בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיור גלילי עם אנשי בראשית

איפה נקבר חותם המשנה יהודה הנשיא, האם ייתכן שעדיין נוסעת רכבת מחיפה לדרעא שבסוריה? ומה גרם לנכדתו של אלכסנדר זייד מצוקה רגעית?

11תגובות

לטלי זייד יש מכשיר הגברה קטן שהיא חוגרת למותניה. כאשר אנחנו צועדים בשעת בוקר במעלה הגבעה של היישוב בית זייד מרעימה אסתר עופרים מן המכשיר בקולי קולות את שורותיו של אלכסנדר פן: "ארשתיך לי בדם/ שאדם ונדם/ על גבעות שייח אברק וחרתיה". לרגע אני חושש למנוחתם של השכנים בבתים מוקפי הירק. בבית זייד יש רק שש נחלות וגרות בו עשר משפחות ובערך 40 תושבים. כמעט כולם בני משפחתה של טלי זייד ואולי מכך נובע הביטחון הגמור שלה שהצעדה הקצרה שלנו תסתיים בשלום.

אלה הן גבעות שייח אברק וחרתיה, שצמודות היום לקצה הדרומי של קרית טבעון. טלי, נכדתו של אלכסנדר זייד, היא אשה נעימה, בעלת ידע ויכולת מצוינת לספר בפשטות סיפור דרמטי. זייד הסבא היה מוותיקי ארגון בר גיורא, שנהפך לאחר מכן לארגון "השומר". הוא התיישב ב-1926 עם רעייתו ציפורה וארבעת ילדיהם בגבעות שייח אברק ושימש כשומר מטעם הקרן הקיימת. הירצחו במרחק קצר מן הבית ב-1938 זיעזע את הארץ כולה.

הסיור עם טלי זייד מתחיל בחצר ביתה. היא מספרת את ההיסטוריה המשפחתית ומראה לי כמה תמונות יפות בשחור-לבן, בהן נראים אלכסנדר וציפורה כאיכרים חסונים בגליל התחתון. הילדים בתמונות אוחזים מקלות עבים. אחר כך אנחנו משוטטים קצת בין החצרות ולצד חבל לבן שמתחה אחת מבנות הדוד, כדי שהמבקרים לא ייכנסו לחצרה, מסבירה טלי שכאן מוטלים שרידים של בית הכנסת העתיק בן אלפיים השנים של בית שערים.

משה גלעד

טלי מודה שלא כל בני המשפחה מתלהבים מכך שהיא עורכת סיורים תיירותיים בין החצרות שלהם, אבל מושכת בכתפיה ומגבירה קצת את עוצמת המכשיר הרועם. אנחנו עוברים ליד דיר העזים של בן דוד אחר וממשיכים במעלה הגבעה לקבר שייח אברק, מבנה ערבי עתיק בעל שתי כיפות לבנות, בו קבור לפי המסורת קדוש מוסלמי. פעם אפילו טענו שזה קבר ברק בן אבינועם, שר הצבא של דבורה הנביאה.

זה הרגע בו טלי סופקת כפיים ומחווירה. "זה לא טוב" היא אומרת לי בדאגה. אנחנו מתקדמים במעלה הגבעה לעבר פסל הברונזה הגדול והמוכר של אלכסנדר זייד הרכוב על סוס ואז מתברר מקור המצוקה. מישהו חמד בלילה לצון וחבש לסוסו של זייד כובע צמר כתום בוהק. אני מנסה להסתיר חיוך אבל את טלי זה לא מצחיק. היא מחייגת מיד לבן דודה אבישי כדי לדווח לו על הבעיה. הזלזול באנדרטה שהקים הפסל דוד פולוס ב-1940 מחריד אותה, אבל מדאיגה אותה גם העובדה שאני מצלם את הסוס חובש כובע כתום. הזיכרון המיידי שעולה בדעתה הוא השחתת הסוס, שהופל בשנת 2007 ושוקם רק במאמץ גדול. אחרי כמה דקות, כשהמצוקה אינה מתפוגגת, אני מטפס בזהירות על האנדרטה ומסיר את הכובע מראש הסוס. טלי אומרת שאני הגיבור שלה ושנינו צועדים לצל העץ שליד קבר השייח כדי להתאושש.

כאן מגיע הסיפור ההיסטורי על הסבא זייד לשיאו הדרמטי. טלי מספרת על החקירה שהובילה בתחילת שנות ה-40 לגילויו של הרוצח, בדואי מיישוב סמוך, ועל האופן שבו הוציאה אותו חוליה של הפלמ"ח להורג. המעורבות האישית הגדולה שלה, הסיפור המשפחתי, ההיכרות הקרובה עם הדמויות, כל אלה מעניקים לסיור בעקבות זייד נפח ומשמעות. מרתק הרבה יותר לשמוע את הפרק ההיסטורי על תולדות הישוב בארץ מפי בת משפחה. הנוף של עמק יזרעאל, השדות הצהובים שאובך של חמסין שט מעליהם כבר בשעת בוקר, כל אלה נראים קצת אחרת לאחר שהיא מסיימת את סיפור המשפחה שגרה על הגבעה.

כמה דקות אחר כך, כאשר אנו עומדים ליד קברו של הסופר אליעזר שמאלי, מחבר "אנשי בראשית" שיצא לאור כבר ב-1933 (חמש שנים לפני רצח זייד) מתחברים חלקי הפאזל. הספר עסק במשפחה דומה להפליא למשפחת זייד וסיפר בין היתר על רצח שמאיים להרוס את המשפחה ואת מפעל חייה בעמק. שמאלי קבור בבית העלמין של אגודת השומרים, מרחק הליכה קצר מבית זייד. ספרו, שקראתי בגיל 12, נהפך כבר לפני עשרות שנים למיתוס גבורה של היישוב בארץ. בני משפחתו של זייד חיים עם המיתוס הזה יום-יום. הם תמיד אותם ילדי טבע הרפתקנים וקשוחים שתיאר שמאלי לפני 80 שנה.

במרחק 20 מטר מקברו של שמאלי טמונים אלכסנדר וציפורה זייד ולא רחוק מהם בניהם ובתם. טלי זייד מצביעה על האבנים המקומיות מהן עשויות מצבות הקברים, על הנוף הנפלא של העמק ומשתתקת. אחר כך אנחנו צועדים בחזרה, כאשר יפה ירקוני שואגת את מילותיו של אלתרמן בשיר "רינה": "לא, לא, אני אינני גבר/ לא דון חואן צעיר וריק/ אהבתי קשה מדבר/ זה הרגל שלי מאז, משייח אברק."

בית שערים

ויכוח ניטש בשנים האחרונות סביב זכות הראשונים לגילוי המערות בבית שערים. האם היה זה אלכסנדר זייד, שעז שלו חדרה לאחת מהן כדי לחשוף את התגלית המופלאה? זייד כתב עליה מיד ליצחק בן צבי ולארכיאולוג בנימין מזר שהיה ראשון החופרים באתר, כבר בשנות ה-30. או שמא היה זה נחום מרון, ממייסדי קיבוץ אלונים הסמוך, או אולי הרועה אפרים אל-יש, שהתגורר בגבעות שייח אברק לצד משפחת זייד? צאצאיהם מוכנים לצאת למאבקים ממושכים כדי שהאב הקדמון של משפחתם יזכה בקרדיט הראוי.

איש מבני שיחי לא יודה בזה אבל קל להבין שלא שוררת אהבה גדולה בין בני משפחת זייד לרשות הטבע והגנים שמנהלת את הגן הלאומי בית שערים. חלק משטחי המרעה והמטעים של בני זייד נמצאים בשטח הגן. הפסל של אלכסנדר ניצב גם הוא בשטח הגן, למרות שהוא מחוץ לגדר והביקור בו אינו כרוך בתשלום.

רויטל וייס, מנהלת הגן בחמש עשרה השנים האחרונות היא אישה נמרצת וחדורת שליחות. במהלך הסיור שהיא עורכת לי בגן היא שופעת סיפורים על העבר המפואר של המקום שהגיע לשיא פריחתו במאות השנייה והשלישית לספירה. באתר פזורות עשרות מערות רחבות ידיים, בהן ניצבים ארונות קבורה מאבן. החדרים והארונות מעוטרים בתבליטים, בכתובות ובציורי קיר. בכל המערות יש סימנים יהודיים: מנורת שבעת הקנים, ארון הקודש והשופר. אי אפשר להפריז בחשיבותו וביופיו של הגן המטופח בבית שערים ובכל זאת, גם וייס מודה, שהוא לא ניצב עדיין במקום הראוי לו על מפת הטיולים ומספר המבקרים בו עדיין לא מעיד על חשיבותו.

משה גלעד

רק כ-70,000 פוקדים בכל שנה את הגן ורובם ישראלים. מקומם של התיירים נפקד כמעט לחלוטין וחבל, כי אין הרבה מקומות בישראל בהם אפשר להכיר כה טוב את התקופה המרתקת שלאחר חורבן הבית, לפני כ-1800 שנה, בה נדדו יהודה הנשיא, עורך המשנה וראש הסנהדרין, לגליל, תחילה לבית שערים ולאחר מכן לציפורי. רבי יהודה הנשיא נטמן באחת המערות בגן, ואחריו נהרו למקום רבים שרצו להיטמן בבוא יומם לצדו.

עיקר גאוותה של וייס על פיתוח החלק החדש של הגן, שנחנך ב-2009, בו אפשר לבקר במכלול גדול ולא מוכר שנקרא "מערות המנורה". מעולם לא ראיתי את המערות האלה לפני הביקור הנוכחי והמחזה מפעים. בכל אחת מהן יש כמה תבליטים גדולים של מנורות שבעת קנים ועיטורים נוספים. בצהרי יום חם במיוחד שוררת במערות האלה צינה נעימה, שמעוררת רצון למשוך את השהות בהן עוד קצת, רק עוד רגע מול תבליטי המנורות הענקיים, ובלבד שלא ניאלץ לצאת אל האור הבוהק.

רכבת העמק

תחנת רכבת העמק בכפר יהושע, מרחק כמה דקות נסיעה מבית שערים, ידעה בימיו של אלכסנדר זייד רגעים יפים. הרכבת פעלה כ-50 שנה, מתחילת המאה ה-20 ועד 1948. פעמיים ביום עצרה בתחנת כפר יהושע, שנקראה אז תל שמאם, והובילה נוסעים מחיפה לדרעא בסוריה ומשם לרכבת החיג'אזית, חזונו הגדול של הסולטן הטורקי עבדל חמיד השני. שבעה בנייני אבן יפים נותרו במקום כעדות לימיה הגדולים של רכבת העמק.

המועצה לשימור אתרים, במפעל עקבי ומרשים, הפכה את המקום בשנים האחרונות לאתר מעניין למשפחות. יש כאן רכבת חשמלית זעירה שמאפשרת למבקרים להכיר את סיפורה של כל אחת משבע התחנות הראשיות לאורך המסילה וסרט משעשע על תולדות הרכבת. שמעון צפריר מנהל האתר מראה לי בגאווה פסי רכבת ישנים, אדמדמים מחלודה, מעוקמים לחלוטין ומסביר שאלה הובאו לכאן רק אתמול, כאשר קבלן שביצע עבודות באזור מצא אותם בתוואי בו עברה הרכבת. "אלה הפסים המקוריים של רכבת העמק" מסביר צפריר "ומבחינתנו הם אוצר".

המשאיות ששועטות על הכביש הסמוך עוסקות בבניית התוואי לרכבת העמק החדשה, זו שתיסע, אולי כבר ב-2015, מחיפה לבית שאן. מחשבה טורדנית אחת מנקרת בראש כשרואים אותן. הייתכן שאנחנו מתאמצים להגיע להישג שהטורקים זכו בו כבר לפני מאה שנה?

איך להגיע?

מיוקנעם ממשיכים בכביש 70 עד צומת התשבי ומשם מזרחה וצפונה בכביש 722. פונים שמאלה חמישה קילומטר צפונה מצומת התשבי או קילומטר דרומה מצומת השומרים. אל פסל "הרוכב על הסוס" לזכרו של אלכסנדר זייד יש לפנות לכיוון הגן הלאומי בית שערים. בית קברות אגודת השומרים נמצא ברחוב שיכון אלה מצד ימין. מידע על הסיורים שעורכת טלי זייד, באתר: www.alexander-zaid.co.il

גן לאומי בית שערים משולט היטב מהירידה מכביש 722. הביקור במתחם מערות המנורה מודרך ובתיאום מראש. פתוח גם בשבת.

לתחנת רכבת העמק - יש לחזור בכביש 722 מערבה ולפנות דרומה לכיוון כפר יהושע. פתוח במשך כל השבוע. רצוי לתאם מראש. www.shimur.org/article.php?id=1616



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו