בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נוצרים את זיכרונם: ביקור בבתי הכנסת הנשכחים בפולין ובצ'כיה

אירועי תרבות, אתרי תיירות, בתי כנסת משופצים ופסטיבלים. מדוע התרבות היהודית משגשגת באירופה גם במקומות שלא נותרו בהם יהודים?

11תגובות

טיקוצ'ין, ליד ביאליסטוק בצפון מזרח פולין, היא מקום מעניין. אין בה היום יהודים, אפילו לא אחד, אבל בית הכנסת שלה, העתיק ביותר בפולין, הוא אבן שואבת למבקרים. בכל שנה מגיעים אליו יותר מ-40 אלף תיירים. השומר הסביר לי בתנועות ידיים שבית הכנסת סגור בימי שני. הוא דיבר רק בפולנית וקשה היה להבין אותו. אחר כך, כאשר ראה את האכזבה על פני, גירד בראשו וסימן לי לחכות רגע ליד השער. כעבור שתי דקות חזר עם מפתח גדול ואמר "אבל רק לרגע". דלתות בית הכנסת נפתחו והנשימה נעתקה.

בית הכנסת בטיקוצ'ין הוא אתר מעורר השתאות. ציורים גדולים וצבעוניים מכסים את הקירות הלבנים. התקרה גבוהה, במה גדולה ניצבת במרכז האולם וסביבה ארבעה עמודים שמחוברים בקשתות ותומכים בקירות המבנה. ארון הקודש צמוד לקיר המזרחי. פסוקים ופתגמים רבים משורטטים בצבע שחור על הקירות ולצדם איורים של חיות וצמחים. כאשר ראה את הנהרה שעל פני חייך השומר וסימן שאפשר להישאר עוד רגע.

גרם מדרגות מעוגל מוביל לקומה העליונה, שבה שוחזרה דירת שני חדרים ששימשה את רב בית הכנסת. בית הכנסת בטיקוצ'ין הוקם בשנת 1642, לאחר שבוטלו הגבלות שהטיל השלטון הפולני על מבני דת יהודיים. בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר שפולין נכבשה בידי גרמניה הנאצית, נהרס חלק מבית הכנסת והוא שימש כמחסן. תושבי המקום ביצעו ביהודים כמה פוגרומים, החרימו רכוש ועודדו בריחה. באוגוסט 1941 ריכזו הנאצים את כל יהודי העיירה, כ-2,500 נפש, בכיכר המרכזית ושלחו 1,400 יהודים ליער לופוחובה הסמוך, שם נורו ונטמנו בבורות. כ-150 איש הצליחו לברוח לגטו ביאליסטוק.

משה גלעד

לאחר סיום המלחמה ניסו כמה יהודים לשוב למקום, אבל נתקלו ביחס עוין ועזבו. הקהילה היהודית בטיקוצ'ין הגיעה לסוף דרכה אבל בית הכנסת המפואר נותר במקום. קצת במפתיע שופץ המבנה באופן מקיף ויסודי בין השנים 1974 ל-1978, עוד בשיאה של התקופה הקומוניסטית, ומשמש מאז כמוזיאון והנצחה לקהילה. בעיירה הקטנה הזאת מדובר במנוף כלכלי רב כוח. עשרות אלפי מבקרים בשנה מביאים למקום לא מעט אפשרויות פרנסה. כך למשל, צמוד לבית הכנסת פועל שוק קטן, עם סחורות מוזרות, מזכרות יהודיות כביכול, דגמים מיניאטוריים של בית הכנסת וכמה מזוזות וחנוכיות.

השומר נפרד מאתנו בלחיצת יד, אבל לא הלך לדרכו. הוא הצביע כמה פעמים לעבר פינת הכיכר וסימן שכדאי לאכול שם. במרחק כמה עשרות מטרים מבית הכנסת פועלת מסעדת "תישה" - מסעדה יהודית (לא כשרה), שמשחזרת, כביכול, את האווירה בבית יהודי בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20. התפריט ב"תישה" (השם כתוב בעברית ובלועזית ומגיע הישר מן התיש העברי) כולל שני דפים. באחד מופיעים מאכלים יהודיים ובשני מאכלים אחרים, שאפשר למצוא בכל מסעדה זולה בפולין.

המאכלים היהודיים די מוכרים - קרפלאך, מיני כופתאות מבושלות או מאודות, צימאס (תבשיל גזר מתוק ודי מגעיל), קיגל (מין פשטידה שמנה). העיצוב אמור להיות יהודי - עם וילונות כבדים, ריהוט עץ כמו כפרי, מפות שולחן בשני צבעים, מעל הבר תלויות מחרוזות שום, על השולחן ניצבים פמוטים, חנוכיה, כמה בובות של חסידים, שטריימל שתלוי בפינה ומוסיקה חסידית רועמת מתנגנת ברקע.

משה גלעד

כמו האינקה

תרבות כמו-יהודית שלמה פורחת עכשיו בטיקוצ'ין, עיירה שלא חי בה יהודי אחד. רות אלן גרובר היא חוקרת ועיתונאית אמריקאית שמתגוררת חלק מן הזמן באירופה. גרובר פירסמה כמה ספרים בנושא שהיא מכנה "ההמצאה המחודשת של התרבות היהודית באירופה". ספרה "יהדות וירטואלית", שמוקדש לנושא זה, ראה אור בארצות הברית לפני כמה שנים. בראיון טלפוני ל"הארץ" מסבירה גרובר שהתופעה אינה מוגבלת כלל לפולין, אלא אפשר למצוא אותה בכל אירופה, במערב כמו במזרח. "יש בשנים האחרונות גל גדול של התעניינות בתרבות היהודית. בעשרות ערים באירופה מתקיים בכל שנה ‘יום המורשת היהודית' ורוב המשתתפים כלל אינם יהודים".

דוגמאות מעניינות לנטייה הזאת ולעניין שיש בתרבות יהודית מוצאת גרובר למשל באיטליה, בה חיים כיום רק כ-25 אלף יהודים אבל ימי המורשת היהודית מתקיימים בשישים ערים ועיירות ומושכים מאות אלפים.

בפרויקט מחקר שערכה קרן אנגלית ששמה "Jewish Policy Research" (JPR) נסקרו כל אירועי התרבות היהודית שהתקיימו בין מאי 2000 לאפריל 2001 בארבע מדינות שבהן חיה קהילה יהודית קטנה: איטליה, בלגיה, שוודיה ופולין. התוצאות הדהימו את עורכי המחקר, כפי שהסביר זמן קצר לאחר מכן ג'ונתן וובר, אחד מראשי הקרן, בכנס בבודפשט. יותר מ-700 אירועי תרבות התקיימו בארבע המדינות האלה במהלך אותה שנה. בין אלה היו 27 פסטיבלים של תרבות יהודית, 13 מתוכם באיטליה בלבד. חישוב מהיר שערך וובר הצביע על כך שבאותה שנה התקיים אירוע תרבות אחד לכל 125 יהודים.

כולם מבינים כמובן שאין התאמה בין מספר היהודים לבין שפע האירועים. בפולין בלבד, שהקהילה היהודית בה מוערכת בכ-10,000 עד 20 אלף איש, נמנו 196 אירועי תרבות ושבעה פסטיבלים של תרבות יהודית.

הפריחה הזאת, מעריכה גרובר, הלכה והתעצמה בעשור האחרון. קרקוב בדרום פולין היא דוגמה מצוינת, שלדברי גרובר שימשה כהשראה למקומות רבים אחרים. כמעט כל מבקר שמגיע לקרקוב, פולני או זר, פוקד את האתרים היהודיים ברובע קז'ימירז' בעיר. קרקוב היא אחת הערים היחידות בפולין שלא הופצצו בימי מלחמת העולם השנייה וכל המבנים בה נותרו על תלם.

ברחוב שורוקה המרכזי ברובע, מול בית הכנסת העתיק הרמ"א (רבי משה איסרליש), פועלים כעשרה בתי קפה ומסעדות בעלי אופי כמו-יהודי וסממנים של מסורת יהודית. באחד מהם שנקרא "חיים כהן" שמענו במשך יותר משעה מוסיקה של גיורא פיידמן. יותר מעשרה מדריכי תיירים חמושים במיקרופונים ובמערכות הגברה נאבקו שם על תשומת לבן של הקבוצות שהדריכו. לפחות מחצית מן הקבוצות כללו רק תיירים ממזרח אסיה, שגילו עניין גדול בבית הכנסת הקטן מן המאה ה-16 ובבית העלמין הגדול שמסתתר מאחוריו.

קרקוב הוליכה את המגמה כבר לפני יותר מעשר שנים. הקפה הכמו-יהודי הראשון נפתח בעיר כבר ב-1992. מכאן התנהל התהליך, לדברי גרובר, כרצף של יוזמות פרטיות, שצמחו בזו אחר זו בגלל ההצלחה המסחרית. לשלטונות, מסבירה גרובר, היו תוכניות אחרות לפיתוח רובע קז'ימירז', אבל הם שינו אותן כאשר הבינו את ההתפתחות האורגנית והעצמאית של "שחזור" התרבות היהודית.

טיקוצ'ין היא, לדברי גרובר, מעט שונה מקרקוב וממקומות אחרים כי בית הכנסת שניצב בה שוקם כבר בשנות ה-70 והדבר נעשה כיוזמה של השלטונות. זהו, לדבריה, אחד מבתי הכנסת היחידים באירופה ששוקמו באותה תקופה והדבר בולט במיוחד כיוון שלא נעשה בו שום שימוש. במקומות אחרים שבהם שופצו בתקופה הקומוניסטית בתי כנסת, זה נעשה, לדברי גרובר, כדי לעורר אהדה של הקהילה היהודית, אבל זאת כאמור כלל לא קיימת בטיקוצ'ין. האתרים היהודיים נפתחו כמוזיאונים והעידו באותה תקופה על "רוחב האופקים" והגישה התרבותית של השלטונות.

"זה היה סוג של הנצחה לתרבות נכחדת", אומרת גרובר, "משהו שמזכיר קצת את היחס לתרבות האינקה או המאיה, אבל בהבדל משמעותי אחד - בני התרבויות ההן נכחדו בעוד שהיהודים חיים במקומות אחרים. הנקודה המעניינת היא שאיש בתקופה הקומוניסטית לא ציפה שהחיים היהודיים ישובו לפרוח. המוזיאון שהוקם בבית הכנסת בטיקוצ'ין נועד לסכם את התרבות שנעלמה. קצת במפתיע, חמש עשרה שנים לאחר מכן, התברר שהתרבות לא נעלמה או נכחדה. זה אולי היה קצת מביך למשפצים משנות ה-70, אבל באותו שלב, בשנות ה-90, הם כבר לא היו בסביבה כדי להתנצל ואנשים החלו להתייחס למקומות היהודיים האלה באופן שונה לחלוטין".

חור שחור

רוב המבקרים בבית הכנסת בטיקוצ'ין הם יהודים וישראלים. זה נובע, לדברי גרובר, בעיקר מן הריחוק שלו מאתרים אחרים. אם מתבוננים במקומות אחרים כקרקוב למשל, או פראג בצ'כיה או במדינות אחרות כגרמניה או איטליה, קל להבחין שקהל המבקרים מגוון יותר וכולל הרבה מאוד לא יהודים שמתעניינים בתרבות העתיקה.

גרובר מסמנת את נקודת המפנה הגדולה בנובמבר 1988 בגרמניה המערבית. באותה שנה ציינו יובל לליל הבדולח והאירועים שהתקיימו עוררו עניין עצום בציבור, חורג בהרבה מציפיות המארגנים. "זה התחיל בום גדול, שצבר תנופה עצומה בתחילת שנות ה-90, עם קריסת המשטרים הקומוניסטיים באירופה. באותם ימים חזר חופש הדת והעיסוק במסורת היהודית נתפש כעוד סוג של התקרבות למערב. זה משך המון צעירים שגילו תרבות קצת אקזוטית קרוב לביתם, משהו שלא ידעו עליו ועכשיו, לפתע, מותר לעסוק בו. לחקור עבר יהודי ואתרים יהודיים נחשב לפתע קול".

צ'כיה היא הדוגמה המוכרת ביותר לשינוי מהיר. בתי הכנסת העתיקים בפראג ובית העלמין המיוחד שלה נהפכו כמעט בן לילה לחלק משמעותי ממסלול הביקור בעיר, גם ללא יהודים. תהליכים דומים, קצת יותר אטיים, התחוללו גם בערים אחרות בצ'כיה. כך למשל שופץ ושוקם הרובע היהודי בטשביץ' (Trebic), עיר שאין בה היום יהודים. 123 בתים נצבעו, תוקנו ושומרו באופן קפדני. כיום אפשר לבקר בשני בתי הכנסת המקומיים. הקטן ביניהם משמש עדיין ככנסייה. בית הכנסת המרכזי של טשביץ', שהוקם במאה ה-17, נחשב כאתר התיירות המרכזי בעיר והוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

לדברי גרובר, תהליך דומה התרחש לאט יותר גם במדינות קומוניסטיות אחרות. "היתה כאן אפשרות די קלה לשחזור ‘חור שחור' או מילוי שטחים לבנים במפת התרבות. האינטלקטואלים במדינות אלה נטלו על עצמם משימה של מציאת בתי כנסת עתיקים ותיעדו אותם". בפולין החל התהליך אפילו מוקדם יותר מסבירה גרובר. בשנות השמונים זאת היתה פעילות חצי מחתרתית או אופוזיציונית. מעין הכרזה שאומרת "אנחנו יכולים לשקם את ההיסטוריה והזיכרון. זה חלק מן התרבות שלנו".

גרובר משווה את העיסוק הזה לחיפוש אחר היבשת האבודה אטלנטיס. "עולם שלם, תרבות שלמה נעלמה במשך עשרות שנים מעיניהם של אינטלקטואלים צעירים. היא היתה שם על סף ביתם אבל הם מעולם לא שמעו עליה. לפתע, בתחילת שנות ה-90, הם גילו את ההיסטוריה שלהם ומאז מסרבים לחדול לעסוק בה". הנוכחות של יהודים במקום אינה הכרחית. גרובר מסכימה עם דבריו של ג'ונתן וובר, שאמר לפני זמן מה בראיון: "הפולנים בוחנים את עצמם כאשר הם בוחנים את התרבות היהודית והם עושים זאת ברצינות רבה".

כמה דקות לאחר שסיימנו את ארוחת הצהריים במסעדת "תישה" בטיקוצ'ין, בעודנו צועדים בכבדות למכונית, נכנס למגרש החניה אוטובוס גדול וכסוף. חמישים צעירים אמריקאים חובשי כיפות ירדו ממנו בקולי קולות. המדריך שלהם, צעיר בעל זקן עבות ולבוש חרדי, הסביר בעברית עם מבטא אמריקאי כבד שזאת קבוצה של תלמידי תיכון מרחבי ארצות הברית, שעורכים סיור בפולין ובאו להתפלל מנחה בבית הכנסת הנודע של טיקוצ'ין. "זה חשוב, רב מוישה", טפח העבדקן בחוזקה על כתפי. "יש עליך להצטרף. צריך להראות להם". התנצלתי ופסעתי לצדה השני של הכיכר, כדי לראות את בית משפחת זמנהוף, שבו התגוררו הוריו של אליעזר זמנהוף, ממציא האספרנטו - שפת התקווה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו