בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משקמים את המכתש

להחזיר אדמה ליושנה

במשך שנים נכרו באזור מכתש רמון מחצבות ללא התחשבות בסביבה. פרויקט רחב היקף מנסה לשקם את הנופים. המטרה ראויה, על הביצוע הדעות חלוקות

13תגובות

שכבת קרקע אדומה, כמו פרוסת עגבנייה בתוך כריך, מלווה אותנו לכל אורך הדרך. זאת שכבה צרה, שרוחבה אינו עולה על עשרה סנטימטרים, אבל היא בולטת וקל לעקוב אחריה. בן דרורי, פקח מכתש רמון ברשות הטבע והגנים, מצביע על השכבה האדומה במשך הנסיעה. היא מתעקלת והגובה שלה משתנה. בכמה מקומות היא בגובה העיניים, באחרים היא נוסקת לגובה עשרות מטרים או יורדת לגיא נמוך. בחלק מן המקומות נחשפת השכבה האדומה כאשר קיר הסלע נחתך בעקבות כרייה או חציבה.

תחילת הסיור בכביש 40 שחוצה את מכתש רמון וסיומו קרוב לחניון בארות, כשישה קילומטרים מזרחה משם. דרורי עומד בימים אלה בפני השלמתו של פרויקט עצום ממדים. לדבריו, מעולם לא נעשה פרויקט בסדר גודל כזה בישראל. השם הרשמי הוא "גן לאומי צבעי רמון". המשמעות הממשית היא שיקום הנוף בכל האזור שבו חצבו במשך עשרות שנים ללא התחשבות בסביבה. בלשונו של דרורי האתגר הוא "שחזור המערכת האקולוגית במחצבות הכרייה הנטושות במכתש רמון".

עבודות העפר, השלב הקשה בפרויקט, מסתיימות בימים אלה ומבקרים ראשונים יוכלו לפקוד את המקום. לאחר מכן יתמקדו בשיפור הדרך ובעוד כמה חודשים ייחנך במקום גן לאומי מסודר. דרורי, מאובק, מחייך ללא הרף למרות החום הכבד, מאושר כאשר אני מצליח להצביע על השכבה האדמדמה ברכס שמופיע מולנו.

חיים טרגן

מדי פעם חולפות על פנינו משאיות צהובות גדולות עמוסות עפר. המון אדמה זזה לאורכה של דרך העפר המאובקת. מיליון וחצי מטר מעוקב של עפר וחומרי חציבה נודדים במזרח המכתש. שטח של 2,500 דונם זוכה לטיפול אינטנסיבי. המשאיות עושות עבודה הפוכה מבעבר - הן מחזירות את העפר לבורות הפעורים.

במשך עשרות שנים שימש האזור כולו שטח כרייה, שפעילות חציבה אינטנסיבית הרחיקה ממנו מבקרים ומטיילים. המחצבות החלו לפעול במכתש רמון בשנות ה 50 ומצפה רמון קמה כעיירת כורים. רוב תושביה התפרנסו מעבודה במחצבות. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה לפעול המחצבה האחרונה במכתש רמון. בשטח נותרו אלפי בורות ענקיים, נוף פצוע ומרחבים שדורשים שיקום. רשות הטבע והגנים, במימון מלא של הקרן לשיקום מחצבות, החלה לפעול כדי לשחזר את הנוף במזרח המכתש.

ד"ר יואב אבני מן המכון הגיאולוגי בירושלים, תושב מצפה רמון, מגדיר זאת כך: "במשך 50 שנה הוציאו את הקרביים של האדמה בלי מחשבה על העתיד. עכשיו צריך לשקם". צביקה זיו, מזכיר הקרן לשיקום מחצבות, מסביר שזהו השלב האחרון בפרויקט ענק, הגדול ביותר שהקרן היתה מעורבת בו, הנמשך כבר כשבע שנים. במסגרתו הושקעו כ 25 מיליון שקל בשיקום המחצבות במכתש. צבעי רמון הוא לדברי זיו גולת הכותרת של המאמץ ובו בלבד הושקעו כ 12 מיליון. "הפכנו אזור עם נוף פגוע לחלוטין, שמפעלים עבדו בו עשרות שנים, לאזור תיירותי, עם חניונים ודרכי מטיילים", מסביר זיו.

גם אם נתעלם לרגע מן הממדים העצומים ומכמויות העפר הבלתי נתפשות, זאת לא משימה פשוטה. אנחנו עומדים בראש גבעה קטנה ודרורי שואל אותי "רואה את ההבדל?" אני מתקשה להבין על מה הוא מדבר וזה גורם לו שמחה, כי פירושו שהעבודה הצליחה. "אם אני עושה שיקום נופי טוב", מסביר דרורי, "לא תבחין בו. אני צריך לשבור את התבנית שהעין מזהה. זה פיסול נוף טבעי עם משאיות".

אחר כך, במשך הסיור, אלמד להבחין בין השטחים המקוריים, שנותרו ללא שינוי, לבין מדרונות שלמים, באורך עשרות ואף מאות מטרים, ששוחזרו, בורות שמולאו מחדש, עפר שפוזר משני צדי הדרך כדי להשיב לנוף לפחות חלק מן האופי הטבעי שלו, כמו שהיה לפני שהחלו לחצוב כאן. כדי להבחין ב"תפרים" בין השטחים המקוריים לבין השטחים המשוחזרים צריך לשים לב לגודל האבנים שמכסות את השטח, לאחידות שלהן, להבדלים דקים בגוונים. דרורי מצביע על כל אלה ומשתמש בלשון ובמינוח ששמעתי לפני כן אצל גננים שדיברו על גינת נוי קטנה. "המטרה שלנו", הוא מסביר בעודנו צועדים לעבר קיר סלע גבוה, "שהמבקר ישהה במפלס של המסלע הצבעוני. הכוונה הרי להביא לכאן קהל מבקרים ואנחנו רוצים לחשוף אותו לכמה שיותר תופעות גיאולוגיות ובמינימום הפרעה".

המאמץ מושקע בשני כיוונים - להקנות לשטח חזות טבעית ולהתחשב באופי של האזור המדברי, בתהליכי סחיפה ואובדן קרקע. המבחן, מסכם דרורי, יהיה לאחר השיטפון הגדול הראשון. הגיאולוג אבני מסכים אתו ומדגיש את החשיבות שיש למעקב העתידי אחר פעילות השיקום, כדי ללמוד מה נעשה נכון ומה אפשר לשפר. לדבריו, לא מדובר בפרויקט שייגמר ביום חנוכת הגן הלאומי אלא בתהליך למידה שיימשך בשנים הקרובות. כרגע התוצאה טובה לדעתו.

במסגרת הקמתו של הגן הלאומי מתוכננים מרכיבים נוספים כציר כניסה ראשי למכתש, הקמת מבואה שבה יקבלו המבקרים מפות ומידע, פיתוח אגם שיתבסס על מפלס מי התהום שאליהם הגיעו החוצבים, עמדות תצפית, שבילי הליכה, רכיבה על אופניים ושימור חלק ממתקני המחצבות כתיעוד.

אהבה ושעבוד

הגיאולוג פרופ' עמנואל מזור הוא אביו מולידו של הפארק הגיאולוגי הלאומי במכתש רמון. במשרדו במכון ויצמן ברחובות הוא פורש חוברות ופרסומים מ 40 השנים האחרונות, שבהם ניסח את חזונו להקמת הפארק הגיאולוגי. "ב 1953", מספר מזור, "הייתי סטודנט צעיר במשלחת הגיאולוגית הראשונה למכתש רמון. זאת היתה הפעם הראשונה שהבטנו על המכתש בעיניים מבינות. מאז אני מאוהב. משועבד למכתש".

מזור מסביר את ההיגיון שיש בהקמתו של הגן הלאומי "צבעי רמון": "באזור כמו מכתש רמון יש לנו אינטרס לשמור על אזורים מסוימים כבתוליים במידת האפשר ולהפנות את הקהל לאזורים מוגדרים אחרים. באזור המחצבות ממילא היה הרס גדול. לכן אמרנו, בואו נהפוך דווקא אותו לקולט הקהל הגדול. זה יוריד משמעותית את העומס מעל האזורים האחרים במכתש".

אף שהוא מרוצה מעצם הקמתו של הגן הלאומי, יש למזור ביקורת על האופן שבו נעשים הדברים. "המקימים הם אנשים מצוינים, אבל לדעתי הם עושים עבודת יתר. יש להם המון כסף מהקרן לשיקום מחצבות, והבעיה, כמו שקורה בארץ לעתים קרובות, שלא יודעים מתי לעצור. המינון הנכון של הטיפול בשטח הוא הסוד להצלחת העניין כולו, ויש לי ספקות אם זה נעשה היום במינון נכון. לטעמי יש כאן השקעת יתר וקצת התאהבות בעבודה, בפרויקט. אני לא חושב שצריך לשנע כמויות עפר כה גדולות וודאי שלא להביא עפר למילוי הבורות ממרחק גדול. חשוב למלא בורות מעפר שנמצא לידם. כל העניין צריך להיות פשוט וצנוע קצת יותר".

מזור, בן 79, רואה לנגד עיניו חזון רחב הרבה יותר - הגדרת "ארץ המכתשים" כמכלול אחד גדול, שכולל מלבד מכתש רמון גם את המכתש הגדול והקטן ויישובים בסביבה כירוחם, דימונה ואחרים. ארץ המכתשים תשמש בחזונו של מזור כמוזיאון גיאולוגי פתוח שיחשוף למבקרים את הטבע, ההיסטוריה וההקשרים השונים של הנוף. "אנחנו מדברים הרבה, מציעיםדברים ומשהו מזה קורה בסופו של דבר גם בשטח", הוא אומר. "אי אפשר הרי לצפות שהכל יקרה, בטח לא בבת אחת, בטח לא בדיוק כמו שרצינו".

משה גלעד

אבני מסכים עם מזור שיתרונו הגדול של "צבעי רמון" טמון בכך שייצור במכתש ליבה מטוילת ויסיט את לחץ המבקרים לאזור שקל לשמור עליו ולטפל בו. על העבודות שנעשות עכשיו במכתש יש לאבני דעה חיובית. הוא משבח את התכנון של אדריכלי הנוף, את ההתייחסות הרחבה של דרורי ואת יכולתו ללמוד במשך העבודה איך לשקם אזור חציבה מדברי ולהשיב אותו לשמש כאתר למטיילים.

"צבעי רמון", מדגיש אבני, "יציג למבקרים כמה שכבות גיאולוגיות אבל לא ילמד אותם את התחום כולו. כדי לעשות זאת טוב יותר יש לפתח את החזון של מזור על ארץ המכתשים ואת הקמתו של גיאו-פארק אזורי רחב יותר, שייכלל בעתיד גם ברשימת אונסק"ו לאתרי טבע שהוכרזו כנכס עולמי".

עם זאת, אבני מביע דאגה מפעולות רבות אחרות שמתרחשות סביב המכתש. "חייבים ליצור דו-קיום בין המכתש למצפה רמון. העיר חייבת להיבנות מן המכתש והיום יש סכנות של בנייה קרובה מדי לשפת המכתש, הזנחה של הטיילת לאורך המצוק ובעיקר העדר אג'נדה סביבתית ברורה".

לדברי אבני, דרוש כיום קוד אתי ברור של בנייה נכונה, בעיקר של בתי מלון ושכונות מגורים, לאורך מצוק המכתש. קוד שיגן על המקום מפני טעויות שנעשו בעבר.
אוהבי השטח נגד השמורה

אילן דביר, בעליה של חוות האלפקות ליד מצפה רמון, מתגורר במקום זה 25 שנה. הוא מעורב בכל מה שקורה באזור המכתש ומציג דעה שונה: "שיקום אזור שהיה הרוס והפיכתו לאטרקציה תיירותית היא פעולה חיובית, אבל חשוב לזכור שהערך הגדול ביותר, הקסם האמיתי של המכתש, טמון בהיותו אזור בראשיתי. 'צבעי רמון' לא יהיה אף פעם מקום עם קסם בראשיתי. אני מקווה שלא יהפכו אותו למקום מסחרי מדי. ברור לי שיש קהלי יעד שונים והפארק יתאים לחלק מהם, אבל זה לא מקום שאני נסחף אליו או מתרגש ממנו.

"לרשות הטבע והגנים יש נטייה לכוון את כולנו לשטחים סגורים ומוגדרים בתשלום, בעוד שאני רוצה לצאת אל השטח הפתוח, הלא נגוע. אין בעיני הרבה קסם במקום שאלפי אנשים כבר צעדו או נסעו בו. התחושה שלי היא שסוגרים אותנו, את הרומנטיקנים שרוצים לשוטט, בגדר. כל מי שחורג מזה, גם אם הוא חי כאן כבר עשרות שנים, מוצג כעבריין וחש נרדף בידי הפקחים והרשויות. זאת לא הרגשה נעימה".

לדעתו של דביר, פיתוח מהסוג שנעשה עכשיו מחמיץ את העולמות המופלאים שיוצרים את קסמו של המכתש. הוא מגדיר עצמו כ"מיסיונר שרוצה להעביר את אהבת השטח, את היופי האדיר הזה, לאנשים אחרים. אין היגיון בכך שאנשים כמוני מרגישים נרדפים. זה לא הגיוני שכאשר רציתי לצלם תמונות לספר שלי על המכתש ('מכתש רמון ¬ ההר שנעלם ¬ חלון לעולמות מופלאים', הוצאה עצמית) יצאתי לשטח רק בימי ראשון כי ידעתי שאז הפקחים בפגישה שבועית בבאר שבע".

הפתרון שמציע דביר הוא לפתח רשת שבילים בעלי רגישות שונה וברמות שונות. רשת כזאת תאפשר למטיילים שונים להכיר את המכתש וליהנות ממנו. "כיום אוהבי השטח מרגישים כניצודים. זה מגיע למצב אבסורדי שבו אנחנו מתנגדים להרחבת שטח השמורה. איפה שמעת על דבר כזה? ניסינו למנוע את הרחבת השמורה ולא הצלחנו, אבל זה מעיד על התחושה שהשמורה לא מיטיבה עם אוהבי המכתש".

כמה שעות לאחר שירדנו מכביש 40 לציר "צבעי רמון" אני עומד ליד בן דרורי על שפת בריכה גדולה ויבשה כמעט לחלוטין. "זה אחד הבורות של המחצבה שהחלטנו להשאיר בצורתו הנוכחית. בחורף ייקוו כאן מים ואנשים יוכלו ליהנות מן המראה הזה, של מים בלב המדבר".

זה קצה ציר "צבעי רמון". במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו עומד פרא לבן ומסתכל בנו, מחכה שנזוז משפת הבריכה כדי שיוכל ללגום מים. כאשר אנחנו מתחילים לנסוע בדרך העפר מערבה הוא מתקרב לשפת השלולית. דרורי מרוצה. "אפילו הפראים", הוא אומר, "מבינים שהבור הזה הוא כבר חלק מן הנוף של המכתש".

משה גלעד

 

ומה הקשר לאילן רמון?

מרכז המבקרים המשופץ, שיוקדש לאסטרונאוט הישראלי, מעורר חשש לבלבול בין שני ה"רמונים"

מרכז המבקרים שניצב במצפה רמון על שפת המכתש, צמוד לכביש 40, סגור כבר שנתיים. אושרה גבאי, מנהלת המרכז מטעם רשות הטבע והגנים, מסבירה שבימים אלה נשלמות עבודות השיפוץ והפיתוח של המקום לקראת פתיחתו מחדש בתחילת 2013.

מרכז המבקרים המחודש ישלב לדבריה בין שני סיפורים - מכתש רמון והנצחתו של האסטרונאוט אילן רמון, שנהרג בהתפוצצות מעבורת החלל קולומביה ב 1 בפברואר 2003.

במשך הביקור במקום, כפי שמתארת אותו גבאי, יחלפו המבקרים תחילה באולם שיתאר את מהלך חייו ופעילותו של אילן רמון ולאחר מכן יעלו לאולם שממנו יוכלו לצפות על המכתש ולקבל הסבר על דרך היווצרותו והייחוד שלו. בין היתר יוצגו במקום תצלומי לוויין שיקשרו לדברי גבאי בין מרכיבי המרכז. הביקור בתשלום יימשך כשעה וחצי וייערך בתיאום מראש. המקום מופעל בידי רשות הטבע והגנים, מועצת מצפה רמון השתתפה בתכנון ובביצוע והפרויקט מומן בידי הממשלה, כחלק מהנצחתו של אילן רמון. רונה רמון השתתפה לדברי גבאי בתהליך כולו וליוותה את התכנון והביצוע.

כמה מהמרואיינים לכתבה הביעו דאגה מאופי חידושו של מרכז המבקרים. כולם הבהירו שהם בעד הנצחתו הראויה של אילן רמון, אבל יש להם חששות לא מעטים מן החיבור בין ההנצחה הזאת לביקור במכתש האהוב עליהם. פרופ' מזור אמר בחיוך שהוא מקווה שתלמידי ישראל לא יקבלו את הרושם שהמכתש נקרא על שם אילן רמון. הוא חושש מפני מרכז מבקרים מגלומני, ראוותני, אבל מסייג מיד את דבריו ומסביר שהוא גם אסיר תודה לאלה שכלפיהם הוא מפנה את הביקורת, כי גם הם אוהבים את המכתש לא פחות ממנו.

יואב אבני מביע חשש שיש כאן צימוד לא נכון של שני דברים חשובים - ההנצחה של רמון וההיכרות עם המכתש, וחושש שהחיבור ביניהם עלול לגרום נזק. אילן דביר מתגעגע לתפקיד שמילא מרכז המבקרים לפני 20 שנה, כאשר האיר באור נכון את הסביבה. "אם הם מציבים שם חללית ומקרינים סרטים זה עלול לשדר מסר שהמכתש לא מספיק מעניין. זה הרי מקום מרתק, שמכיל אין ספור סיפורים, אז למה צריך להציג אותו בעזרת חללית? אגזים קצת ואומר אפילו שאני חושש שתלמידים לא קשובים במיוחד יסיקו מהביקור הזה שהמכתש נוצר בגלל נפילת מעבורת החלל, או אולי מנפילת מטאוריט מהחלל".

אושרה גבאי מבהירה את המהלך הנכון של ההיסטוריה: "כאשר אילן רמון, שטס הרבה מעל הנגב כטייס חיל האוויר, רצה לעברת את שמו, הוא בחר בשם רמון בגלל אהבתו למכתש שנשא שם זה זמן רב קודם לכן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו