בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המון פוטנציאל

סיור בטבריה בין היופי הגלוי למוחמץ

הארמון של דונה גרציה שהעלתה לארץ יהודים 300 שנה לפני הרצל - לצד מרכז עיר רועש ומוזנח. קבר הרמב"ם, ולצדו בתי כנסת עתיקים נטושים. וגם הכנרת בטורקיז וגלישה מרהיבה באומגה

תגובות

בשעת אחר הצהריים, על גג המנזר היווני אורתודוקסי שצופה על הכנרת, אני מבין שטבריה היא תעלומה ענקית. איך ייתכן שבמהלך יום אחד בעיר ראיתי כמה מן הנופים היפים ביותר בישראל וכמה מן המקומות המכוערים ביותר, שהזנחה נוראה של מאות שנים זועקת מהם לשמים? הגג השטוח של הכנסייה היוונית שייך בלי ספק לקבוצה הראשונה, אבל אזורים די גדולים במרכז העיר מנהלים תחרות ערה על אליפות הקבוצה השנייה. למרות מאמצים רבים שהושקעו בשנים האחרונות, למרות העובדה שאזור הטיילת שופץ והוא יפה גם בקנה מידה בינלאומי, סיור במרכז הישן של טבריה, באזור התחנה המרכזית וקבר הרמב"ם, הוא עדיין חוויה מבלבלת.

בשעת ערב מוקדמת אני פוגש את יעקב אמסלם, יליד טבריה, מקים "בית דונה גרציה" ובעליה של חברת תיירות גדולה. אמסלם הוא פטריוט מקומי אמיתי, שמדבר באהבה ובכאב על הקסם ועל הבעיות של עירו. "עשה לי טובה", נוזף בי אמסלם בקול רך, "אל תגיד לי את המשפט ‘יש לעיר הזאת המון פוטנציאל'. אני לא יכול לשמוע אותו יותר. אנחנו עושים כל כך הרבה, יש לנו תחושה של התקדמות ותמיד אומרים שיש פוטנציאל. תאמין לי, אנחנו מודעים לזה יותר מכל אחד שבא לכאן לכמה שעות".

בימים אלה עסוק אמסלם בהכנות האחרונות לפסטיבל דונה גרציה שיתקיים בעיר בשבוע הבא, מיום שני עד יום חמישי. הוא מעורב בפרטים הקטנים ביותר של האירוע וצוחק בקול רם כאשר אני שואל אם זאת יוזמה עם ערך עסקי או כלכלי. "בוא נאמר שאני מקווה שלא נפסיד יותר מדי, אבל זה נעשה מאהבה".

גרציה בת 500

במהלך הביקור הזה פקדתי לא מעט מן האתרים שנזכרים ברשימתו של אמסלם. טבריה החלומית שלו עוד לא כאן, אבל המלה הזאת שמתחילה בפ' ושאמסלם ביקש שלא אגיד - מרחפת באוויר. באכסדרת בית דונה גרציה, על פני אולם גדול שמחולק לכמה אגפים, ובכמה חדרים שצמודים אליו, מוצגות התחנות השונות במהלך חייה של היהודייה העשירה והעצמאית בת המאה ה-16, שנחשבת היום לגיבורה מקומית בטבריה אף שכף רגלה מעולם לא דרכה בעיר.

תחילה התגוררה בליסבון, משם עברה ללונדון ומיד אחר כך לאנטוורפן. זמן קצר לאחר מכן עקרה לוונציה וממנה לפרארה שבאיטליה. ב-1553 הגיעה לקושטא, בירת האימפריה העותמנית, שם כיהן גיסה דון יוסף נשיא כיועץ לשולטן. במהלך שהותה בקושטא הוענקה לה העיר טבריה בזיכיון, במה שמתואר כיום כמחווה ל"אחת הנשים העשירות בעולם". היא השקיעה בעיר שבה לא ביקרה מעולם הרבה כסף, מימנה את הקמתה של חומת הגנה, הביאה יהודים לעיר - וכל זאת 300 שנים לפני החזון הציוני של הרצל.

באין ממצאים ממשיים מחייה של גיבורת המוזיאון בת ה-500, מוצגים בבית דונה גרציה (רחוב הפרחים 3. אתר: www.donagracia.com) רהיטים, חפצים ותלבושות מן התחנות השונות בנדודיה ומהתקופה בה חיה. כל אלה יוצרים אווירה אוריינטלית של ארמון מהודר, עם הרבה קטיפה אדומה, כריות, וילונות כבדים ועיטורים. במקום מופעלת מצגת על חייה של הגברת ועל מצבם של יהודי אירופה והמזרח התיכון במאה ה-16.

כתר מיותר לרמב"ם

ההליכה מבית דונה גרציה לקבר הרמב"ם נמשכת עשר דקות (יורדים ברחוב הפרחים בכיוון מזרח, פונים שמאלה ברחוב הגלבוע, חוצים את רחוב הירדן ועולים עד הקבר ברחוב יוחנן בן זכאי). זה לא מסלול שמחמיא במיוחד לטבריה. האזור פשוט נראה רע. מגרשים שעשבי בר צומחים בהם פרא, בתים יפים שעומדים סגורים עם לוחות עץ שחוסמים את חלונותיהם, ומגרשי חנייה גדולים, שמכוניות נדחסות לתוכם בצפירות רמות. כל אלה, גם אם הגעתם עם המון רצון טוב, אינם יוצרים אווירה אוריינטלית מסקרנת. הם מעודדים להעלות לשיחה את עניין הפוטנציאל, שנשבעתי לא להזכיר יותר.

קבר הרמב"ם מספק מפלט נעים מן ההמולה הזאת. למרות המחלוקות סביב השאלה האם הרופא והפילוסוף הדגול שמת במצרים בשנת 1204 אכן קבור במתחם זה, כדאי לפקוד את המקום. כדאי גם להתעלם לחלוטין מעיצובו ומן הפרטים המוזרים שנוספו לו בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 - כמו 14 עמודי אבן שחורים שמלווים את שביל הכניסה, עליהם חרוטים שמות הפרקים בחיבורו "משנה תורה", או כתר מתכת ענק, אדמדם ומשונן זוויות שמעטר את המתחם כולו. כדאי גם להתעלם מעשרות שלטי אזהרה שאומרים מה בדיוק אסור לעשות כאן (להדליק נרות, לקטוף עלים, להרעיש, ועוד). מוטב להתרכז באתר עצמו, שרובו מוצל ונעים. סביב הקבר מתפללים בדבקות כמה עשרות גברים ונשים. יש במתחם קבר הרמב"ם ממדים אנושיים, צניעות, ואווירה שמאפשרת תחינה ואמונה מכמירת לב. רק עיוור יכול להציב מעל אלה את כתר המתכת הענק והאדום.

כאשר יוצאים מקבר הרמב"ם עולים מעט צפונה ברחוב התנאים, ופונים מזרחה (ימינה) לרחוב החכם אבולעפיה שיורד לכיוון רחוב תג'ר ואל המצודה, הבנויה כולה מאבני בזלת שחורות. באמצע המאה ה-18 בנה צ'ולייבי, בנו של דהאר אל עומר, השליט הבדואי של הגליל, את המבנה המרשים הזה, שיש בו שתי קומות וארבעה מגדלים, כחלק מן החומה העותמנית שהקיפה את העיר. הסביבה אמנם מטופחת אבל המבנה עצמו עומד ריק ואי אפשר להיכנס אליו.

מולו, בפינת הרחובות תג'ר ודונה גרציה, ניצבת דוגמה נאה לשיקום חדש. וילה אליאנס, מבנה שהוקם ב-1925 ושימש בית ספר, נהפך לאחרונה למלון בוטיק עם שבעה חדרי אירוח. צורתו המקורית של המבנה נשמרה ומן המרפסת שלו רואים נוף נפלא של הכנרת. בדיוק מול וילה אליאנס יורד גרם מדרגות לכיוון האגם. קשתות מתכת ירוקות וצמחים מטפסים מעניקים לתמונה הזאת מסגרת מעניינת.

חרף הפיתוי, לא כדאי לרדת במדרגות. מוטב להמשיך דרומה ברחוב דונה גרציה, עד שמגיעים אל בית הסראיה העתיק. הבניין, שהוקם בידי דהאר אל עומר בערך בתקופה שבה הוקמה המצודה, הוא מבנה אבן מרהיב. יש בו שתי קומות, מרפסת ארוכה וחצר גדולה ויפה שמוקפת חומה. בכל מקום אחר היה בניין הסראיה משמש אתר מרכזי על מפת התיירות. אין דבר מתבקש יותר מזה. בטבריה, בסוף 2011, עדיין שוכנים בו משרד החקלאות ואגודת פיתוח הכפר. תוכניות יש למכביר אבל המציאות מאובקת וסרבנית.

מול הסראייה, בהליכה קצרה לכיוון האגם, מתנוסס המבנה הגדול והחדש של המלון הסקוטי היקר. כדאי לבקר בו, גם אם לא מתכוונים ללון שם, בעיקר בזכות הגן היפה והאווירה הנינוחה ששורה בו. גשר הולכי רגל שחוצה מעל הכביש הראשי מוביל לכיוון החוף ושם נבנתה בריכת שחייה מיותרת לחלוטין במקום הגינה הוותיקה של הכנסייה הסקוטית.

מכאן כבר קצרה הדרך אל הטיילת המשופצת שנושאת את שמו של יגאל אלון. בשני קצותיה ניצבים פסלים מוזרים. בקצה הצפוני זו מין סירת מפרש ממתכת שהקימה אילנה גור, ובקצה הדרומי יש חפץ מוזר פי כמה, שזכה לשם "המדיד" ובו, בלב ריקוע נירוסטה גדול בצורת הכנרת, מבשרות לנו אותיות דיגיטליות אדומות מה מפלס המים. זה מזכיר בעיקר סרטים עם ברוס ויליס, רגע לפני שהחבילה החשודה עומדת להתפוצץ.

תיקון לחוויה הלא נעימה הזאת אפשר למצוא בכנסייה הפרנסיסקנית טרה סנטה של פטרוס הקדוש שנבנתה במאה ה-11, כאשר הצלבנים כבשו את טבריה. יש לצדה גן קטן ויפה ובחלקה האחורי של הכנסייה ניצבת אנדרטה שבנו חיילים פולניים ששהו במקום במהלך מלחמת העולם השנייה.

מעט דרומה משם חולפים על פני שער הכניסה הצפוני למבצר הצלבני ואחריו מגיעים אל רחבה גדולה שנקראת "חצר היהודים". במקום ניצבים כעשרה בתי כנסת, חלקם פעילים - כמו בית הכנסת עץ החיים שהוקם ב-1743 בידי רבי חיים אבולעפיה, מחדש הישוב היהודי בטבריה, וכמו בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת סניור. שלא כמו בסמטאות צפת, שם נהפכו כמה בתי כנסת לאתרי תיירות, בטבריה חלקם עדיין חרבים לחלוטין ונושאים שלטים המעידים על שיפוץ עתידי, ובאחרים, כמו זה של קרלין, תהו תלמידי החכמים מה בדיוק באתי לחפש אצלם.

פארק ברקו

בקצה הדרומי של הטיילת ניצב המנזר היווני אורתודוקסי, שנבנה על היסודות של מנזר צלבני ובית כנסת עתיק. כדאי לכוון לשעות שבהן הנזיר הישיש פותח את השער, ליהנות ממראה הגן הגדול ולטפס אל גג המבנה. הנוף שנשקף ממנו לא יסולא בפז.

האטרקציה החדשה ביותר בטבריה היא גם העתיקה ביותר. נסיעה קצרה לאורך הכנרת דרומה מובילה לפארק ברקו, על שמו של בן העיר עוזר ברקוביץ'. הפארק (ליד מלון הולידיי אין) מציג שילוב מעניין ויצירתי מאוד בין מתחם ארכיאולוגי ובו שרידיה העתיקים של טבריה מימי הורדוס ועד ימי השלטון המוסלמי, ובין מתקנים אתגריים לבילוי משפחתי, שגולת הכותרת שלהם היא גלישה באומגה ענקית ממרומי גבעה סמוכה. למתקן הזה יש כמה יתרונות, כשעצם העלייה לנקודת הזינוק מספקת את אחד הנופים היפים ביותר שאפשר למצוא בצפון ישראל. הגלישה המהירה באומגה מזכה את הגולש בחוויה ייחודית - צפייה ממרומי הכבל על עתיקות טבריה שחולפות תחתיו, ובמרכזן תיאטרון רומי עתיק ומרשים.

כאשר רגלי גיששו אחר הסולם בתחתית הכבל חלפה במוחי המחשבה, שבדיוק כמו רוב הדברים שראיתי במהלך היום - אין שום דבר שדומה לזה, בשום מקום אחר. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו