בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפי "לפסיכונאוט", פסיכדליה זה עניין רציני

"אנחנו הרשות למלחמה במלחמה בסמים", מצהירים בעז יניב ועידו הרטוגזון, עורכי "לפסיכונאוט", מגזין חדש לענייני פסיכדליה. הם מעוניינים להחזיר למדף את האופציה לחקירה תודעתית מושכלת ובוגרת, בלי פילים ורודים

44תגובות

שיחה קלה על כוס תה וכדור שוקולד עם עורכי מגזין "לפסיכונאוט" התבררה כחתיכת טריפ רוחני ואינטלקטואלי. כבר מצפייה קצרה ב"תשדיר התודעה" שלהם, שנועד לקדם גיוס הון ראשוני למגזין, היה ברור שיהיה גרובי-בייבי-וואו. בסרטון צבעוני שהופק ביום אחד, הם מציבים את "המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון" שלהם, כממשיך דרכם של "מחברות הקולנוע" וה"רולינג סטון מגזין". על צילומים שלהם בדמות נרקומנים הוזים בבניין נטוש, קול קריין סמכותי מכריז: "לקהילה הפסיכדלית הישראלית אין בית. אף פעם לא שומעים בחדשות סיפור סמים חיובי. דחקו אותנו לפינה. אבל כבר אפשר לראות את האור בקצה הקלידוסקופ". בסצינה הבאה, בבריכת הנוי תחת האנדרטה למייסדי העיר תל-אביב בשדרות רוטשילד, הם מפליגים בסירה מתנפחת לבושים כפיראטים וחובשים רטיות עינים. בהמשך, כמיטב מסורת ייצוגי הפסיכדליה, שני הבחורים הרציניים האלה, מתמרחים בצבעים אקריליים ומשתוללים על קנבסים ענקיים כשלגופם תחתונים ולעיניהם משקפת צלילה.

קבענו בערב קריר במיוחד. כל אחד הגיע מביתו תחת כובע צמר. מולי התיישב עידו הרטוגזון, בחור נלהב ומקרין תבונה שגלקסיות רחוקות משתקפות למביט בעיניו, בן 34, מתגורר בחיפה. הרטוגזון כותב דוקטורט על המחקר הפסיכדלי בשנות ה‑60 בארצות הברית, במסגרת "התוכנית למדע טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר-אילן. ספרו "טכנומיסטיקה" יצא בשנת 2009 בהוצאת מדף, והבלוג שלו תחת אותו שם עדיין פעיל. באמתחתו סיפורי טריפים מסמרי שיער, שהוא מספר בעוד הוא נדהם מסיפוריו הוא. לדבריו, "החוויה הפסיכדלית היא איזושהי חזרה של ההיפלאות מהעולם, של תחושת הקסם שבקיום, שאובדנה הוא בעיני המשבר הקשה ביותר של התרבות המודרנית. זוהי הזמנה לחרוג מתפיסת העולם המודרנית המרוקנת מערכים ופלא ולחזור לעולם שבו הקיום האנושי עומד בקשר בלתי ניתק למיסתורין הגדול".

מימיני, בעז יניב, בן 32, משורר וליצן רציני, שספרו "הפרת סדר" יצא בקרוב בהוצאת הספרים "פרדס", פעיל חברתי-פוליטי וחוקר תודעה מתל אביב, שעוצר בכל רגע את הראיון כדי להחזיר אותו לתלם. הוא מדגיש את ההיבטים החיוביים בחוויה הפסיכדאלית, ומבקש לא להתדרדר לקלישאות השחוקות בכל כתבה שעוסקת בסמים. חשוב לו להגיד: "אנחנו לא מנסים להפוך את זה לדבר סקסי ומגניב שיכול לפתור בעיות. בסיקסטיז ניסו לעשות את זה מגניב, צבעוני ומלא בסקס ונעורים וכל החלום של טימותי לירי. היינו בחלום הזה. זה חלום בלהות. הם לא שינו את ויאטנם, ובסופה של הדרך הם הוציאו את הפסיכדליה מהחוק ונתנו דחיפה גדולה למלחמה בסמים. אנחנו רוצים להוריד את רמת החרדה מזה ולדבר על החוויה בתודעה".

אייל שני אמן חזיוני

"במגזין אנחנו לא משתמשים במילה סמים", מבהיר עידו. ובעז מסביר: "סמים היא מטריה גדולה, אנחנו לא מתעסקים בכל החומרים. רק בפסיכדליה ­ ז'אנר מאוד מסויים של משני תודעה". עידו מוסיף: "יש ייצוג מאוד מסולף בעצם זה שקוראים לסמים האלה סמי הזייה. למרות שלא רואים בהם הזיות. הזיה זה כשרואים משהו שאיננו קיים. ואין כזה דבר בפסיכדליה. היו שהציעו לקרוא להם סמי אילוזיות. כי נוצר תחת השפעתם נופך מסויים על המציאות ולא מציאות אחרת לחלוטין, כמו למשל שקורה עם סמים דליריאנטים כמו למשל הדטורה. יש באופן כללי הפצה של סילופים. של דיסאינפורמציה, גם דרך הממשלה וגם באמצעות התרבות הפופולרית".

בעז: "פילים ורודים? זה לא קורה באמת. טרום עידן המלחמה בסמים, שכושלת לחלוטין בכל פרמטר, הנסיינים הראשונים של הפסיכדליה בשנות ה‑60 במערב היו אנשים משכילים מעל לגיל 40 מכל מיני תחומים: הם היו פוליטיקאים, אמנים, עורכי דין, שלא פחדו לנסות משהו שאמרו להם שיעמיק את התודעה שלהם. אם את שואלת אותי מה הייתי רוצה, וזה כמובן דבר שלא נוכל להשיג אחרי גיליון-שניים, זה שנשים ואנשים משכילים במערב, לא יפחדו כשיגידו להם שקיים משהו שישנה את התודעה שלהם בסביבה חיובית. שהם יגידו: 'וואו, אני רוצה לחקור את זה'".

עידו: "בסוף הסיקסטיז הפסיקו את המחקר הממוסד בחומרים פסיכדליים. נותרנו בורים למדי בכל הנוגע לנושא הזה, למרות שישנו נסיון של אלפי שנים במשקאות ופטריות. דווקא עכשיו יש חזרה לפופולאריות במחקר, ואצל קבוצה נבחרת של אנשים שיש להם עניין בסוג-מסויים של חוויות ושל חקירה עצמית. ביקרתי לא מזמןבועידת פסיכדמיה באוניברסיטת פנסילבניה שהייתה הראשונה מסוגה שנערכה באוניברסיטה אמריקאית. היתה בה נציגות מרשימה של הדור הצעיר של החוקרים והדוקטורנטים. זו עדיין ההתחלה אבל זה במגמת עלייה בהחלט, וזה מדהים".

מותר לשאול איך היה שם בלילות?

עידו: "היה צבעוני". בעז: "בואי רק נגיד שהיה כל מה שאפשר לצפות לו כששמים כמה חוקרי תודעה בחדר אחד".

ומה המצב בשטח? ילדים עדיין עולים על טריפים במסיבות?

בעז: "אני לא יודע. זה לא רלוונטי למגזין. תפוצת הסמים הפסיכדליים גבוהה וקונסיסטנטית, אך המגזין הזה לא מתעסק בזה; אנחנו מנסים לייצר במה לשיח בוגר ואינטליגנטי במשני תודעה. כמובן שהסביבה שבה עושים את זה והתודעה איתה מגיעים לחוויה תכתיב את טיב החוויה".

מה רלוונטי? איזה חומרים כלולים במגזין?

עידו: "במגזין שלנו אנחנו מתעסקים בקשת רחבה של נושאים. אין תחום אחד של ידע באוניברסיטה או מחוצה לה שלחוויה הפסיכדלית אין השלכות עליה: הקשר עם הגוף ועם הנפש, עם הסביבה הטבעית ועם אחינו בני האדם; היבטים תרבותיים מתחום הספרות, המוסיקה, האמנות, הארכיטקטורה או השירה; חומרים פסיכדליים שימשו מדענים על מנת להשיג פריצות דרך תיאורטיות ומעשיות בתחומי הביולוגיה, הכימיה, הפיזיקה והמחשבים. זה קשור לכל הבט והבט של הקיום שלנו בעולם הזה. באמת.

"תומר פרסיקו כותב לנו על האתיקה של משני התודעה. ואנחנו עדיין במגעים עם אייל שני, שהסכים עקרונית לשלוח מתכון ליום שאחרי חוויה פסיכדלית". בעז: "אייל שני מבחינתנו הוא אמן חזיוני".

עידו: "עד היום, הכתבים המרכזיים של אבות התחום לא פורסמו. בגיליון הזה יופיע פרק מתורגם מספר של ג'ימס פדימן: 'המדריך לחוקר התודעה הפסיכדלית'. ברק סרילן, יוצר של מוזיקה אלקטרונית, כותב מדור המלצות על אמנים פסיכדליים לא מוכרים. אני כתבתי על דוק אליס, שחקן בייסבול שהשיג 'NO HITTER', שזה הישג די נדיר בבייסבול, תחת השפעת אסיד. אני לא מספיק מבין בבייסבול אבל בגדול במהלך המשחק הוא זרק כדורים לכל הכיוונים ואף אחד לא הצליח לחבוט בהם. הכל התחיל בזה שהוא לקח אסיד ושכח שיש לו משחק ואז התקשרו אליו... אז הוא הלך לשחק בהשפעת האסיד. הוא מספר שהיו רגעים בהם הכדור נראה קטן ורגע אחר הכדור נראה ענק, נראה היה לו שהשופט הוא ריצ'רד ניקסון, ובסופו של דבר הוא הגיע להישג שמתרחש בממוצע רק פעם או פעמיים בעונת ליגה.

"המגזין יכלול גם קומיקס נהדר שאיירה מיכל וקסלר: בכל פעם הוא יעסוק בטריפ מפורסם אחר מההיסטוריה של הפסיכדליה. במגזין הנוכחי, הקומיקס יעסוק בטריפ הפטריות הראשון של אלן גינסברג עם טימותי לירי, במהלכו גינסברג ניסה להעלות את הנשיא קנדי ואת חרושצ'וב על הקו כדי להשיג שלום בינלאומי, תוך כדי שהוא מסתובב ערום בביתו של לירי וצועק שהוא המשיח".

וואו - הגעתי הביתה

עידו, אתה זוכר את הטריפ הראשון שלך?

"אחרי הפעם הראשונה ב‑2001 באמסטרדם, לא האמנתי שדבר כזה קיים ושהעולם ממשיך להתקיים ואנשים לא פשוט רק מדברים על הדבר הזה, כי הוא כל כך מעל ומעבר יותר מרגש מכל דבר אחר שנתקלתי בו בכל ימי חיי; ואיך הדברים האלה קיימים וזוכים להתעלמות מוחלטת? בקצרה, אכלתי פטריות באמסטרדם בלי לדעת על זה יותר מדי ותוך זמן קצר הרגשתי משוגר בזמן ל‑1938 שם הנאצים רדפו אחרי, זמן קצר לאחר מכן נשלחתי חזרה ל‑2001 ביקום מקביל בו הנאצים שולטים באירופה ואני היהודי האחרון. שנים לאחר מכן גיליתי שדוד של אבא שלי נתפס באקציה של הנאצים באותם רחובות ממש, בהם אני חוויתי את החוויה הזאת".

בעז, משתדל שעידו לא יספק עוד תיאורי פחד ותיעוב, ואומר "זאת דוגמה מופלאה למדוע צריך מגזינים לפסיכדליה, כי זאת לא היתה חוויה חיובית. זה פרסום רע לחומרים". עידו: "אני זוכר אותה דוקא לחיוב. הפקתי ממנה לקחים".

איך היתה הפעם הראשונה שלך, בעז?

בעז: "זה היה ב‑1999. בשניה שזה נפתח לתודעה שלי, אחת המחשבות הראשונות שהיו לי היתה 'וואו - הגעתי הביתה'. נוצר לי חיבור שלם לכל העולם ולטבע, ברמה מוחלטת. מין.. פתאום.. תובנות כאלה על המקום שלי בתוך המארג הזה של שרשרת  המזון, הצמחונות שלי הגיעה מזה, בין השאר. הדבר הראשון שנדלק בי היה פרץ אדיר של יצירתיות. הייתי עם חברה שמציירת באותו זמן והציורים שלה הפכו לעולמות אנימציה שלמים ומושלמים שבהם סיפורים על החיים התרחשו לנגד עיני.

"משהו שקרה לי מיד אחרי הפעם הראשונה, וכך גם אצל כל מי שאני מכיר, הוא שהבנתי שהמציאות שאנחנו תופשים כיציבה היא בעצם תוצר של התודעה; וברגע שהתודעה משתנה על ידי חומר שמכניסים לגוף, כל המציאות תופסת זווית מאוד מאוד שונה. דברים כמו תחושת זמן ומרחב משתנים עד נעלמים. זה גם גורם לך לבחון את כל החיים מחדש ­ מה מהמציאות אני מקבל ומה לא. זה היה עבורי מפגש מחודש עם עצמי. הרבה פעמים הפסיכדליה מבהירה לך שהכל בעצם קרקס. בקרקס יש הרבה ליצנים. חלקם בוכים וחלקם שמחים, באופן כללי כדאי לא לבטוח באנשים שלוקחים את עצמם ברצינות יתר על המידה, תמיד יש בזה משהו פישי".

סוג של מורים

מימנתם את הפרוייקט באמצעות פלטפורמת המימון החברתית headstart; המגזין שלכם יצא לאור בפברואר בזכות 109 תומכים, ששילמו יחד 7613 שקלים. למעשה ביקשתם רק חמשת אלפים שקלים. הגעתם ל‑152 אחוזים מהסכום שביקשתם.

מי הם התומכים שלכם?

עידו: כמו שאנחנו עשינו את זה ועושים את זה בשמחה ובזמננו החופשי בלי מטרה כלכלית, כי זה משהו שאנחנו מאמינים בו, אני חושב שככה גם בקהילה הפסיכדלית. יש הרבה אנשים שיש להם רצון לתת חזרה. החומרים האלה, הם סוג של מורים. יש לי תחושה של חוב אליהם. ניסינו לתת לקוראים שלנו דברים במחיר שיהיה הגיוני לשלם עבורו, לא ביקשנו טובה; איפשרנו להם להזמין מראש גיליון ב‑30 שקלים, שיישלח לביתם עם צאת המגזין".

ותמורת תרומה של אלף שקלים איפשרתם לאחד מהם להפוך ל"פטרון\ית הקהילה הפסיכדלית הישראלית", שתמונתו תתנוסס בגאון על השער האחורי של הגיליון הראשון בעיבוד פסיכדלי.

מישהו שילם. מי זה?

בעז: "מישהו שתרם. הוא בסוף לא רוצה שתמונתו תתנוסס על השער האחורי".

מי הם חברי קהילת הפסיכדליה הישראלית? יש דבר כזה?

עידו: "יש כל כך הרבה יותר אנשים שהם חברים בקהילה הזאת, מאשר אנשים שמוכנים להיחשף. בזמנו ניסו להוציא ספר בארה"ב בו אנשים חשובים ומפורסמים יעידו על האופן שפסיכדליים השפיעו על חייהם. מעבר למי שגילה את מבנה הד.נ.א וסטיב ג'ובס שהודו בזה, שלחו הזמנה לבערך כל מי שעשה מוזיקה בשנות ה‑60, לחתני פרס נובל וכו'. אך אנשים חוששים להיחשף משום שאנחנו עדיין במשטר אינקוויזיטורי. המגזין בא במובן מסויים למלא את החור הזה. יש כוח בזה שהדבר הזה בכלל יוצא מהמחשכים. הרי יש אנשים שזה מביך אותם. ובעצם העובדה שאנחנו יוצאים ומדברים על זה בגלוי ובצורה רצינית, אולי יש בזה כוח לתת לאנשים להתייחס לזה אחרת".

בעז: "באקדמיה מתייחסים למחקר בפסיכדליה כמו למחקר של מגדר, מחקר של זהויות. עצם הראיון איתנו הוא יציאה מהארון. יש הרבה מאוד אנשים שחיים בארון הזה. ממש כמו שכל מי שקשור לעולם הקווירי חי בארון לפני שזה היה בסדר להגיד שאלה הנטיות שלך. אבל אין צידוק להסתרה. זוהי פעילות אינטימית בין אדם לעצמו שלא פוגעת בסביבה, ואם לא נסכים שהיא בריאה, היא לפחות לא מזיקה. הרי מה היא הסיבה שלשמה אנחנו מדפיסים את המגזין? יותר אנשים מוכנים לחשוף את שמם המלא בדפוס, ולא באינטרנט בו כל חיפוש גוגל ישלוף אותם. חלק מהרעיון הוא ליצור אינטימיות בתוך הקהילה הזאת כדי שאנשים יצאו מהארון ויודו בזה".

עידו: אנחנו קצת כמו אנוסים מודרנים. חיים בחשאי, ונאלצים להעמיד פנים שאנחנו סחים".

המהפכה מתחילה מבפנים

יש הבדל בין כתיבה פסיכדלית לאחרת?

עידו: "תחת השפעה פסיכדלית נוצר יחס חדש לחלוטין לשפה. רואים את המילים, חשים אותן באופן מוחשי. אני כותב הרבה מאוד בהשראת זה, חלק ניכר מהיצירה שלי, שהיא מה שאני רואה כדבר שמגדיר אותי ואת חיי, נוצר בהשראת הדבר הזה. גם הספר שלי".

לכם אין שום חשש להזדהות עם חומרים פסיכו אקטיביים? אינכם חוששים שזה ישפיע על עתידכם המקצועי האקדמי?

בעז: אני יכול לעמוד מאחורי זה, אני מספיק בוטח במי שאני ובמה שאני מביא איתי; אם אתה רוצה להיות עובד מדינה זה יכול לפגוע בך, אבל אני רק רוצה לעבוד עם אנשים לכן לא נראה לי שזה משהו שאמור להפריע. ובאקדמיה זה עוד פחות מפריע".

עידו: אני אולי טיפש אבל אני לא מוכן לעשות שיקולים כאלה. אני לא מסוגל לשתוק על הדבר המשמעותי ביותר בעיני בעולם, הדבר החשוב ביותר שאפשר להגיד. אולי זה טפשי, אבל אני לא מוכן לעשות את החשבונות האלה".

בעז: זה כמו עם המריפואנה ­- הקנאביס הרפואי. פתאום אנשים יכולים פתאום להגיד לאמא שלהם שחולה במחלה וזאת סיטואציה לא נעימה, שיש משהו שהם מכירים שיכול לעזור לה. זה אבסורד שאנשים צריכים להגיע למצב שאנשים הכי יקרים להם חולים כדי לחשוף משהו אינטימי שקיים בחיים שלהם ועושה להם הרבה טוב. אני אף פעם לא הסתרתי את זה מהורי. אני מאמין שככל שאתה חושף אנשים למידע מהימן על זה, זה מוריד להם את הרתיעה. אולי לצערם של ההורים שלי הפצצתי אותם במידע, לפעמים מיותר, על חומרים משני תודעה. בסך הכל נראה לי שזה משהו שהם מקבלים אבל זה לא הדבר הראשון שהם שמחים לדבר עליו. אבא שלי תמיד אומר לי ­ תתעסק יותר בלכתוב שירה".

עידו: "כשסיפרתי להורים שלי בפעם הראשונה על החוויות שלי בתחום הזה הם היו מאוד מופתעים, אז שאלתי אותם: 'מה, לא ידעתם? אני הרי כותב על זה כל הזמן'. אז הם אמרו: 'כן, אבל חשבנו שזה הכל תיאורטי'. עם השנים ההורים שלי ראו שזה משפיע רק לטובה על היחסים שלי איתם ועל מי שאני. מאוד חשוב לי להיות בן טוב ולהראות שהדבר הזה רק מקרב אותי אליהם ולא מרחיק. אם זה שינה משהו ביחסים של איתם, זה שפעם לא הייתי מרבה כל כך לומר לאמא שלי שאני אוהב אותה."

בעז: "החומרים שאנחנו מדברים עליהם הם לא ממכרים פיזית וזה מוכח מדעית. אם ישנה הרשות למלחמה בסמים, אנחנו הרשות למלחמה במלחמה בסמים".

זה נשמע כמו שורה משיר של שבק ס'.

בעז: "אז תמחקי את הכל. אני רוצה לחזור אל מתחת לפוך".

עידו: "המלחמה בסמים הצליחה לגרום לאנשים לפחד להביט לתודעה של עצמם. אנשים פשוט חוששים שאם יעשו את זה הם מייד ישתגעו. הם חוששים מזה לא בגלל שהיה להם  התקף פסיכוטי בעבר או משהו כזה, אלא כי יש להם הנחה שאם הם רק יתבוננו בתודעה שלהם הם לא יעמדו בזה. וזה עצוב".

מה מסתתר בתודעה שלי שכדאי לי כך כך לחקור?

עידו: "וואו. כל כך הרבה. אני יכול לדבר על מה מופיע בחוויה הפסיכדלית, קודם כל חיבור עם עצמנו, עם האנשים סביבנו, עם הטבע, עם הקוסמוס... תחושה של בית שאנחנו לא מכירים בחיים שלנו. החוויה יכולה לעורר מהפכה בחיים של אנשים".

בעז: "את מקבלת את היכולת לעבור טרנספורמציה. החוויה הפסיכדלית נוגעת במקומות שקשים לנו עם עצמנו, גם גופנית וגם נפשית. זו היכולת לטפל בעצמנו ולהפנות את תשומת הלב לתודעה שלנו, שהיא הדבר הכי חשוב בעולם. כל מה שאת יודעת הוא מה שאת חווה, קולטת ומרגישה. אני יכול לספר לך שיש אלוהים או אין אלוהים ­ אבל זאת שאלה לא מעניינת. אם את יכולה לחוות את אלוהים, זה כבר יותר מעניין. לפסיכדליה יש מסר פוליטי מאוד מובהק של אחדותיות. העולם זקוק לכך שאנשים יבינו איך הכל מחובר ותלוי אחד בשני".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו