בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור ברובע היהודי

שיעור בתסבוכת היפה שנקראת ירושלים

מהקארדו עד בית כנסת "החורבה": התבוננות באחת המראות הטובות ביותר שהוצבו כאן לזהות היהודית, הישראלית, או לזאת שהיינו רוצים לאמץ לעצמנו

26תגובות

כולם רוצים להצטלם עם המנורה והצפיפות גדולה. עשרות חיילים, כיתה של ילדים בני עשר, קבוצת נשים חרדיות וקבוצת תיירים דוברי אנגלית מתגודדים ליד מנורת הזהב (אומרים שזה זהב טהור) שניצבת באקווריום זכוכית המגן עליה בלב הרובע היהודי. שלט מאיר עיניים מסביר שזאת תרומתו של ואדים רבינוביץ' ­ איל הון יהודי ממוצא אוקראיני, המחלק את זמנו בין אוקראינה לנתניה.

ממרפסת התצפית הסמוכה רואים את חלקו הדרומי של הכותל, קטע מחומת העיר, כמה גגות ואת הכיפה הגדולה והמוזהבת של המסגד על הר הבית. רבינוביץ' תרם את המנורה ל"מכון המקדש", גוף שמטרתו הרשמית היא הקמת הבית השלישי. הוא תרם גם סכומי כסף גדולים לבנייתו המחודשת של בית הכנסת "החורבה", ששיקומו הושלם לפני כשנתיים והוא כיום אחד האתרים המרשימים והמרתקים ברובע.

משה גלעד

ביקור עכשווי ברובע היהודי בעיר העתיקה הוא שיעור מצוין בתסבוכת הענקית, המעניינת, המסחררת, היפה והמפחידה, שנקראת ירושלים. הרבה תהפוכות עברו על הרובע הקטן הזה במאה השנים האחרונות. זה ביקור שכדאי לערוך בלי קשר לדעה פוליטית, חיבה לארכיאולוגיה או אהבת ההיסטוריה של עם ישראל. כדאי לערוך אותו כי הוא מספק התבוננות באחת המראות הכי טובות שהוצבו כאן לזהות היהודית, הישראלית, או לזאת שהיינו רוצים לאמץ לעצמנו. כדאי לבקר שם עכשיו, כי הרובע משתנה ממש בימים אלה.

הרושם הראשון שמכה במבקר שצועד אל הרובע מכיוון גן התקומה והולך צפונה לאורך רחוב היהודים, הוא שלא רואים כאן כמעט ערבים. בניגוד בולט לחלקיה האחרים של העיר העתיקה, ברובע היהודי, כך דומה, משוטטים יהודים בלבד. רוב תושבי הרובע שפגשתי במהלך הביקור היו חרדים. המבקרים, שמספרם גבוה בכל יום פי כמה ממספר התושבים, מגיעים בעיקר בקבוצות גדולות, מונחים בידי מדריכים. הקבוצות מגיעות מן הצבא, מבתי הספר, ומאוטובוסים לתיירים בסיורים מאורגנים.

משה גלעד

אבחנה נוספת שכדאי לעשות היא בין מה שמתחולל מעל האדמה ומה שמתרחש תחתיה. החלקים המרתקים ביותר בסיור הזה עברו באתרים שנחפרו מתחת לאדמה. אין טעם לערוך את הביקור בשבת כי רוב האתרים הארכיאולוגיים המעניינים סגורים אז למבקרים. האתרים שמוזכרים כאן הם כמה מן החשובים ביותר ברובע אבל הרשימה ארוכה בהרבה. הכותל המערבי, ממנו מתחילים או לצדו מסיימים רוב המבקרים ברובע היהודי את סיורם, הוא אמנם חלק מן הביקור הזה, כמו גם מנהרות הכותל והגן הארכיאולוגי, אבל עליהם ייכתב מדור נפרד, שיעסוק בהר הבית.

הקארדו

הקארדו שימש כרחוב הראשי בירושלים לפני כאלפים שנה. בתקופה הרומית והביזנטית חיבר הקארדו בין שער שכם בצפון לשער ציון בדרום. שרידיו של הקארדו נמתחים עכשיו במקביל לרחוב היהודים ולרחוב חב"ד. זה ציר מרוצף רחב, שכמה מעמודיו שוחזרו. הוא נמוך יותר ממפלס הרחוב בו צועדים ואפשר להתבונן בו מלמעלה. מעל הקארדו, שמשמש כרחוב מסחרי ופועלות בו חנויות מזכרות רבות, עם דגש חזק על יודאיקה, יש כיום בתי מגורים, בתי כנסת וישיבות. בלב הקארדו מוצגת התערוכה "לבד על החומות" ­ אוסף תצלומי שחור-לבן נפלאים של הצלם ג'ון פיליפס, שתיעד באופן מרגש את ימיו האחרונים של הרובע היהודי ואת כניעת תושביו לחיילי הלגיון הירדני במלחמת השחרור.

משה גלעד

כבר במהלך הביקור בקארדו עולה שאלה שמלווה את הביקור כולו. האם ההחלטות הרבות והמשמעותיות שקיבלו בוני הרובע בתחילת שנות ה‑70 מצדיקות את עצמן? האם התוצאה מוצלחת? יש ברובע שילוב מורכב בין בתי מגורים, חנויות, מוסדות דת ואתרים ארכיאולוגיים ותיירותיים. אלה לא מרכיבים שחיים ביחד בקלות ואפשר לחוש בזה כבר בקארדו. הבתים הצפופים, המסיביים, שנבנו כאן בשנות ה‑70 ומשמשים כיום למגורים, אינם יפים או מסקרנים במיוחד. קצת מאכזב לגלות שהאפשרות החד-פעמית שעמדה בפני בוני הרובע באותן שנים ­ להקים מחדש אזור כה חשוב ומרכזי בירושלים ­ לא הניבה תוצאה יפה יותר.

הרובע ההרודיאני

אם רוצים לבחור סיבה אחת טובה לבקר ברובע היהודי ­ כדאי להצביע על הרובע ההרודיאני. זה האתר הארכיאולוגי המקורה הגדול בישראל. במהלך הביקור באתר אפשר לטייל בין שישה בתי שכונת הפאר של עשירי ירושלים וכוהני המקדש בימי הורדוס. הבתים, מהם אפשר היה לצפות על הר הבית, מכילים רצפות פסיפס יפות, מקוואות, אמבטיות רחבות, חדרי אירוח, כלים וחפצים בני אלפיים שנה. הייחוד של הרובע ההרודיאני, לעומת אתרים כמצדה, טמון בעובדה שהוא מקורה. כך זוכה המבקר לתחושת בית עם גג.

משה גלעד

על פני שטח גדול מאוד אפשר לראות עד כמה נהנו דייריהם הקדומים של הבתים מעושר ומרווחה. על הדעת עולה ההשוואה עם הדיירים הנוכחיים ­ מעל הרובע ההרודיאני פועלת ישיבת הכותל. הפלונטר הזה של אתר ארכיאולוגי מרתק שפועל תחת ישיבת הכותל (שאינה אתר פתוח לביקורים) הוא רק דוגמא אחת לאינספור קשרים בלתי ניתנים להתרה. אומרים שמאולם בית המדרש של הישיבה יש תצפית נפלאה על הר הבית ­ אבל לא ראיתי (רחוב הקראים 1, הכניסה בתשלום).

בית קתרוס

הבית בו התגוררה משפחת הכוהנים קתרוס מכונה היום "הבית השרוף". זה מבנה מפואר שהתגלה במהלך חפירות העיר העליונה והוא נחשב עדות מיוחדת לתקופת חורבן ירושלים במאה הראשונה ושריפתה בידי הרומאים. מדי 40 דקות מוקרן באתר מיצג שממחיש את החיים בימים שקדמו לחורבן. בין המוצגים בבית בולטים המקוואות, בורות המים וכלי האבן. הממצא הבולט ביותר הוא כידון ברזל אחוז בשרידי זרוע של אשה (רחוב תפארת ישראל 2, הכניסה בתשלום).

משה גלעד

החומה הרחבה

הקטע המרשים של החומה הרחבה נמוך יותר מן הרחוב הנוכחי, אבל אין בכך כדי להטעות. מדובר באחד מקירות הביצורים הגדולים והמסיביים ביותר בישראל. החומה, שרוחבה שבעה מטר, נבנתה בימי בית ראשון ונוטים לייחס אותה למלך חזקיהו. היא מעידה על גבולה הצפוני של העיר בימי בית ראשון ורואים בה הוכחה לכך שהעיר התרחבה אל הגבעה המערבית כבר בתקופה זאת. קטע החומה שנחשף נמצא ברחוב בוני החומה (ללא תשלום).

בית כנסת "החורבה"

בדף ההסבר שמקבל המבקר ב"חורבה" כתוב שזה בית הכנסת "המפואר, הגדול והחשוב ביותר ליהודי העולם". גם אם הקביעה הזאת מעט מוגזמת, בית כנסת "החורבה" הוא אתר יפה ומעניין, שלא זכה עדיין, מאז חנוכתו המחודשת לפני שנתיים, לחשיפה הראויה.

זאת הפעם השלישית בה מוקם בית הכנסת הזה. לראשונה הוקם המבנה בתחילת המאה ה‑18 וחרב זמן קצר אחר כך. באמצע המאה ה‑19 הוקם פעם נוספת בעזרת אחיו של הברון רוטשילד, אבל פוצץ בידי חיילי הלגיון ב‑1948. ב‑1973, בתקופת שיקום הרובע היהודי, נבנתה במקום קשת הנצחה גדולה, שנהפכה לאחד האייקונים המוכרים של העיר העתיקה, ובשנת 2002 התקבלה החלטת ממשלה להקים את "החורבה" מחדש. המקום נחנך באפריל 2010.

משה גלעד

התוצאה מרשימה. למבנה יש כיפה לבנה וענקית, שבולטת גבוה מעל בתי הרובע וניצבת לא במקרה בדיוק ממערב לכיפת הזהב על הר הבית. הכיפה של כנסיית הקבר, אחד האתרים הקדושים ביותר לנצרות, מזדקרת מצפון כדי ליצור את המשולש הכי קדוש, חם ומתוח בעולם. בית הכנסת החדש מבוסס על שרידי הקירות של המבנה העותומני. הקיר המזרחי, היחיד שנותר עומד, שולב בבית הכנסת. חלק מציורי הקיר העתיקים שוחזרו.

החלק המהנה ביותר בביקור בבית הכנסת הוא הטיפוס למרפסת התצפית שאליה מובילים שני גרמי מדרגות ממתכת. ממרומי הכיפה אפשר להשקיף על העיר העתיקה באחת התצפיות היפות ביותר בירושלים ומגלריה פנימית אפשר לצפות באולם בית הכנסת מזווית מיוחדת. במרתף אפשר לראות שרידי קירות וכלים מתקופת בית ראשון. מעליהם יש מקוואות וכלים מימי בית שני. בית הכנסת והתצפית פתוחים למבקרים (הכניסה לתצפית ולעתיקות בתשלום. הכתובת: רחוב היהודים 89).

***

הרובע החרדי?

כך מאבד הרובע את זהותו הישראלית וחוזר לאופיו מלפני 1948

45 שנים חלפו ממלחמת ששת הימים. הרובע היהודי בעיר העתיקה עובר בימים אלה שינויים משמעותיים. ד"ר דורון בר, מומחה ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר ובאוניברסיטה העברית, מסביר בשיחה ל"הארץ", שהרובע חוזר במובנים רבים למקורות שלו ­ שכונה חרדית שפועלים בה יותר מ‑40 מוסדות דת ­ ומאבד את האופי הציוני-ישראלי שניסו להעניק לו בשנות ה‑70.

לפני 1948 התגוררה ברובע, לדברי בר, אוכלוסייה חלשה וענייה. הסמלים הציוניים התרכזו אז בעיר המערבית. אחרי מלחמת ששת הימים ניסו להעביר את הרובע מיתוג מחדש וכחלק מזה ניסו להעניק לו גם אופי ישראלי ולאומי ­ אבל המאמץ הזה נכשל ככל הנראה. הרובע, שלדברי בר היה "שייך" באופן מסורתי לאוכלוסייה החרדית, שב לשאת אופי כזה, אלא שעכשיו זו אוכלוסייה מבוססת ובעלת אמצעים. את בנייתה מחדש של "החורבה" הוא רואה כחוליה בתהליך התחרדות הרובע.

ההשפעה הזאת גולשת לדברי בר גם  לתחומים כארכיאולוגיה ומסלולי הטיול ברובע. הצגת הממצאים הארכיאולוגיים נעשית לטענתו עם הטיה ברורה לטובת אתרים יהודיים בעוד שאתרים נוצריים ומוסלמיים לא נחפרו או לא מוצגים לקהל. הכנסייה היחידה שניצבה ברובע סגורה, כי לדברי בר "לא רוצים להציג את העבר הזה". המבנים הצלבניים והממלוכים בשטח "גן התקומה" לא שומרו. גם המסגד שצמוד ל"חורבה" סגור למבקרים. רוב קבוצות המבקרים שפוקדות את הרובע הן לדברי בר קבוצות שמובאות בידי הממסד ­ צה"ל משרד החינוך וכדומה. אלה קובעים את מסלול הטיול.

כך, למשל, לא זוכים התלמידים לבקר באתר מרכזי כמו כנסיית הקבר הסמוכה לרובע. "הבעיה מתעוררת כאשר אין למבקר את התמונה המלאה של רובעי העיר. הוא לא מקבל את החוויה שהייתי רוצה שיחווה במהלך סיור בעיר העתיקה".  במאמר שפרסם בר יחד עם פרופ' ריכב רובין מן האוניברסיטה העברית (גליון "זמנים" 113 שראה אור לפני כשנה), מסבירים הכותבים ש"הנוף התרבותי ברובע היהודי משקף את הלכי הרוח ששררו בחברה הישראלית אחרי שנת 1967". בסיכום מאמרם כותבים בר ורובין, כי לאחר שהושלם פיתוח הרובע היהודי "החלה הדרך חזרה אל המעמד והמקום שהיה לו בתקופה שלפני 1948, כסמל דתי של יהודי ירושלים ללא כל הקשר ציוני".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו