בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורח נטה ללון

הנופים יפים, האתגר הספורטיבי לא פשוט, אבל אחת החוויות הייחודיות ביותר בצעידה לאורך 900 הקילומטרים של שביל ישראל היא המפגש עם "מלאכי השביל" - אנשים שגרים לצד המסלול ומארחים את הצועדים. מה מניע אותם לארח זרים בביתם ללא שום תמורה?

20תגובות

"אם חווית איזשהו ניכור במדינה, המפגש עם ‘מלאכי השביל' יפצה עליו לחלוטין", אומר נטע פוליצר, צעיר מהיישוב חרשים שבגליל, שצעד לפני כמה חודשים עם כמה מחבריו לאורך שביל ישראל. "מלאכי השביל" הם אנשים שגרים לאורכו של שביל ישראל ומוכנים לארח ולהלין חינם את אלה שצועדים ברצף בנתיב הארוך והמפרך. לדברי פוליצר, המפגש אתם היה "הרווח הגדול ביותר בטיול": המפגשים עם המארחים לאורך השביל סיפקו חוויה מרגשת לא פחות ואולי אפילו יותר מן האתרים והנופים.

ואמנם, מארחים אלה נהפכו בעבור רבים למוקד חוויית הצעידה בשביל ישראל - נתיב מסומן שאורכו כ-900 קילומטרים הקיים כבר כ-20 שנה ומחבר בשביל אחד רציף את דן עם אילת. ל"מלאכים" האלה אין ארגון מסודר או יד מכוונת ממשית. יש כמה רשימות שלהם והן מתפרסמות באתרי האינטרנט של החברה להגנת הטבע, הוועדה לשבילי ישראל ואתר "ויקישביל" (http://shvil.wikia.com www.teva.org.il).

הרשימות דומות אבל לא זהות. בכל אחת מהן מופיעים שמותיהם ומספרי הטלפון של כ-200 בני אדם. בערד, למשל, רשומים שבעה "מלאכים", בצור הדסה ארבעה, בבנימינה שלושה. הם מאפשרים לצועדים ללון אצלם, בתנאים שונים. חלקם מציעים לינה בחדר מסודר, אחרים מאפשרים להקים אוהל וללון בשק שינה על מרפסת או בחצר. כמה מארחים פועלים במסגרת מוסדות חינוך כמדרשת בן גוריון בשדה בוקר ומציעים לינה בתחומי המוסד. אחרים מציעים חדר בקיבוץ.

המעניינים ביותר הם כמובן אלה שפותחים את ביתם בפני מטיילים זרים, מזמינים אותם ללון, מספקים לעתים קרובות אוכל, שתייה חמה וקרה, מקלחת, ובכמה מקרים אפילו אפשרות לעשות כביסה, לייבש אותה, להשתמש במחשב, לגלוש באינטרנט או לצפות בטלוויזיה שהציבו בחדר המיועד לצועדים בשביל.

בעקבות האפלצ'ים

זמי זילברמן, שמתגורר בעוספייא שבכרמל, הוא אחד מראשוני המלאכים ומחלוצי התחום כולו. הוא עוסק בכך כבר חמש שנים ומעורב בכל מה שמתרחש בהקשר של שביל ישראל. זילברמן מסביר שהמונח "מלאכי השביל" שאול משירות שנותנים אנשים המתגוררים לאורכו של שביל האפלצ'ים בצפון אמריקה.

"שם אין בכלל שירותי לינה בחינם, אבל יש אנשים שעוזרים לצועדים, מספקים מים, הסעות ברכב לקטעי השביל השונים וכדומה", הוא מספר. "הם זכו לכינוי ‘מלאכים' ומשם המונח ‘קפץ' לישראל. חשוב להבין שאין אח ורע בעולם למה שקורה אצלנו. בשום מקום אין שירותי לינה חינם לצועדים לאורכו של שביל הליכה ארוך ומבחינה זאת באמת יצרנו כאן משהו ייחודי ויפה".

זילברמן צעד במשך חצי שנה בשביל האפלצ'ים שאורכו 3,000 קילומטרים ולדבריו שב מן המסע הזה אדם שונה. החוויה הזאת נחרתה אצלו עמוק ומאז הוא מחפש דרכים לשמר אותה. האירוח של צועדים בשביל ישראל משאיר אותו מחובר לתחום ההליכה בשבילים ארוכים.

"אדם שהולך יום שלם עם תרמיל על הגב הוא אדם טוב", קובע זילברמן. "אלה האנשים הטובים ביותר בארץ. לכן חשוב לעזור להם, לעודד אותם, לאפשר להם ללון בתנאים סבירים, להתקלח בסוף יום הליכה, לאכול משהו חם ולאגור כוחות ליום הבא".

ב-2006 עבר זילברמן לגור בעוספייא; הקירבה הגדולה לשביל ישראל היתה לדבריו אחד השיקולים המרכזיים בבחירת מקום המגורים. במקצועו הוא מתכנן ערים, ובנוסף לכך הוא מפעיל אתר אינטרנט המוקדש להליכה במסלולים ארוכים (www.hike.co.il) ומספק מידע מיוחד לצועדים בשביל ישראל.

זילברמן מעיד שהוא משאיר רבים מן המתארחים בביתו לבדם ללא חשש, אבל מסביר שאינו פותח את הדלת בפני כל אחד. "לפני שהם מגיעים אני מנהל אתם שיחת טלפון די ארוכה. במהלכה אני מנסה לוודא שהדובר הוא אכן שביליסט רציני, שמבין את המרחקים ומתכוון לצעוד לפחות כמה ימים ברציפות. תמיד יש חשש שאנשים ינצלו לרעה את הדלת הפתוחה ואת הגישה החיובית של מלאכי השביל וחשוב למנוע זאת כבר בשלב מוקדם".

אילו ציפורים

מלאכי השביל פועלים בעיקר בשתי תקופות עמוסות. הצועדים, כמו הציפורים, נודדים בסתיו ובאביב. באוקטובר ובנובמבר צועדים רבים בכיוון דרום, ואילו באפריל הולכים המטיילים צפונה.

על פי עדויות מלאכי השביל, רוב הצועדים הם בני 22 עד 25, יש ביניהם יותר גברים מנשים ובשנים האחרונות שיעור גבוה של צעירים מהמגזר הדתי-לאומי. כמעט כולם הולכים בקבוצות קטנות, שניים או שלושה ביחד. הם לנים אצל מלאכי השביל לילה אחד בלבד, לפני שהם יוצאים שוב לדרך.

יונתן לוי, שצעד לכל אורכו של שביל ישראל לפני כשנה, לן במשך המסע אצל 15 מלאכי שביל. החוויה היתה לדבריו טובה ומרתקת, אבל לא אחידה. "בחלק מן המקומות זה מזמין ונעים, אבל יש מקומות שבהם עצם הכניסה לבית זר מביכה מעט. זה תלוי באופי של המארחים ובעומס המטיילים שהגיעו אליהם באותה תקופה. הרי לא מדובר בעיסוק מרכזי אלא במחווה של הכנסת אורחים. אם התאכסנו אצלם המון מטיילים הסבלנות שלהם כבר קצת מרוטה. לכן יש יתרונות רבים לאירוח אצל מלאך ‘חדש', כלומר, מארח שלא נשחק עדיין".

כללי האירוח ברורים מאוד - המטיילים לא נשארים בחדר יותר מלילה אחד, הם אמורים להשאיר אותו במצב טוב, מסודר ונקי ולשמור על שקט במשך הלילה. היחסים בין המטיילים למארחים משתנים על פי מצב הרוח, העייפות והרצון לקשור קשרים. לוי ופוליצר מספרים שעם כמה ממלאכי השביל הקשר נשמר גם תקופה ארוכה לאחר המסע. עם אחרים נוצר רק קשר מינימלי, אבל ידידותי. שניהם אומרים כי אינם זוכרים חוויות לא טובות מן המלאכים, אם כי הם מסכימים שבתום יום הליכה ארוך לא תמיד יש כוח ורצון להכיר מארחים חדשים. לפעמים מעדיפים רק מקלחת חמה ומזרן רך ובעיקר להימנע משיחות היכרות מביכות.

מוטי בן שטרית, מנהל הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע, אומר שהמארחים פועלים "מתוך אהבה לתחום הטיולים, מתוך רצון לעזור לצעירים שיוצאים למסע ארוך בטבע ומתוך איזו פטריוטיות ותחושת אחווה וסולידריות שכבר לא שכיח למצוא בישראל". לדבריו, אנשי הוועדה עורכים מיון ראשוני בלבד למבקשים להירשם כמלאכים. "אנחנו משתדלים לשוחח בטלפון שיחה משמעותית עם האנשים שמבקשים להצטרף לרשימה. מנסים להבין מי הם, מה הם נותנים למטיילים שצועדים בשביל".

אנשי הוועדה בראשותו בודקים בעיקר את ההיגיון שבפנייה, כלומר את הקירבה של המבקש לציר השביל ואת האפשרות שלו לארח ולהעניק שירות לצועדים. לאחר ההצטרפות לרשימה מפתח כל מלאך את מקום האירוח כראות עיניו. הוועדה אינה כופה עצמה בשום צורה וגם אינה מקבלת אחריות על בעיות, אם מתעוררות כאלה.

המנורה שנשברה

כמה מן המטיילים שצעדו לאורך השביל מזכירים בחום ובגעגועים את חדר האירוח בקיבוץ צובה שבהרי ירושלים. אחדים אף כינו אותו "החדר המושלם למטיילים". תרז שמר, חברת הקיבוץ והאחות המקומית, הקימה את חדר האירוח בצובה לפני ארבע שנים כמחוות זיכרון לבעלה דני שמר, שמת ממחלה בהיותו בן 57.

"דני היה מורה לגיאוגרפיה ואהב מאוד לטייל", היא מספרת, "חשבנו שזאת הדרך הטובה ביותר להנציח אותו. הקיבוץ העמיד לרשותנו את החדר ואני בניתי בעצמי את מיטות הקומתיים בסדנת הנגרות של הקיבוץ".

שמר, בנה אלדד וכלתה כרמית מציגים את החדר בצובה בחיוך גאה. הם מורגלים בהבעה המופתעת שעל פני האורחים. החדר מצויד במכונת כביסה, מייבש, טלוויזיה, מחשב שמחובר לאינטרנט, מטבח עם כלים, מקרר ושש מיטות. "הרבה אנשים מהקיבוץ הביאו לכאן חפצים שלהם וחלק מהדברים קנינו מתרומות שמטיילים משאירים, מפני שהם אוהבים את המקום ומעריכים את הכנסת האורחים", מסבירה שמר.

החדר מבהיק בניקיונו ואלדד וכרמית ממהרים להבהיר שזה הפרויקט של תרז. "אנחנו עוזרים לה קצת בטלפונים, אבל היא זאת שמגיעה לכאן בכל בוקר כדי לנקות את החדר, השירותים, המקלחת, לסדר, להחזיר את החדר למצב טוב לפני שמגיעים המטיילים הבאים", אומר אלדד.

תרז שמר באה לצובה לפני 40 שנה כמתנדבת צעירה משווייץ. "שבועיים אחר כך כבר הייתי עם דני ומאז צובה היא הבית שלי. החדר הזה הוא הדרך הטובה ביותר להזכיר אותו לעצמנו. זה בשבילנו, לא בשבילם. בהתחלה גרתי בבית סמוך והיתה לי המון מוטיבציה. הזמנתי כמעט כל מטייל שהגיע לכאן לארוחת ערב. אחר כך הבנתי שזה לא אפשרי. אנחנו מארחים בערך 500 מטיילים בשנה ובמשך הזמן החלטנו שנעניק אירוח איכותי, טוב ונקי אבל עם פחות מעורבות אישית".

אלדד שמר מסביר שבמשך העונה המקום מלא כמעט בכל יום. השיא היה לדבריו כאשר הלינו בלילה אחד 24 מטיילים, חלקם בחדר, אחרים על הדשא ועוד כמה בחדר נוסף. רוב המטיילים אסירי תודה על האירוח, אבל יש כמה, מיעוט קטן, שמוציאים את החשק, לדבריו. הדוגמה

מגיעה רגע לאחר מכן, כאשר בזמן השיחה מגלה תרז שאחת ממנורות הקריאה מעל המיטות נשברה ואיש מן המטיילים לא אמר על כך מאומה.

הזמנים השתנו

יונתן בן עמי, בן 30, הוא דמות חריגה בין מלאכי השביל. הוא מקבל את פני בלבביות בבית שלו - מכונית מסחרית שחלקה האחורי הותקן למגורים. באותו בוקר הוא חונה על נתיב השביל בלב יער בן שמן, לא רחוק ממודיעין. אני יושב על המיטה בעוד הוא שופת מים ומכין תה במטבחון הזעיר. תוך כדי כך הוא קורא הודעות דואר אלקטרוני במחשב שניצב על שולחן העבודה שלו. כל זה במרחב של שני מטרים רבועים.

בשש השנים האחרונות גר בן עמי על נתיב שביל ישראל. בכל יום הוא מחנה את המכונית המסחרית שלו בנקודה אחרת על השביל, ממתין - או לדבריו "אורב" - לצועדים ומציע להם שתייה חמה, אירוח, אוכל ואפילו מקום לינה, ללא תשלום. "אני מנהל חברה למחקרים ותחקירים. זאת עבודה שאני יכול לעשות בכל מקום ובשנים האחרונות אני משלב אותה עם האהבה לשביל ועם הרצון לעזור לצועדים בו", הוא אומר.

בן עמי צעד כבר פעמיים לאורכו של שביל ישראל. "בכל מקום שהלכנו חשבתי שזה יהיה נהדר אם אוכל לחנות כאן ולארוב לשביליסטים, להפתיע אותם עם ספל קפה, מרק או שייק פירות. אהבתי לארח ולבשל וזה השתלב טוב".

לדברי בן עמי - ואין צופה טוב ממנו על השביל - הזמנים השתנו. "ב-2007 היה השיא. השביל כולו נראה אז כמו טיילת. בכל יום פגשתי עשרות צועדים. היום יש פחות אנשים ובגלל מלאכי השביל הצועדים נהיו מפונקים יותר. הם התרגלו שמגיעים להם פינוקים ולפעמים אפילו באים בדרישות. אני לא נוטה לארח מטיילים כאלה".

בן עמי קצת מאוכזב מכיוון שבמשך השעה שאנחנו שותים תה בקרוואן לא חולף על פנינו אפילו צועד אחד לרפואה. אני מנסה לעודד אותו ואומר שהיום עוד ארוך. אחר כך אני שואל אם הוא יודע כבר איפה יחנה הלילה. הוא מביט בשעונו ואומר שכבר מאוחר, עוד מעט צהריים ויש לו עוד המון עבודה. אם יספיק ייסע קצת צפונה, אם לא יישאר עוד לילה בבן שמן. "בטוח יבואו אחר כך כמה שביליסטים. זה מקום טוב כאן ביער. הם לא מצפים לפגוש אותי כאן".

חותמת בדרכון

בן עמי מצפה לפרסומו של מדריך חדש, מעודכן ושונה של שביל ישראל. "היום כולם משתמשים במדריך שכתב צבי גילת (הוצאת מפה), אבל הבעיה העיקרית בו היא שהוא מחולק לקטעים והצועדים על השביל מתייחסים לכך כאל תורה מסיני. חשוב לפרסם מדריך שלא יחלק את ההליכה לפי קטעים, אלא ייתן לצועדים לחשוב ולהחליט מה מתאים להם מבחינת אורך הקטעים ומקומות הלינה".

מרואיינים אחרים מציעים שיפורים שונים בהליכה בשביל. תרז שמר מצובא מצטערת על כך שאין מפגשים שנתיים מסודרים של מלאכי השביל. לדבריה, מפגשים כאלה עשויים להגביר את המוטיבציה של המלאכים ולספק לעוסקים בכך טיפים ועזרה. לוי מצביע על נקודה כאובה שעולה בכמה מן השיחות - הצועדים בשביל ישראל נאלצים עדיין לשלם בעבור הכניסה לאתרים של רשות הטבע, גם כאלה שנמצאים על נתיב השביל. "אפשר אמנם לעקוף את השמורות האלה ולהימנע מתשלום", אומר לוי, "אבל איפה ההיגיון? צריך לפטור את השביליסטים מתשלום בכניסה לשמורות".

בעיה נוספת שעולה בכל השיחות היא אספקת המים לצועדים בדרום הארץ. הטמנות מים (הנחתם במקומות מוצלים קבועים) הן דבר יקר (כ-120 שקל לנקודה) ולוי מספר שבחלק מהקטעים "נאלצנו לסחוב 20 קילו מים. זה תענוג קטן מאוד".

בן שטרית סבור גם הוא כי בעיית אספקת המים לצועדים היא נושא כאוב ומורכב שדורש פתרון. לדבריו, מתנהל בנושא זה משא ומתן עם "מקורות", אך הדבר כרוך בבעיות לוגיסטיות רבות. הפתרון לשאלת הכניסה בתשלום לשמורות טבע קשור בעיניו לפרויקט אחר - דרכון השביל.

האדריכל גל הרט, שעבודת הגמר שלו בבצלאל הוקדשה לתכנון מבני אירוח לאורך שביל ישראל, עיצב בעבור החברה להגנת הטבע דרכון מיוחד לצועדים בשביל. הרעיון שאוב לדבריו מן הקמינו דה קופוסטלה, שביל ההליכה המפורסם בעולם בצפון ספרד. שם מאפשרים הדרכונים של הצועדים לקבל הנחות ושירותים לאורך הנתיב.

עד כה עוצבו ויוצרו בחברה להגנת הטבע 11 חותמות, שחולקו למלאכי שביל פעילים. הצועדים יכולים להחתים את דרכון השביל בחותמות השונות וליצור רצף שמעיד על הדרך שבה הלכו. כיום אין לכך עדיין משמעות מעשית, אבל בעתיד, מסבירים הרט ובן שטרית, יש תקווה שהדרכון הזה יאפשר את כניסת המטיילים לשמורות ויעניק להם הטבות נוספות.

משה גלעד
משה גלעד
משה גלעד


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו