חדרה אל הלב מסתורית, מהפנטת, לא מפוענחת. כמו העיר עצמה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ