בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להביא את השלום למזה"ת עם תרמיל ומקל

מטורקיה לסוריה, קפיצה קטנה לרשות הפלסטינית וביקור בישראל. התחנות של "נתיב אברהם", האמור להיות אטרקציה תיירותית וגם לצנן את רוחות המלחמה. פנטסיה נאיבית או תוכנית מבריקה?

7תגובות

המצודה הישראלית בראש תל ערד ניצבת על גבעה גבוהה. זה מבנה מרשים שאפשר לצפות ממנו למרחק. כשישבתי בראש הגבעה מול המרחבים העצומים של הנגב, חשבתי על משפט שאמר לי יום לפני כן ויליאם יורי מאוניברסיטת הרווארד: "הנתיב כבר נמצא שם. אנחנו רק מסירים את האבק מן העקבות של אברהם".

בתל ערד נדמה היה לרגע שהרעיון שעליו דיבר יורי אינו הזוי או נאיבי כפי שנשמע בתחילה. הנוף הזה הרי לא השתנה כמעט במאומה מאז ימי אברהם אבינו, בערך לפני 4,000 שנה. לרגע, מול קרני השמש, התגנבה לה המחשבה המפתה שייתכן כי פיתוח "נתיב אברהם" הוא תוכנית פעולה מעשית, אופטימית ונבונה.

הרעיון של נתיב אברהם ("Abraham Path") הועלה לראשונה באוניברסיטת הרווארד ב-2004. יורי, אנתרופולוג שפועל במסגרת פרויקט יישוב הסכסוכים של האוניברסיטה האמריקאית, מקדם אותו במרץ ונחשב כיום למוביל ביישומו.

יורי פועל לסימונו ברחבי המזרח התיכון של נתיב, שיתחקה אחר עקבותיו של אברהם אבינו. על פי המסורת היהודית אברהם נולד באור כשדים (שנמצאת כיום בעיראק ונקראת אור), ונדד עם משפחתו לחרן שבדרום-מזרח טורקיה. לעומת זאת, לפי המסורת המוסלמית אברהם נולד באורפה אשר ליד חרן שבטורקיה.

משה גלעד

נתיב אברהם שמסומן בימים אלה יוצא מחרן ומתפתל לעיר גאזיאנטפ. ממנה הוא נמשך דרומה, חוצה את הגבול לסוריה ומגיע לחאלב. המשך המסלול דרומה חולף בדמשק וחוצה את הגבול לממלכת ירדן ולעיר עמאן, משם ליריחו שברשות הפלסטינית וממנה לשכם, לירושלים ולחברון, מקום קבורתו של אברהם. נתיבים נוספים, צדדיים יותר של הדרך, עוקבים אחר מסעות אברהם גם בתחומי עיראק ובישראל.

בספר בראשית פרק י"ב מתואר המסע הארוך הזה בפסוק אחד: "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען" (פסוק ה').

הנתיב אינו מתיימר לעקוב במדויק אחר מסעותיו של אברהם, או לשחזר לפרטיה את הדרך שבה פסע. זה כנראה בלתי אפשרי ואינו מעניין במיוחד את מפתחי הדרך. הרעיון של יורי ושותפיו הוא לפתח נתיב תרבותי, שתיירים יוכלו לנסוע או לצעוד בו, להכיר את מורשתו של אברהם ואת הנופים שבהם התפתח המיתוס שלו, המוכר כיום ברחבי העולם.

מסע עם משמעות

משה גלעד

אורך הנתיב כ-1,200 קילומטרים ואנשי הרווארד מודעים לכך שרק מעטים יצעדו לכל אורכו, אבל בראיון טלפוני ל"הארץ" מבהיר יורי שהכוונה היא ליצור אצל המבקרים במזרח התיכון חוויה תרבותית עמוקה והיכרות עם התרבות המקומית, עם התושבים, הנופים והמסורת האזורית. "הכנסת אורחים היא אחת הירושות הכי גדולות שהתרבות שלנו קיבלה מאברהם", הוא אומר, "וכאשר צועדים או נוסעים לאורך הנתיב מרגישים זאת בכל יום באופן הטוב ביותר".

יורי עצמו נסע כבר פעמיים לאורך הנתיב, מחרן עד לחברון, והנסיעות האלה הותירו בו לדבריו רושם עמוק. פיתוח נתיב אברהם הוא בעיניו כלי ליישוב המשבר הממושך במזרח התיכון. כאשר אני תוהה אם מדובר בפנטסיה, הוא צוחק כמי ששמע כרגע בדיחה מצוינת. "חשוב להבין שבכל קונפליקט יש שלושה צדדים, לא שניים. מלבד הצדדים בעימות ישנם כל אלה שמתבוננים מסביב, ודווקא להם, לצד השלישי, קל לפעמים הרבה יותר לראות איפה נמצאים הפתרונות הנכונים. במקרה של המזרח התיכון, אני חושב שאנחנו, האמריקאים וגם

נציגים ממדינות אחרות, חייבים לשמש כקהילה הגדולה שתעזור בפתרון הסכסוך".

כדוגמה הוא מבקש לחשוב על צרפת וגרמניה בשנת 1945: "אם הייתי אומר לך אז שבעוד 60 שנה שתי המדינות האלה יהיו בעלות ברית קרובות עם מטבע משותף, היית אומר לי שזאת פנטסיה. המזרח התיכון אינו שונה ובעוד 60 שנה נתיב אברהם יכול להיות נתיב תיירות פופולרי".

יורי מגדיר את מקימי הנתיב כבעלי חזון ואנשים מעשיים. לדבריו, אפשר אמנם לנסוע לכל אורכו של הנתיב (וכמה משלחות מטעמם כבר עשו זאת בשנים האחרונות), אבל ברור לו שבמציאות הפוליטית הנוכחית זה לא יצבור פופולריות גדולה. "בשלב הזה בחרנו לעבוד בנפרד בכל אחת מהמדינות ששותפות בפרויקט", הוא מבהיר. "אנחנו משקיעים בזה מאמץ גדול. צריך לעבור בכל כפר שנמצא על הנתיב, להסביר לתושבים המקומיים על מה מדובר ולהבהיר שאנחנו מפתחים נתיב תיירותי שהם יכולים להרוויח ממנו במובנים רבים, כלכליים, תרבותיים, דתיים ואחרים. אנחנו מקפידים גם להסביר שאנחנו ארגון לא פוליטי ולא דתי. בחלק מן המקומות לא ראו מעולם תיירים וזה מעורר השתאות.

משה גלעד

"התוצאות טובות, כי כולם - בטורקיה, בירדן, בסוריה, ברשות הפלסטינית ובישראל - רוצים תיירים. זה המכנה המשותף הבסיסי ביותר. הפעילות שלנו מבוססת על ההכרה שכיום יש טרנד חזק בתיירות - חיפוש אחר נסיעה עם משמעות. יש לנו נתונים שמוכיחים שזה הפלח בעל הצמיחה המהירה ביותר בתיירות העולמית. נתיב אברהם מעניק לנוסעים בקטעים השונים שלו משמעות חזקה ועמוקה. אנחנו מאפשרים מפגש אותנטי ומשמעותי עם האחר".

ואמנם, במסעות שהתקיימו עד כה לאורך הנתיב התברר, שהסיפור של אברהם מהלך קסם על אנשים מכל העולם. מעבר לכך, משתתפיהם חוו חוויה עמוקה ורבים אמרו ששינו את הדעות הקדומות שהיו להם על היעדים שפקדו במשך המסע, ובעיקר על התושבים לאורך הנתיב.

לדברי יורי, "בגלל המוניטין של האזור כולם חוששים לפני הנסיעה שייתקלו באיבה, ומתפעלים מאוד מהכנסת האורחים המעולה שהם זוכים לה לאורך נתיב אברהם. הכנסת האורחים הזאת מפעימה ומתקשרת ישירות לסיפור אברהם. הוא הרי היה הנוסע הראשון, התייר הראשון וגם המארח הראשון, שעסק בתיירות כאשר קיבל את פני המלאכים. האוהל שלו היה פתוח בפני כל אחד". הוא סבור כי הכנסת האורחים הזאת היא מקור העוצמה הגדול ביותר של האזור ויתרון שאין למקומות אחרים בעולם. "היחסים במזרח התיכון אינם רק יחסי לקוח ומוכר אלא יחסי אורח ומארח וזה משהו שנחרת בזיכרון".

הרב נילטון בונדר, המתגורר בריו דה ז'נירו בברזיל, נסע בשנת 2006 במשלחת הראשונה לאורכו של נתיב אברהם. בשיחת טלפון הוא מספר שזה לא היה מסע קל: "הייתי היהודי היחיד במשלחת ורוב המשתתפים האחרים הגיעו עם דעות אנטי-ישראליות מובהקות, אבל זאת היתה חוויה חזקה מאוד בשבילי". בעקבות המסע הזה פירסם הרב בונדר ספר ושמו "של נעליך". הוא מסביר כי על כל אחד מאתנו להתנתק מן המקומות שנוחים לו, להתמודד ולצעוד על קרקע חשופה כדי ללמוד ולהתפתח.

החלק המרתק ביותר היה, לדבריו, כאשר הבין שכל אחד מהמשתתפים ומהמארחים הביא לפרויקט הזה אברהם פרטי. "אני תמיד חשבתי על אברהם כיהודי, כאבי האומה שלנו. במסע נוכחתי שיש זיכרון קדום של אברהם ועמים אחרים מאמצים אותו בגרסאות שונות. פגשנו עשרות ילדים שנקראים איברהים והבנתי שאברהם הוא דמות מיתית שהאזור כולו כרוך סביבה. ההיסטוריה, התברר לי פתאום, נעה בקווים מקבילים".

בונדר בטוח שהנתיב ייהפך בעתיד לזרם מרכזי וחשוב בתיירות התרבותית במזרח התיכון. "אני מבטיח לך", הוא אומר בקול חגיגי, "שתהיה רכבת מתל אביב לדמשק. זאת עיר נפלאה ואתם תיהנו בה מאוד".

גטי אימג'ס

הבאר של אברהם

את הסניף הישראלי של נתיב אברהם מרכז ומנהל הארכיאולוג אבנר גורן. הוא מספר ששנים רבות, מאז ימיו כארכיאולוג בחצי האי סיני, הוא תר אחר אפשרויות ליצירת קשר ממשי ומעשי עם אנשים ברחבי המזרח התיכון, ונתיב אברהם מספק אפשרות נוחה כזאת.

"אם נכיר בכך שיש נרטיבים שונים של אברהם, אם נבין שהוא נתפש אחרת בכל אחת מהתרבויות, תצמח סובלנות", אומר גורן בהתלהבות. "זאת אפשרות נהדרת לנוצרים, יהודים, מוסלמים, בודהיסטים ואחרים לקשור קשרים אנושיים, לצעוד יחד, לארח ולהתארח. המסע המשותף הוא מפתח חשוב בהומניזציה של האחר".

גורן מסביר שדווקא מכיוון שבדרך כלל אנחנו, הישראלים, רואים עצמנו יודעי-כל, הוא העדיף הפעם לחכות מעט, כדי שהירדנים והפלסטינים יפתחו ראשונים את קטעי השביל שבתחומם. "שביל מסומן אינו דבר נדיר בישראל", הוא אומר, "בירדן וברשות הפלסטינית זה חידוש. ברור לי גם שקשה להם כרגע להצהיר שזה פרויקט משותף וחוצה גבולות ולכן כל צוות עדיין מפתח בתחומו. בינתיים יש לנו עוד המון עבודה בתחומי ישראל כדי להעביר את המסר האברהמי של חיים ביחד והתחשבות באחר".

בשלב זה עוסקים גורן ושותפיו בקטע הנתיב שבין באר שבע לערד. הוא כולל את אתר באר אברהם, שסגור עכשיו למבקרים ואמור לקום בו מרכז תיירותי, ואת האתרים הארכיאולוגיים תל באר שבע ותל ערד, שהוכרזו כאתרי מורשת תרבות עולמית של ארגון אונסק"ו. התלים בנגב מתוארכים לתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, עד תקופת הברזל. אברהם מוצג בדרך כלל כמי שחי בתקופת הברונזה התיכונה, לפני כ-4,000 שנה.

כחלק מן הפעילות ליצירת נתיב אברהם יצר גורן קשרים עם הקהילות הבדוויות ביישובים כוחלה ודריג'את, עם נשות "בת המדבר" שמייצרות קוסמטיקה בתל שבע ועם נשות "רקמת המדבר" בלקיה. יישובים אלה יהיו מעין תחנות על נתיב אברהם בקטע הישראלי. גורן מסביר שבהעדר זיהוי מדויק של המקומות בנתיב המקורי של אברהם, אתרי הנתיב נבחרים על פי המסרים שבוחרים להעביר למטיילים. ממילא אברהם אבינו התקיים, לדבריו, כנווד.

משה גלעד

הייחוד של הקטע הישראלי, מוסיף גורן, טמון בכך שהוא באזור מדברי: "למדבר יש חשיבות עצומה בערכים שאברהם מייצג. הוא עזב את התרבות הדשנה והירוקה והלך לכאן, למקום אתגרי יותר ופחות מפנק, ואת זה אפשר לראות רק בקטע שלנו".

כבוד ופרנסה

תוך כדי הכנת הכתבה ניסיתי להתכתב עם הסניפים השונים של נתיב אברהם. הסניפים הסורי והירדני לא ענו לפניות ששלחתי בדואר אלקטרוני. לסניף העיראקי אין דואר אלקטרוני. הפלסטינים והטורקים, לעומת זאת, נענו ברצון לבקשה להתראיין.

ג'ורג' רישמאווי מבית סחור ליד בית לחם עומד בראש הסניף הפלסטיני של נתיב אברהם. קטע זה של הנתיב הוא המפותח ביותר. עד כה סומנו בו שבילים שמספקים לצועדים בין 25 ל-30 ימי הליכה. הנתיב חוצה את הגדה המערבית מצפון לדרום, מאזור ג'נין ועד חברון.

לדברי רישמאווי, השנה צעדו לאורך קטעים בנתיב כ-2,000 תיירים. הקטע הפופולרי ביותר נמתח משכם ועד חברון - כשבועיים הליכה. כיום אי אפשר עדיין לצעוד בנתיב אברהם באופן עצמאי; הצועדים חייבים לשכור את שירותיו של מדריך מוסמך, שמתאם בעבורם גם את מקומות הלינה. הם לנים בכפרים לאורך הדרך ובדרך כלל בבתי משפחות כפריות.

משה גלעד

שילוט עדיין לא הציבו לאורך הנתיב, מפני שכפי שרישמאווי מתאר זאת, "הגדה מחולקת כיום לקטעים נפרדים ואיני רוצה לבקש רשות לשלט את הנתיב משלטונות צה"ל. אשמח לבקש זאת מרשות פלסטינית, אבל כיום זה עדיין לא מעשי".

אף על פי כן, רישמאווי אופטימי מאוד. לדבריו, נתיב אברהם מעניק תקווה לשינוי ולפיתוח כלכלי ותיירותי. "הערכים של אברהם, שזוכים לכבוד גדול אצל בני כל הדתות, יביאו לכאן מבקרים. זה ייצור מקומות עבודה ויעניק כבוד לאנשים שכיום יש להם מעט מאוד כבוד".

בימים אלה מכשירים רישמאווי וצוותו מדריכים נוספים שידריכו את הצועדים בנתיב אברהם. לסניף הפלסטיני יש ייצוג באתר הכללי של נתיב אברהם (www.abrahampath.org) והוא גם מפעיל אתר אינטרנט משלו (www.masaribrahim.ps).

אליסון טאניק מן העיר סאנליאורפה (היא אורפה) ליד חרן מכהנת כראש הסניף הטורקי של נתיב אברהם. לדבריה, היא שוקדת בימים אלה על סימונו של שביל הליכה ארוך, בן שבעה עד עשרה ימים, שבמהלכם ילונו הצועדים בבתי תושבים. מטרתה המוצהרת של טאניק היא ליצור נתיב תיירותי שישפיע על כלכלת הקהילות באזור. "חצי מן התושבים סביב סאנליאורפה אינם יודעים קרוא וכתוב", היא אומרת, "הנתיב ישמש כלי לקידום האזור. זה פרויקט שיכול להשפיע כאן באורח דרמטי".

קווין ראשבי, עיתונאי בריטי שכותב ב"גרדיאן", צעד לפני כשנה לאורך הנתיב ברשות הפלסטינית, בין ג'נין לחברון, והוא מתאר את החוויה כמרתקת ומענגת. "נלווה אלי מדריך ולנו אצל משפחות בכפרים. האירוח והכנסת האורחים היו החלק המרכזי בחוויה, אבל גם הנופים והרקע ההיסטורי של המקומות ריתקו אותי. הדבר שהדהים אותי יותר מכל היה הפתיחות והכנות של האנשים. לא נתקלתי באיבה או במרירות. באחת המשפחות סיפרו בגאווה איך אירחו תיירת יהודייה מניו יורק, שחששה תחילה לדבר על מוצאה ועל דתה, אבל אחר כך התהדקו היחסים ונוצרה פתיחות".

הרושם שנוצר אצל ראשבי הוא שהקטעים בסוריה עדיין לא נגישים, אבל ברשות הפלסטינית המצב טוב יותר ומוכנים לקבל תיירים. רבים דיברו אתו על הרצון לפתח תיירות כבסיס כלכלי בכפרים עניים. "הבעיות כמובן רבות, מוכרות וצצות מכל עבר. אי אפשר להתעלם מהן", מסכם ראשבי, "אבל היחסים שנוצרים בין אורח למארח מאפשרים להתעלות מעליהן. הלוואי שיגיע היום שבו אפשר יהיה להתגבר על כל הפחדים וליהנות מהחוויה הענקית הזאת, של מסע מזרח-תיכוני ברוח אברהם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו