בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה צפוי לתושבי לונדון אחרי האולימפיאדה?

מצד אחד איצטדיוני ענק שנותרים ללא שימוש, מצד שני פיתוח של איזורים מוזנחים, הקמת תשתיות ובעיקר שגשוג התיירות. מסע אל הערים שאירחו את המשחקים האולימפיים בשנים עברו

18תגובות

אפשר לבחור בין כאב ראש נורא לבין עדר פילים לבנים. אלה שני הדימויים הלא מעודדים שמופיעים בכל סיכום שמתפרסם על ערים שאירחו את האולימפיאדה. האחד משווה את החוויה לזו של מי שמתעורר אחרי שערך בביתו מסיבה גדולה. האורחים הלכו, הכל היה מוצלח, אבל המארח נשאר עם בית מלוכלך, חובות במכולת והנג-אובר חמור, שלא קל להיפטר ממנו. הדימוי השני לקוח מעולם הטבע ­ פיל לבן נחשב לחיה קדושה, שאסור לפגוע בה למרות שאינה מביאה תועלת ועלות אחזקתה גבוהה, כלומר משהו שאתה לא רוצה להיתקע אתו בבית.

מתברר שמארחי המשחקים האולימפיים מתמודדים עם עדר שלם של פילים כאלה, ששועטים ומאיימים לדרוס את אלה שיצרו אותם. לוס אנג'לס, סיאול, ברצלונה, אטלנטה, סידני, אתונה ובייג'ין הן הערים שאירחו ב‑30 השנים האחרונות את המשחקים האולימפיים. עשרות ערים אחרות, בהן פאריס, מדריד, טוקיו ומוסקבה הגישו מועמדות וכשלו. לונדון תצטרף בימים הקרובים לרשימת המארחות ורבים כבר תוהים למה הם צריכים את זה? לשם מה להשקיע סכומי עתק באירוח אירוע שנמשך קצת יותר משבועיים ומשפיע על הכלכלה והתושבים במשך עשרות שנים?

 

אתונה היא דוגמא שבולטת לעין. שמונה שנים לאחר האולימפיאדה אחזקתם השוטפת של המתקנים האולימפיים בעיר, כולל מרכז לשיט בקאנו ואולם לתחרויות סיף, עולה מאה מיליון דולר בשנה. באתונה זה נחשב כיום לסכום כמעט דמיוני, אבל הוא מתגמד לעומת הנתונים הבאים: כאשר זכתה אתונה באירוח המשחקים הוערך התקציב שיידרש לכך ב‑1.6 מיליארד דולר. ההוצאה הציבורית הסופית עמדה על 16 מיליארד ­ פי עשרה.

אז מה הקסם שמושך כמה מן הערים הגדולות בעולם להגיש הצעות ולהתמודד על האירוח? שיחות עם מנהלי לשכות התיירות של כמה מן הערים שאירחו ב‑30 השנים האחרונות את המשחקים האולימפיים מעידות שרבים מהם רואים גם היום באירוח המשחקים אירוע חשוב וחיוני להתפתחות העיר. מסוג הדברים שלא היו מוותרים עליהם בשום מחיר.

קאליופי אנדריופולו, אחד ממנהלי לשכת התיירות של אתונה, מגן במייל ארוך ששלח בתשובה לשאלתי על אירוח המשחקים: "אין ספק שהאולימפיאדה ב‑2004 עזרה לאתונה להפוך לעיר מודרנית. בזכות המשחקים יצרנו תשתית שכוללת בתי מלון, תחבורה ציבורית, אוטוסטרדות ומתקני ספורט חדשים. לפני המשחקים לא פעלה בעיר רכבת תחתית. היום אי אפשר לדמיין את התנועה באתונה ללא כלי התחבורה הזה. כל אלה מאפשרים לנו לארח כנסים ואירועים גדולים. נכון שלא מצאנו מאז שימוש מתאים לכל מתקני הספורט, אבל חלק גדול מהם, כמו למשל איצטדיון הבדמינטון, משמשים לקונצרטים ולהופעות רוק. תושבי אתונה אוהבים מאוד את המתקן הזה והוא נחשב כאן לאחד הפופולריים בעיר לאירוח אמנים בינלאומיים".

אנדריופולו מעדיף להתעלם מן המחיר האסטרונומי, שרבים תולים בו חלק מן המשבר הכלכלי במדינה. הוא מתעלם גם מן השאלה מדוע עיר מוכרת ומושכת תיירים כאתונה, שיש בה נכסי תרבות אדירים, זקוקה לחשיפה שמעניקים המשחקים האולימפיים.

סיאול

שש עשרה שנים לפני אתונה אירחה סיאול, בירת קוריאה הדרומית, את המשחקים האולימפיים. מורין אוקריילי, סגנית נשיא לשכת התיירות של סיאול, מצביעה במהלך ראיון טלפוני ל"הארץ" על היתרונות הבולטים שאירוח המשחקים בשנת 1988 הצמיח לעירה: "זאת היתה הפעם הראשונה שהעולם הביט בקוריאה הדרומית מחוץ להקשר מלחמתי. זה היה חידוש מרעיש בעבורנו. בפעם הראשונה הבנו שהעולם עשוי לראות בנו יעד לביקור וקצת התקשינו להאמין שזה נכון".

צ'ן זאו ורוברט גוגליס

לדברי אוקריילי, סיאול היתה, עד תחילת ההכנות למשחקים בשנות ה‑80, עיר שסבלה מן ההרס העצום של המלחמה בין הצפון לדרום (המלחמה הסתיימה ב‑1953). תיירות לא נחשבה עד אז כענף שעשוי לייצר הכנסה למדינה. ההנחה של תושבי המדינה ובייחוד של תושבי סיאול היתה לדבריה ש"אין לנו מה להציע לעולם". הגישה השלילית וחסרת הביטחון הזאת נעלמה לדברי אוקריילי בזכות המשחקים.

"האירוע הזה נתן לנו את הביטחון לבנות כאן תעשיית תיירות. עד המשחקים האולימפיים היו בסיאול מעט מלונות ורובם יועדו לאנשי עסקים. היום רוב המלונות מיועדים לתיירים וסיאול נחשבת יעד תיירות מרכזי במזרח אסיה. במידה רבה זה כך בזכות האולימפיאדה".

ההשוואה עם לונדון בעייתית כמובן. גם אוקריילי מודה שאינה מבינה בדיוק לאיזו חשיפה זקוקה עיר כלונדון, שמשמשת ממילא כיעד תיירות מהמובילים בעולם. "הם לא זקוקים לחלון הראווה הזה, אבל אולי זה נותן להם ערכים אחרים שמכאן, מסיאול, קשה להבחין בהם", היא מסכמת בנימוס.

פרופסור רוברט בארני, פרופסור באוניברסיטה של אונטריו, קנדה, מתמחה בהשפעתם ההיסטורית של המשחקים האולימפיים. בכתבה שזכתה ב"ניו יורק טיימס" לכותרת "האם ערים אולימפיות זוכות אי פעם?" מסביר בארני את קסם האירוח. לדבריו, בטווח הקצר מניב האירוח האולימפי גאווה עצומה וסיפוק גדול לתושבי העיר. הם זוכים להופיע בפני שני שליש מאוכלוסיית העולם ואם המשחקים מוצלחים אי אפשר לבקש יחסי ציבור טובים יותר. אלה אמנם נעלמים במהירות עצומה, מיד עם סיום המשחקים, ולפעמים יש אפילו דיכאון שלאחר המסיבה, ומחירי התחזוקה גורמים להזנחה ולבעיות, אבל בטווח הארוך צריך לחפש, לדברי בארני, את היתרונות בתחום תשתיות התיירות.

המתקנים האולימפיים הם לדבריו מקור לצרות, ובעתיד כדאי לשקול אפילו לפרק אותם, כדי לחסוך בעלויות, אבל אתרים עירוניים שנבנו, כמו הכיכר המרכזית באטלנטה, חוף הים בברצלונה, גשרים ותחבורה עירונית ­ אלה נשארים זמן רב אחרי שהלפיד האולימפי כבה.

ברצלונה

האדריכל הקנדי פרנק גרי הוזמן ב‑1992 לתכנן את המרכז המסחרי שצמוד לחוף, מול הנמל האולימפי. גרי הציב מול החוף דג ענק עשוי מתכת זהובה, שמשמש כקירוי, מעין סוכה. הדג נהפך לסמל המובהק של החוף ולאחד הסמלים של ברצלונה. רואים אותו מכל מקום. הוא גדול ומתנשא לגובה רב. אי אפשר להתעלם ממנו. מזכרת זהובה מהמשחקים האולימפיים. כאשר מטפסים למונז'וויק, האזור שבו ניצבים רבים ממתקני הספורט, התמונה הרבה פחות ורודה. חלקם נראים נטושים, התחזוקה אינה טובה במיוחד ודומה שגם אנשי ברצלונה מעדיפים להתעלם מהם.

צ'ן זאו ורוברט גוגליס

ברצלונה, שאירחה את המשחקים ב‑1992, נחשבת בעיני רבים לדוגמה החיובית מכולן ובאופן מעט מפתיע דומה לסיאול. מאז אירוח המשחקים התייצבה העיר כאחד מיעדי התיירות הפופולריים בעולם. סקר של "יורומוניטור" שפורסם לאחרונה מצביע על ברצלונה כניצבת במקום החמישי באירופה במספר התיירים הזרים שמבקרים בה, מיד לאחר ערים כלונדון, פאריס, רומא ואמסטרדם. בדירוג העולמי ניצבת העיר במקום ה‑16. לונדון, אגב, ניצבת ברשימה זאת במקום השלישי העולמי והראשון באירופה.

יש הסכמה על כך שאירוח המשחקים לפני 20 שנה הציב את ברצלונה על מפת התיירות העולמית. השינוי המרכזי שחל בעיר, שבו אפשר לחוש היטב גם היום, התחולל לאורך חוף הים. במה שנחשב היום להברקה אדריכלית ותכנונית נבנה הכפר האולימפי מול החוף הים תיכוני של ברצלונה, לא רחוק מן הנמל הישן (פורט ול) שהוסב למרינה. אזור זה של עיר שנחשב אחד המוזנחים ומוכי הפשע בעיר בקטלונית, זוכה מאז לפריחה מתמשכת. הכפר האולימפי הוסב לדירות מגורים ובזכות המיקום על החוף מחירן רק מאמיר. הנמל, הטיילת, המסעדות והחופים ­ כל אלה הם היום חלק מן המרכז התיירותי של אחת הערים המובילות בתחום ביבשת.

אטלנטה

ארבע שנים לאחר ברצלונה הגיעו המשחקים לאטלנטה שבארצות הברית. ברנדון בארנס, מנהל לשכת התיירות של אטלנטה, מסכם בעבורי את מסקנותיו: "שני מיליון מבקרים הגיעו לעיר בימי המשחקים ויותר משני מיליארד צפו בנו בטלוויזיה. הפיתוח העירוני, שבו הושקעו שני מיליארד דולר, הפך את אטלנטה ליעד נחשק באמריקה. כיום העיר משמשת כאחד ממרכזי הכנסים העיקריים ביבשת.

"המשחקים הניעו תהליך פיתוח מואץ שנמשך עד היום. האתר המרכזי שהוקם היה ParkCentennial Olympic, וכיום זה אחד מאתרי התיירות הבולטים שלנו. לצדו הוקמו כמה שנים לאחר מכן האקווריום הגדול בעולם ומרכז המבקרים של קוקה קולה. יחד עם בתי המלון, נמל התעופה, המוזיאונים ומתקני הספורט התייצבנו כעיר ברמה העולמית הגבוהה ביותר. ב‑2014 אמורים להתפתח ליד הפארק האולימפי המרכז הלאומי לזכויות האדם והיכל התהילה של הפוטבול".

צ'ן זאו ורוברט גוגליס

באטלנטה מצאו פתרון נבון גם לשאלת השימוש בכפר האולימפי, שמועד במקומות רבים להפוך לפיל לבן כבד במיוחד. הכפר נבנה בתחומי האוניברסיטה הטכנולוגית של ג'ורג'יה והוסב למעונות סטודנטים. האיצטדיון האולימפי משמש את קבוצת הבייסבול אטלנטה ברייבס וכיום הוא מתאים ל‑50 אלף צופים. האולם שאירח את תחרויות ההתעמלות הוסב ומשמש כיום כמגרשה הביתי של קבוצת הפוטבול אטלנטה פלקונס.

אחד הנתונים המרשימים לגבי אטלנטה טמון בשינוי דמוגרפי. ב‑20 השנה שקדמו למשחקים יצאו 100 אלף תושבים מן המרכז לפרברים. בשנים שחלפו מאז המשחקים שבו 100 אלף תושבים למרכז העיר. כאשר אני מבקש מבארנס עצה לערים שיארחו בעתיד את המשחקים הוא מבהיר שהאולימפיאדה דורשת מחויבות עצומה מן הקהילה שבה היא מתקיימת. ללא מחויבות כזאת, מצד הקהילה כולה, אין סיכוי להצליח. באטלנטה זה עבד כיוון שהסקטור הציבורי והפרטי שילבו ידיים למען הצלחת האירוע.

הדוגמאות המוצלחות יחסית כברצלונה, סיאול ואטלנטה חולקות מאפיין אחד בולט ­ אף אחת מהן לא היתה יעד תיירות נחשק לפני המשחקים. כולן השתמשו במשחקים כמנוף לקידום התיירות. לונדון היא כמובן דוגמה שונה ודומה יותר לאתונה, בייג'ין או מוסקבה (שאירחה את המשחקים ב‑1980).

חמש ערים התמודדו לפני שבע שנים על אירוח המשחקים האולימפיים בקיץ 2012. מדריד, מוסקבה, ניו יורק, פאריס ולונדון השקיעו עשרות מיליונים במצגות ובאירוח, כדי לשכנע את חברי הוועד האולימפי לבחור בהן. לונדון זכתה והערים האחרות נסוגו. רק מדריד ניסתה להתמודד פעם נוספת, על אירוח משחקי 2016, וספגה מפלה נוספת כאשר ריו דה ז'נירו זכתה. המתמודדות האחרות ­ טוקיו ושיקגו ­ עדיין שוקלות אם ימשיכו במרוץ לשנת 2020.

המכנה המשותף מעורר תימהון ­ כולן ערים גדולות, עשירות, משגשגות, שאינן זקוקות למשחקים כמנוף לחשיפה או קידום התיירות. סידני, שבה התקיימו המשחקים בשנת 2000, היא דוגמה מעט שונה, בעיקר בגלל המרחק. המשחקים בסידני אומנם נחשבים מוצלחים במיוחד, אבל רצף של אירועים ובראשם הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001 מנע לדעת מומחים רבים פיתוח משמעותי יותר של התיירות לאוסטרליה.

האמריקאים חששו בשנים שלאחר מכן להתחייב לטיסות ארוכות ובעיות נוספות כמגיפת הסארס, מחירי הדלק המאמירים והמשבר הכלכלי חיסלו במידה רבה את תקוותיה של סידני להיהפך ליעד תיירות מוביל. זאת למרות העובדה שהעיר נחשבת לאחת היפות בעולם. הבעיה העיקרית אתה מתמודדים היום בסידני היא תחזוקת האיצטדיון האולימפי עם 90 אלף המושבים. האכלת הפיל הלבן הזה עולה 30 מיליון דולר בשנה ואף אחד לא מרוצה במיוחד מן הסידור הזה.

בייג'ין ולונדון

לפני ארבע שנים התבונן העולם בהשתאות בדוגמה שונה מכל מה שהכיר קודם לכן. בייג'ין אירחה את המשחקים הגרנדיוזיים ביותר, בהשקעת ענק חסרת תקדים. האם העיר הרוויחה מן המשחקים? ויליאם קירבי, מנהל המרכז ללימודי סין באוניברסיטת הארווארד כתב לאחר מכן ("ניו יורק טיימס", 2 באוקטובר 2009) שהרווח האמיתי של בייג'ין נובע מן ההשקעה בתשתית ובשטחים ציבוריים.

קווי רכבת תחתית חדשים נסללו, כבישים מהירים נוספו, כבישי טבעת שמקיפים את העיר הוקמו, טרמינל ענק חדש נבנה במיוחד בנמל התעופה של בייג'ין, פארקים ירוקים נשתלו בעיר האפורה. הנתון שמייחד את בייג'ין טמון בכתובת שאליה נשלח החשבון ­ ממשלת סין שילמה את הוצאות המשחקים ולא עיריית בייג'ין כפי שקרה בערים מארחות אחרות.

צ'ן זאו ורוברט גוגליס

כל הנתונים האלה מצביעים על דבר אחד ­ לתושבי לונדון יש את כל הסיבות לחשוש מפני הדיכאון שלאחר המשחקים. המארגנים אמנם מדגישים בכל הפרסומים את העובדה שבניית המתקנים לא היתה מסיבית במיוחד ולכן לא יעמדו בעיר פילים לבנים, ובזכות המשחקים פותח אזור שלם במזרח לונדון שהיה עד כה מוזנח לחלוטין, אבל רמזים ראשונים לכאב הראש שלאחר המסיבה יש כבר עכשיו.

ג'ני מקגי עומדת בראש ארגון Visit England, שתפקידו לקדם תיירות ברחבי המדינה. לדבריה מונחים לפניה כל המחקרים המצביעים על קשיים עמן התמודדו המארחות הקודמות של המשחקים ולמרות זאת מקגי מסבירה באופטימיות גדולה ש"האולימפיאדה היא אירוע מפתח בעבורנו. אין לי ספק שהיא תעורר המון גאווה לאומית, אבל גם יותר מכך. זה אירוע שייתן את הדחיפה הגדולה ביותר אי פעם לחופשות וטיולים באנגליה".

מקגי מצביעה על כך שבשלוש השנים האחרונות, בעיקר בגלל המשבר הכלכלי, יש באנגליה תחייה גדולה לתיירות פנים. האנגלים הם הקהל הראשון שבו היא תולה תקוות. האנגלים הם לדבריה נוסעים גדולים, שבמשך שנים סיירו בכל העולם והזניחו את הבית. עכשיו זה משתנה והאנגלים רואים את היתרונות של האטרקציות מול ביתם. האולימפיאדה תיתן לכיוון הזה לדבריה דחיפה אדירה. "המשחקים יזכירו לכולם כמה לונדון נפלאה. התפקיד שלנו להעביר את הלפיד האולימפי גם לחלקים אחרים באנגליה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו