בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרך התמר

ממטולה שבצפון ועד אילת שבדרום, דרך גדות הכנרת, בקעת הירדן, בית הערבה ואין ספור מטעי תמרים - מסע על פני 480 הקילומטרים של כביש 90

3תגובות

לסקופ לבן שניצב ב"מצפה דדו" פונה צפונה לכיוון לבנון. בתיה של מטולה פזורים סביב וליאור בז, בן לאחת המשפחות הוותיקות בעיירה, מצביע על הכפרים בלבנון ומצמיד להם שמות. הבוקר חם ואד של אובך עוטף את אצבע הגליל. לרגלינו נמתחת בכיוון דרום רצועה שחורה ודקה. זהו הקצה הצפוני של כביש 90, הכביש הארוך ביותר בישראל, שמחבר בין מטולה לאילת.

הנוסע לאורכו של הכביש, מצפון לדרום, חולף על פני 480 קילומטרים וחוצה את ישראל. זאת כביכול דרך נוחה להכיר את הארץ במסע אחד, ארוך וממצה, אלא שאם קופצים לסופו, ליד הגדר במחסום טאבה, ומנסים להסיק ממנו מסקנות, מתברר שאת הנסיעה לאורך כביש 90 אפשר לסכם בכך שאנחנו חיים במעצמת תמרים מדברית, צרובת שמש ומכניסת אורחים. שם בטאבה, בתום נסיעה של 480 קילומטרים, עולה על הדעת גם המשפט הספקני שכתב אריך ניובי, סופר המסעות הבריטי וחובב גדול של הליכה ברגל: "אם יש דרך פחות טובה לראות את הארץ מאשר נסיעה במכונית - טרם גיליתי אותה".

כביש 90 מסומן במזרח, לאורך השבר הסורי-אפריקני. הוא מתחיל בגובה 530 מטרים במטולה, יורד עד למקום הכי נמוך בעולם על גדת ים המלח, במינוס 400, ומטפס לאט לאורך הערבה עד גובה פני הים באילת. כמעט לכל אורכו הוא צמוד לקו גבול. בצפון זה הגבול הלבנוני, בבקעת הירדן ובערבה זה הגבול הירדני ובקצה הדרומי, ממנו מתחילה ספירת הקילומטרים של הכביש, פוגשים את הגבול המצרי.

הוא חוצה ארבע ערים - קרית שמונה, טבריה, בית שאן ואילת. במהלך הנסיעה חולפים גם על פני שלושה מחסומי צבא - בצפון הבקעה, ליד עין גדי ובכניסה לאילת. המכנה המשותף הבולט ביותר של הכביש הוא שכמעט לכל אורכו מגדלים תמרים - באדמת הבזלת של אזור הכנרת, בחמרה של הבקעה, בחמדה של הערבה ובחול של אילת. יותר מרבע מיליון עצי תמר, עצים שאוהבים מים מלוחים ושורדים גם בתנאים קשים, גדלים כיום בישראל ורובם לאורך כביש 90. בכל מקום לאורך הכביש עוסקים עכשיו בגדיד שאמור להסתיים בראש השנה. העבודה נעשית בידיים. סולמות מכאניים גבוהים מרימים את העובדים לצמרות והפירות נאספים משקיות רשת גדולות שעוטפות את אשכולות הפרי. אין טעם לתאר את המתיקות.

1 | קילומטר 480 | מטולה

על ספסל ב"חצרות האיכרים", בית משפחתו של ליאור בז, נסבה השיחה על המוניטין לו זכה "האוויר של מטולה". כמה נשימות עמוקות מנסות לתהות על שורשיה של האגדה. האוויר המקומי, כיאה לעיירה אירופית, צלול, יבש, ובחצר של משפחת בז רווי בריח נעים של לילך. ליאור מסביר את ההיגיון שטמון בביקור במטולה: "אנחנו אחרים. זה מקום רחוק, אבל כדאי לנסוע עד כאן. יש לנו ייחוד, איכות ששווה לטרוח בשבילה".

כדי להוכיח את הדברים האלה הוא מוביל אותנו תחילה למפל הטחנה בנחל עיון. שמורת נחל עיון התפרסמה בעיקר בזכות מפל "התנור", מעט דרומה ממטולה, אבל המסלול הקצר שמוביל ל"תנור" סגור עכשיו לרגל שיפוצים והרוצים לבקר בנחל עיון נכנסים מהשער הצפוני, הצמוד למטולה, ויורדים במורד.

מקורות הנחל בעיירה מרג' עיון, שבעה קילומטרים צפונה מכאן, בתחום לבנון. מפל הטחנה יפהפה. גם בסוף הקיץ עדיין זורמים בו מים רבים וניתכים מגובה 21 מטרים אל הבריכה הירוקה שלרגליו. כאשר מתבוננים מתצפית דדו לכיוון דרום מזרח בולט תל גדול ועגול. זוהי אבל בית מעכה, עיר מקראית, כנענית, ביזנטית, ששרידיה פזורים על התל כשני קילומטרים דרומית למטולה, לצד כביש 90.

במטעים הסמוכים לתל קוטפים פועלים תאילנדים תפוחי חרמון ואפרסקים לבנים. ליאור חוצה את המטע ומביא אותנו אל מה שהוא מכנה "הפינה הסודית של אבא שלי". זאת טראסה שצידה האחד פונה אל התל העתיק וצידה השני אל הגבעה עליה שוכנת מטולה. מעבר לה הרי לבנון. כמה עצי פקאן צעירים חוסמים את הנוף, אבל ליאור מצביע בהתלהבות על מעיין קטן למרגלות הטראסה ומספר שאביו הציב כאן כסא גדול, עליו הוא נוהג לשבת כמעט בכל יום. "בעתיד אולי נקים כאן משהו, מסעדה, קפה, מקום שאנשים ירצו לבוא ולשבת בו" הוא אומר בעיניים בורקות, רגע לפני שאנחנו נפרדים ממנו ומתחילים לנסוע דרומה.

2 | קילומטר 435 | הר האושר

קצת מצפון לכינרת, לפני שגולשים בירידה האחרונה אל הימה, ניצבת כנסיית הביאטיטודים הפרנסיסקנית, הידועה גם ככנסיית "הר האושר" וסביבה כעשרים עצי תמר עמוסי פרי.

התמרים הצפוניים האלה משמשים כאן כחלק מגן נוי ומשתלבים בו מצוין. נתיבו של שביל ישו (מנצרת לטבחה) חולף בהר האושר, כמו גם כמה שבילי הליכה נוספים.

הנוף שרואים מהמרפסת של הכנסייה הוא אחד היפים בישראל. ב-1938 בנה כאן האדריכל האיטלקי הגאון אנטוניו ברלוצ'י את הכנסייה שצורתה מתומנת. שמונה צלעות כמספר הפסוקים שפותחים במלה "אשרי" בדרשת ההר של ישו שנישאה כאן. ברלוצ'י, שבנה גם את המנזר בראש הר תבור וכנסייה בירושלים, הותיר אחריו כמה מהמבנים היפים ביותר בארץ.

3 | קילומטר 404 | גדת הכנרת בצמח

בית גבריאל, בקצה הדרומי של הכנרת, הוא עכשיו מקום עצוב. פעם, כשהמקום נפתח, הכנרת הייתה קרובה מאוד למרפסת. הבית עמד למעשה על גדת האגם. היום המים רחוקים יותר מ-100 מטרים מהמרפסת הזאת. בתצלום שתלוי על הקיר נראים יצחק רבין והמלך חוסיין מעשנים ביחד, קרובים מאוד זה לזה ולגדת המים. צמחייה ירוקה ובליבה, בצד המערבי, שני עצי תמר גבוהים מכסה עכשיו את השטח העצום שנפער בין הכנרת לבית גבריאל והמראה מעורר חלחלה.

4 | קילומטר 391 | כוכב הירדן

העלייה מכביש 90 לכוכב הירדן נמתחת על פני חמישה קילומטרים מפותלים במיוחד, אבל הנוף שרואים ממרומי הרכס מצדיק את המאמץ. בקעת הירדן כולה נפרסת ממול. עבר הירדן נראה קרוב להפליא וקל להבין מדוע הוקם דווקא כאן במאה ה-12 לספירה, בראש מצוק הבזלת של רמת יששכר, מבצר צלבני גדול. שום פרט לא נעלם מעיני הצופים מראש המבצר על הנוף.

בכוכב הירדן יש גן פסלים גדול של יגאל תומרקין, שרידי מבצר עתיק, חפיר, עצי חרוב עמוסי פירות ובכל זאת העין נמשכת כל הזמן אל התצפית מגובה כמה מאות מטרים על הבקעה. מטעי תמרים גדולים יוצרים משבצות ירוקות. ממרומי כוכב הירדן אי אפשר להבחין בפרטים, רק בצורתם של המטעים ובגובהם של העצים.

5 | קילומטר 358 | עין סוכות

כ-30 קילומטר מדרום לכוכב הירדן חוצה כביש 90 את הקו הירוק. המחסום הצבאי המנומנם הוא רק אחד הסימנים לכך. שלט גדול בעברית, בערבית ובאנגלית מבשר שאנחנו נוסעים ב"דרך גנדי על שמו של שר התיירות רחבעם זאבי ז"ל". התנועה על הכביש נעשית דלילה. רוב הנוסעים הם בעלי לוחיות צהובות, אם כי מדי פעם חולפת גם מכונית עם לוחית רישוי פלסטינית. המידע לגבי ההיתר לכלי רכב פלסטינים לנסוע בקטע זה של כביש 90 די מעורפל. פעם אומרים כך ופעם אחרת.

שני קילומטר דרומה מצומת מחולה מפנה שלט חום מזרחה לעין סוכות. בלי להקדיש לכך הרבה מדי מחשבה אנחנו יורדים מהכביש הראשי לדרך צרה ומשובשת. כמה מאות מטרים משם עוצרים אותנו בתנועת יד החלטית שני רועים צעירים, שעומדים במרכז הדרך. הם מביטים בסקרנות לתוך המכונית, שואלים בנימוס אם יש לנו אש, מדליקים סיגריה ותוהים מאיפה אנחנו. אחד מהם אפילו אומר שעבד פעם בפתח תקווה, או אולי, הוא תוהה, זאת היתה שכונת התקווה. הוא לא בטוח. עין סוכות זה שם בהמשך, הם אומרים. מקום יפה. אנחנו מודים להם ונוסעים עד המעיין.

שלטים קטנים מפנים אליו, אבל ביניהם יש שילוט שמודיע על קרבת הגבול המסוכנת ועל מיקוש בצדי הדרך וכל זה לא מוסיף לשלוות הנפש. בסופו של דבר מגיעים לבריכה טבעית גדולה, עם מים צלולים ונקיים, שקנים מקיפים אותה בצפיפות. לצידה ניצבת סככה מרשת הסוואה ממורטטת שבצילה רהיטים נטושים. זה היה יכול להיות אתר נפלא, אבל החששות והתחושה שנכנסנו למקום שאינו שלנו מעיקים מדי ומאיצים בנו לשוב לכביש 90, הבטוח כביכול.

6 | קילומטר 311 | הגבעה בגלגל

חני נשר ממכורה, רכזת התיירות של הבקעה, קבעה שניפגש בארבע אחר הצהריים באתר הגבעה בגלגל. שני ישובים - גלגל ונתיב הגדוד - שוכנים על הכביש הפנימי הצר הזה, שפונה מכביש 90. חני אמנם הגיעה בדיוק בזמן אבל בעל המקום התעכב בירושלים וכך ניצבנו מול שער סגור. רגע לאחר מכן דילגנו מעל גדר נמוכה ופסענו מחייכים כילדים שעשו מעשה קונדס אל רחבה גדולה.

כאן חנו על פי המסורת בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת. תריסר אבנים שניצבות במעגל מציינות את שמות השבטים. שני אוהלים משמשים כאן לאירוח, כמה שולחנות צופים אל הנוף, ומרפסת גדולה ומוצלת מאפשרת להביט בנוחות במרחבים העצומים של הבקעה ועבר הירדן. חני מתנצלת על היעדר הקפה והשיחה נסבה על התחושה של תושבי הבקעה, אלה שגרים לאורכו של כביש 90. "אני נפגעת כשקוראים לי מתנחלת" מסבירה חני. "הגעתי לכאן לפני יותר מ-30 שנה כחניכת תנועת העבודה. עשיתי מעשה חלוצי ותראה לאן התגלגלו הדברים. הדרכים כאן יפות. הנוף נפלא. יש לנו חינוך טוב לילדים, אבל מאז ימי רבין פשוט שכחו אותנו לגמרי. אף אחד לא דואג לנו. אין לנו אבא או אמא. ברור לי שבעוד זמן קצר יהיו כאן שתי מדינות - פלסטינית וישראלית - אבל אף אחד לא מתייחס לשאלה מה יהיה בבקעה. מה יקרה אתנו?"

7 | קילומטר 284 | צומת בית הערבה

כביש 90 עוקף את יריחו ממזרח וממשיך דרומה לצומת בית הערבה. יריחו כונתה כמה פעמים במקרא "עיר התמרים" ועד כמה שאפשר להתרשם מהכביש העוקף יש לזה אחיזה במציאות גם היום. שני דברים מגדלים עכשיו באזור יריחו - יריעות ניילון בגדלים שונים ותמרים. מכאן קצרה הדרך לחלקו המזרחי של נחל אוג.

אודי איזק מקיבוץ אלמוג שאל תחילה אם אני יודע מי היה יהודה אלמוג. רגע לאחר מכן פרס מחצלת על קצה המצוק שצופה על נחל אוג והכין קפה מצוין. אחר כך החווה תנועת יד רחבה על הנוף הנפלא ואמר שיהודה אלמוג, שכונה "החלוץ הנצחי", קשור קשר אמיץ במיוחד לכביש 90. הוא בחר את שמו בהשראת הדרך שנסללה בשנות ה-30 לאילת, היה חבר בכפר גלעדי שבצפון, ועבד רוב ימיו באזור ים המלח. שלושת ילדיו נקראו דן, אילת ועציון. קיבוץ אלמוג, שהוקם ב-1979 כמה שנים לאחר פטירתו של אלמוג, סמוך למפגש בין כביש 90 לכביש 1 היורד מירושלים, ובמרחק כמה קילומטרים מיריחו, נושא את שמו.

"מה מסמל יותר את הכביש שחוצה את המדינה מדמותו של אלמוג?" תוהה איזק ומיד מסביר שהצומת הזה הוא הכי מרכזי במזרח התיכון. מכאן יגיעו בעתיד לרבת עמון ולירושלים, לצפון ולדרום.

איזק, מרכז החינוך במועצת "מגילות", מדבר ברהיטות רבה ובעניין. הוא מסביר שפעם זה היה גבול הארץ הנושבת וכך הם פני הדברים עד היום. "טוב לנו כאן, כי אנחנו מקיימים ערכים של קהילות במדבר", הוא אומר. "אנחנו יודעים שהרווחה שלנו לא תבוא משום מקום אחר, רק מתוך הקהילה. אנחנו חיים באזור קשה לקיום אנושי ומוכיחים שאפשר לחיות פה טוב. המתח שלנו הוא עם הסביבה הטבעית. הפלסטינים הם שותפים שלי למאבק הזה, על ההישרדות במדבר, לא יריבים. יש כאן שותפות גורל והמאבק הוא בחום, ביובש ובמלח".

יש לו טענות רבות על כך ששכחו אותם, הזניחו, התעלמו, אבל לדבריו, למרות הכל, החיים באלמוג טובים. "אנחנו חילוניים, אידאליסטים וחיים בשטחים. מה הפלא שלא יודעים מה לעשות אתנו?" הוא מסביר. "כל אחד מאלה שגרים כאן, רוצה להוכיח כל יום שהחיים כאן טובים יותר מבכל מקום אחר".

על העתיד של ישוב ישראלי סמוך ליריחו הוא קובע בהחלטיות - "באופן אישי אני לא אהיה מכשול לשלום ובאחורי הראש מנקרת המחשבה המעיקה שפעם אולי ניאלץ ללכת מכאן, אבל בינתיים אנחנו מנהלים חיי קבע ומקימים פלא אקולוגי וזה לא מעט".

במטעי התמרים של אלמוג נערמים בכל יום בעונת הגדיד מאות ארגזים של תמרי מג'הול, מתוקים מדבש. משה גזי, מנהל מטעי התמרים של אלמוג, מסביר שלקיבוץ יש 6,000 עצי תמר. רגע לאחר מכן הוא מציג בגאווה את הצוות הבינלאומי שלו - שני צעירים חובשי כיפות, שלושה פלסטינים, כמה בחורות ובחורים חילוניים, וכמה עובדים תאילנדים. אידיליה מקומית שכולם מחייכים במסגרתה. שקית התמרים האלוהית שגזי מעניק לנו מלווה אותנו כלחם הקודש עד אילת.

8 | קילומטר 245 | עין גדי

כקילומטר מצפון לעין גדי חוצה כביש 90 את הקו הירוק לתחום ישראל. מכאן דרומה גנדי לא מוזכר עוד. מיד לאחר מכן אנו פונים ימינה ועולים לבית ספר שדה עין גדי. כמה ספסלי עץ מעניקים מבט רחב על ים המלח ממזרח ועל נחל דוד ממערב. מפל דוד נראה קרוב במיוחד. שני יעלים קטנים משוטטים ברחבה בין עצי התמר המוקפים גדר ומנסים לנגוס בשלטים הגדולים, שמפצירים במבקרים לא להאכיל אותם.

9 | קילומטר 186 | מפעלי ים המלח

דרך עפר מאובקת מאפשרת לעלות עם המכונית עד לתצפית גבוהה על מפעלי ים המלח. התמונה משתקת. באחד המקומות היפים בעולם, שעשוי להיבחר לאחד משבעת פלאי תבל, מתנהלת על פני שטח עצום עבודת כרייה אגרסיבית, שמשנה לחלוטין את הנוף. מהתצפית המצוינת הזאת לא ניכר שום מאמץ או ניסיון לצמצם את הנזק הסביבתי. יתכן שכל זה הכרחי ורווחי אבל זה גם מכוער להחריד ומדכדך.

10 | קילומטר 157 | עיר אובות

רינת רוזנברג מעין יהב, רכזת תיירות הערבה, הציעה שניפגש בעיר אובות, שמכונה גם "תמר המקראית" על שם העיר שבנה שלמה המלך (מלכים א', ט' יז'). במרכז האתר, כמה מאות מטרים מדרום מערב לצומת עין חצבה, ניצב מיצד חצבה, ובו שרידים של ישוב יהודי קדום מתקופת בית ראשון ושרידים נוספים מהתקופה הרומית והביזנטית. עוד נמצאו כאן שרידים של אכסניה נבטית, ששכנה על דרך הבשמים, שהובילה מפטרה לממשית.

המקום הנעים ביותר בעיר אובות הם שני ספסלי העץ החדשים שניצבים תחת עץ שיזף ענק, אחד העצים המפורסמים והמרשימים בישראל. רינת מסבירה כמה מאמץ הושקע בהצלתו, בשיקומו ובטיפוחו של העץ הזה. רוח נעימה נושבת וגם אם ההערכה שמושמעת בזהירות, שגילו של השיזף מגיע ל-1,000 שנים מוגזמת, בכל זאת הוא תחנה נפלאה בדרך דרומה.

הרעיון לכתוב על כביש 90 מעלה אצל רינת חיוך גדול והיא מעידה על עצמה כ"מומחית גדולה בנושא". הוריה מתגוררים באיילת השחר ונסיעות על הכביש הן חלק משגרת המשפחה. "אי אפשר להתעלם מן הריחוק שלנו בערבה, אבל יש רבים שרואים בו יתרון", היא אומרת. "העובדה הפשוטה היא שהערבה קרובה למרכז הרבה יותר מכפי שהמרכז קרוב לערבה. אנחנו רגילים לנסיעות ארוכות. הן לא מרתיעות אותנו. הן הרגל ויכולת שפיתחנו עם השנים. דווקא הריחוק דוחף אותנו לחדשנות ויזמות שאין במקומות אחרים".

אולי בגלל היזמות והחדשנות רכשה עיר אובות במהלך השנים מוניטין של מקום מעט מוזר. דרק וקייט, שני צעירים אמריקאים, שמתגוררים במבנים הסמוכים לאתר העתיקות, שייכים לקבוצה אוונגליסטית שמתחזקת את האתר דרך קבע ומשתמשת בשם "Blossoming Rose". במהלך השנה הם מארחים במקום קבוצות של צעירים אמריקאים שבאים לסייע בתחזוקה ובחפירות. שניהם נראים נינוחים, חייכנים, מתנצלים שבחדר בו הם מארחים אותנו אין מזגן ומגישים לנו מים קרים ומחיי נפשות. הם כבר כמה שנים כאן, במקום שהם מודים שהוא רחוק מוורמונט מחוז הולדתם.

לדבריהם הם מרגישים היום חלק מן הערבה. קייט, שמעצבת תכשיטים, מספרת שהיא משתתפת בפורום שנקרא "אומנים ויוצרים על כביש 90". את התכשיטים היא יוצרת ממתכת של תרמילי כדורים, שהיא אוספת בשטח האימונים הצבאי הסמוך. נפלאות הן דרכי האל.

בחוברת ההסבר של פורום היוצרים מופיעים 69 אומנים שחיים בין ים המלח לאילת ופעילים במסגרת היוצרים על כביש 90. יש להם אפילו יריד אמנות שנקרא "מדברחוב".

עוד שלוש משפחות מתגוררות בסביבה הקרובה. את בני משפחת פרלמוטר, יהודי משיחי ממיאמי, לא פגשנו. גם לא את בני המשפחה הדנית, שמתגוררים בקרוונים כקילומטר מערבה מעיר אובות. לעומת זאת שתינו תה מצוין בחוות התנינים "קרוקולוקו", אצל אורית ועפר קובי. הזוג מסביר הפנים הזה חי בחמש השנים האחרונות בחווה גדולה, שכיום יש בה 2,000 תנינים. בשלב זה, כאשר התנינים צעירים וקטנים, אורית ועפר עדיין מתמקדים בהיבט התיירותי ועורכים סיורים למבקרים במקום. בשעת ההאכלה מזנקים כמה עשרות תנינים גדולים מאוד, עדר הרבייה המקומי, מן הבריכה, זוחלים ומנסים לתפוס את פיסות הבשר האדום בעודן באוויר.

עפר קובי מסביר שהערבה היא בעצם "אצבע של אפריקה" ולכן אין מקום מתאים ממנה לגידול תנינים. החשיבות של הפעילות הזאת רבה בעיניו גם מההיבט האקולוגי, כי גידול תנינים בחוות מונע את ציד התנינים בטבע. באמצע השיחה, בעודנו לוגמים מן התה, עוזב עפר לרגע את המרפסת וחוזר עם קטע ממכתב של ביאליק על העצים והמים שמשיבים את הנפש ביום חם. "יפה, נכון?" הוא אומר בקול נמוך ואפילו התנינים בבריכה זוקפים עיניים סקרניות.

11 | קילומטר 1 | אילת

רינת רוזנברג אומרת שהיא לא אוהבת את אילת. לדבריה יש לה הרגשה שהאורחים בעיר הגיעו כדי לפרוק עול ולכן מוטב לא להיות שם כשזה קורה. "הקהל שמגיע לערבה הוא קהל שונה", היא אומרת. "אנחנו אמנם על הדרך לאילת אבל התיירות כאן אחרת. המבקרים שמגיעים לכאן רואים בנו יעד ולא אתר על הדרך".

כאשר חוצים את אילת בדרך לטאבה קל להבין למה היא מתכוונת. אילת נראית בדיוק כמו מלכודות התיירות ההומות, המסחריות והלא נעימות שמוטב להימנע מהן. שורת דקלים ארוכה נטועה על אי תנועה במרכז הכביש ההומה ומזכירה רק בקושי את מטעי התמרים המפוארים לאורך הדרך. כאשר מגיעים אל מחסום טאבה ואל קצהו של כביש 90 נראים חופי סיני כארץ המובטחת שאליה לא נגיע. החניון מול מעבר הגבול מלא במכוניות. זה מעורר קצת תמיהה, כי מי הם בדיוק מאות האנשים האלה, שהשאירו כאן את המכונית ועברו למצרים?

החוף הסמוך מלא ברוחצים, שמשכנעים את עצמם שאין הבדל בין קטע החוף הזה לבין החוף המופלא ומעורר הגעגועים שנפרס כמה קילומטרים מדרום לכאן. בעולם טוב יותר ימשיך כביש 90 הישר עד שארם א-שייח'. במציאות הנוכחית הוא מסתיים (או מתחיל) בכמה גושי בטון צבועים בלבן ובאדום, שמזהירים, שוב, שגבול לפנינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו