בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קסמים ונפלאות בנחל שקמה

נחל שקמה מספק מסלול טיול חורפי שיש בו הכל – כלניות אדומות, שיחי צבר עמוסי פירות ושיחי רותם ענקיים, מאגר המים הכי גדול בישראל וגם היסטוריה ארוכה ומפותלת של מלחמות

8תגובות

שטף של מים חומים, מלאי סחף ואדמה זרמו במהירות באפיק נחל שקמה. הגשר מעל הנחל נמוך והקרבה הגדולה למים יוצרת רושם רב. אין לי ציפיות גבוהות לראות זרימת מים חזקה בנחל שקמה. רוב ימות השנה הוא יבש לחלוטין והנה פתאום, בשבת האחרונה, נולד נהר שמפגין נחישות וסוחף כל מה שעומד בדרכו.

פברואר רק בתחילתו וברור כבר לחלוטין שחורף 2013 הוא חורף מצוין. בנגב המערבי רואים זאת היטב ובצבעים עזים. הכל סביבנו פורח בשצף קצף. מעכשיו עד אמצע אפריל אלה 70 ימי החסד הירוקים.

משה גלעד

נחל שקמה נשפך לים כשני קילומטרים מצפון לגבול רצועת עזה. הקטע האחרון שלו, מקיבוץ יד מרדכי ועד לים, כשבעה קילומטרים, הוא מסלול טיול נהדר שיש בו הכל – כלניות אדומות, שקדיות פורחות, שיחי צבר ירוקים עם פירות אדומים, שיחי רותם ענקיים עם פריחה לבנה משגעת, מאגר המים הכי גדול בישראל והיסטוריה ארוכה ומפותלת של מלחמות. אפיק הנחל בלב הנוף מסמן כאן כבר הרבה שנים גם את קו החזית.

לפני 70 ימים השתוללה פה מלחמה. קשה להאמין בכך כאשר צועדים במסלול שמתואר כאן, לאורך דרך עפר נוחה להליכה, מקבילה לקו הגבול. בלב היופי הזה קל לשכוח איפה צועדים, איפה הגבול, איפה עזה, ולהתרכז בחולות, בנחל ובענן הפריחה הריחני של שיחי הרותם; אבל "עמוד ענן" והמלחמות שהיו כאן לפניו צפים בזיכרון ברגע שאנחנו רואים כמה עצים שרופים. ההשערה שעולה מיד היא ש"נפלו עליהם טילים". אף אחד מאלה שעמדו לצדי והתבוננו בעצים השרופים לא העלה סברה, למשל, שהעצים המפוחמים נפגעו מברק תועה.

רצועת עזה נמצאת פחות משני קילומטרים מדרום. כאשר הראות משתפרת קצת והאובך נסוג רואים היטב את בתיה הגבוהים של עזה בקו האופק. שקט נהדר שורר כאן עכשיו. המעברים האלה בין שיא הפסטורליה הירוקה לבין מלחמה חדים וקשים לעיכול. לפני קצת יותר מחודשיים ירו כאן 1,506 רקטות וצה"ל תקף 1,500 מטרות (לפי הערך "עמוד ענן" בוויקיפדיה). מקורות שונים מונים יותר מ-150 הרוגים בגדה הדרומית של נחל שקמה ושישה הרוגים בגדה הצפונית.

עברו רק 70 ימים ובשבת האחרונה, כמו בכל חורף, החלו באזור הנגב לקדם את עונת התיירות. קוראים לזה, כתמיד, "דרום אדום" וההקבלה או הקירבה להתרעת "צבע אדום" שמבשרת על נפילת טילים אינה מקרית כנראה. האם היא מעידה על חוש הומור קצת מעוות או על הברקת חריזה בת כמה שנים של פרסומאי, שאפשר כבר לוותר עליה?

משה גלעד

המטוטלת הזאת בין הפרחים לטילים לא החלה בשנים האחרונות. את המפגש הראשון אתה אפשר לערוך בחצר הסמוכה של קיבוץ יד מרדכי, שם מוצג, מול נוף רחב ופתוח, שחזור קרב ההגנה על האזור שהתחולל כאן במאי 1948. במשך שישה ימים הצליחו 150 מגיני הקיבוץ לעצור בדיוק כאן כוח גדול של הצבא המצרי שנע צפונה ולעכב את התקדמותו. לאחר שסבלו במשך שבוע אבדות כבדות (26 לוחמים נהרגו) נסוגו מגיני יד מרדכי צפונה, לכיוון אשדוד. הם שבו לקיבוץ בנובמבר אותה שנה, במסגרת מבצע יואב.

כלניות בשמורת כרמיה

תחילתו של מסלול הטיול שמתואר כאן שני קילומטרים מדרום ליד מרדכי, בפנייה מכביש 4 לכביש צר המשולט בשלט חום שעליו כתוב "שמורת כרמיה". כדאי להשאיר את המכונית כאן ולצעוד מערבה ברגל, אבל אפשר לנסוע לאורך רוב הדרך גם במכונית, אם כי זאת הנאה שונה ופחותה באופן משמעותי.

משה גלעד

זה הקצה המערבי של דרך נוף שקמה, פרויקט גדול, חשוב ויפה שפותח בשנים האחרונות ולא הושלם. שילוט עדיין אין לאורך הדרך, אף על פי שכבר בשנה שעברה, כאשר כתבתי על חלקה המזרחי של דרך נוף שקמה, הובטח לי שהשילוט כבר בדרך וזה עניין של ימים אחדים. עברו 400 ימים. בתשובה לשאלתי ענו השבוע מקק"ל את התשובה המסובכת הזאת: "אושרו המודלים והטקסטים הוויזואליים והחזותיים של השלטים והוסרו החסמים שיאפשרו את המשך הביצוע של הדרך כולה". איזה כיף - הוסרו החסמים. רווח לי. בקצה המערבי של דרך נוף שקמה, שבו טיילנו השבוע, אין צורך בשילוט המתמהמה ואפשר להיצמד לסימון שביל כחול.

הנוף סביב חולי, עגול ורך. יש בו דיונות ודקלים, אבל גם שטחים מעובדים וכמה אפרים ירוקים על גדת הנחל, שבהם פזורות עכשיו אלפי כלניות. זאת לא הפריחה המסיבית שאפשר לראות קצת יותר דרומה, באזור סעד ושוקדה, שם יש שטיחים אינסופיים של כלניות שאי אפשר לצעוד ביניהן מהחשש שמא נדרוך ונשחית. על גדת נחל שקמה אלה כלניות אדומות שפזורות בכמות קטנה יותר, אבל הן יפות ומשמחות את הלב.

לאחר שחוצים את הגשר מעל הנחל צועדים על גדתו הצפונית. המסלול כולו מסומן בסימון שבילים כחול (סימונו במפה 13071). הליכה של כשני קילומטרים בכיוון צפון מערב מובילה לכניסה המשולטת לשמורת כרמיה (הכניסה חופשית). השמורה משתרעת דרומית לקיבוץ כרמיה, בין השטחים החקלאיים לאפיק נחל שקמה. הייחוד של השמורה טמון במי התהום הגבוהים שיש כאן, בגבול בין המדבר לאזורים הפוריים ובין החולות הנודדים לאדמות החמרה הכבדות.

בין העצים והשיחים, שכמה מהם, בניגוד לפרחים הרבים והלא מזוהים, אני דווקא מכיר, קל להצביע על השיטה המלבינה, שארץ ישראל היא גבול תפוצתה הצפוני ביותר בעולם ועל רותם המדבר. במקומות הנמוכים יותר, ליד אפיק הנחל, גדלים קנה מצוי, קנה סוכר גבוה ולכיד הנחלים. בעבר זכיתי לראות כאן גם כמה צבאים חרדתיים וארנבות זריזות, אבל בשבת בצהריים, כשרכבי שטח דוהרים סביבנו, אין סיכוי להצלחות כאלה.

אחד המרכיבים הבולטים ביותר באזור הם שרידי הבוסתנים הנטושים, עדות לתושבים ולחקלאים הערבים שהתגוררו כאן לפני 1948 ולפני ההתיישבות היהודית באזור (יד מרדכי הוקם ב-1943, זיקים ב-1949 וכרמיה ב-1950). מטפחי הבוסתנים ניצלו את מי התהום הגבוהים וגידלו בין משוכות הצבר הארוכות, בטכניקה שנקראת חקלאות מוואסי, מגוון עצום של עצי פרי. יש כאן עצי שקמה, גפנים, עצי שקד, תמר ותות, עצי לימון מתוק, גויאבות, חרובים, תאנים וזיתים. ביניהם אפשר עדיין למצוא בכמה מקומות בארות מים, בריכות אגירה, תעלות השקיה וכמה בתים.

משה גלעד

המאגר הגדול בישראל

כאשר ממשיכים לצעוד בשביל הכחול מגיעים לקצהו של מאגר שקמה. כאן, כקילומטר משפך נחל שקמה אל הים, הקימו קיבוצי הסביבה בשנות ה-50 סכר והחלו לאגור את מי השיטפונות במאגר גדול. תחילה שימש המאגר להשקיית שטחים חקלאיים. לאחר עשור הועבר לידי "מקורות", ששאבה את המים והחדירה אותם צפונה מכאן למי תהום ולהעשרת אקוויפר החוף. בשנים האחרונות הגדילו את המאגר והוא מתמלא רק לעתים רחוקות. השנה, בזכות הגשמים, יש בו די הרבה מים, אבל הם עדיין לא מגיעים אפילו למרגלות הסכר.

זה אחד הקטעים היפים ביותר בטיול זה. האפשרות לצעוד על שפת המים ומשם לעלות על הסוללה שצופה על המאגר ועל הסכר מהנה ביותר. מכאן נראה שהעולם הוא מקום די טוב. הנה לפנינו אזור נעים, שליו למראה, עם המון מים ועצים, שלרגע אחד אפשר לטעות ולחשוב שאין בו מלחמות או מריבות.

אלא שאז, כאשר ישבנו לנוח באחו ירוק ופורח הוציא אחד מחברי קבוצתנו מתרמילו שני ספרים. תחילה קרא כמה פסקאות מספרו של אורי אבנרי "בשדות פלשת 1948", ספר שפרקיו פורסמו תחילה כמדור בעיתון "הארץ" וקובצו לאחר המלחמה. הספר, עדות אותנטית של חייל קרבי ב"שועלי שמשון" שלחם בנגב המערבי, זכה להצלחה גדולה מיד עם צאתו לאור. הפופולריות הזאת הרגיזה כנראה את אבנרי. כעבור שנה פירסם ספר שני על אותה מלחמה, באותו אזור, ובו תיאר את "הצד השני של המטבע". תיאורי ההרג והאונס בספר זה נשמעים מזעזעים גם באחו ירוק בבוקר שבת יפה.

דגל אדום בזיקים

עד 1948 ניצב באזור זה הכפר חרבייה, שממנו נלקח, כנראה, שמו של קיבוץ כרמיה. מבתיו לא נותר הרבה, אבל שני בתים ערביים גדולים ויפים ניצבים על גבעות גבוהות בקיבוץ זיקים ולצד הכניסה אליו. הבולט יותר הוא בית עלמי, ביתה של משפחה עשירה שהתגוררה כאן בתחילת שנות ה-40. הבית צופה אל הים מן הגבעה הגבוהה בזיקים, ואף שהוכרז כאתר לשימור, מצבו רע. הוא מתפורר ומוזנח.

בימי עליית המתיישבים הראשונים לקרקע שימש הבית כמרכז הקיבוץ. בצדו המזרחי יש כיום תצוגת צילומים יפה מימיו הראשונים של הקיבוץ. באחד הצילומים רואים את חזית בית עלמי ועליה מתנוססת כרזה גדולה: "קיבוץ זיקים – עוד בית לעם, עוד משמר לגבול, עוד דגל אדום בדרך". אברהם אצילי, מוותיקי החברים בזיקים, שהציב כאן את התערוכה הזאת, מסביר שתחילה נכתב שם – "עוד דגל אדום בדרך לסואץ", אבל לאחר ויכוח ארוך החליטו שאין טעם להצהיר על כוונות כה ארוכות טווח והסתפקו בדרך ללא מטרה ברורה.

גרנו פעם בזיקים. זה היה מזמן, אבל לבת זוגי ולי יש זיכרונות נפלאים מאותה תקופה. יש לנו גם כמה חברים טובים שגרים בקיבוץ. אחד מהם, רוני גילת, סיפר לנו בתום הטיול על רעיון לשפץ את בית עלמי בראש הגבעה ולהופכו למקום כינוס, מפגש ושיחה בין ישראלים לפלסטינים. "זה יהיה כל כך נוח, הרי הנסיעה מעזה, כשאפשר להגיע, נמשכת רק כמה דקות". היושבים סביב השולחן התפעלו מן הרעיון הפשוט והיפה ואז העיר מישהו שזה נכון, בתנאי שנחל שקמה הגואה לא יציף את הכביש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו