בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גונבים
 לכם את החוף: חברות מקימות מאהלים מסחריים וגובות אלפי שקלים ליממה

לצד אנשים שמעמידים אוהל למשך שבועות, צמחה בחופי הארץ תופעה חדשה של מאהלים מסחריים. פרט לפסולת שמשאירים הנופשים והפגיעה בערכי טבע עולה השאלה איפה עובר הגבול בין בילוי להשתלטות על נכס ציבורי

115תגובות
אוהלים בחוף עתלית. האוהלים בחלק הקדמי של הצילום הינם פרטיים ולא מסחריים
רמי שלוש

בחוף נווה ים ניצבות מול קו המים מאה ספות. לא, אין שם סניף חדש של חנות ריהוט. לאורך רצועת החוף בין חדרה לעתלית פזורים כבר עכשיו, כאשר העונה רק החלה, עשרות אוהלים ענקיים. ביום שישי אחר הצהריים התקיימו בהם מסיבות רווקות ורווקים, מסיבות חתונה וימי הולדת. לכל אחד מן האוהלים שבהם התקיימו המסיבות הוצמד גנרטור, שסיפק חשמל למקרר ולמערכת ההגברה. ברמקולים גדולים הושמעה מוזיקה ליושבי האוהל ולשכנים שלהם.

תופעת מאהלי החוף הגדולים התפשטה בשנים האחרונות במהירות עצומה. הם ערוכים כך שיושביהם יזכו לטריטוריה רחבה, עם מחצלות ופינות הסבה רחבות. אורך חוף הים התיכון בישראל 196 קילומטר. לאחר שמנכים את שטחי החוף שהופקעו לצורכי ביטחון ותשתיות (חברת חשמל) מגלים שלרשות כל ישראלי עומדים שני סנטימטר חוף. אוהל רחב יריעות מותח עד אבסורד את הגבולות האלה.

האוהלים הפרטיים הן מעין סככות שקבוצות חברים או משפחות מקימים כדי לבלות בהן; השהות שלהם על החוף נמשכת כמה ימים, או כמה שבועות. היו מקרים, כך סיפרו בכמה מקומות, של אוהלים שהוקמו למשך עונת הקיץ כולה. לצד האוהלים הפרטיים ובכמות גדולה מהם, ניצבים אוהלים מסחריים, של חברות שמתמחות באספקת ציוד לאירועי חוף. הן משכירות את הסככות, הגנרטור, המקרר ומציבות באוהל ספות, פופים, מחצלות, כריות וכל מה שצריך כדי להכתיר "זולה" כמקום נחשק. החברות האלה גובות כמובן כסף עבור השירותים. בחוף נווה ים אמרו באוהל אחד שהמחיר הוא 2,800 שקלים ליממה. באוהל אחר, קטן יותר, אמרו שגבו מהם 2,000 שקלים, אבל הוסיפו שהם באו רק ללילה אחד ו"עשו להם מחיר". בתשובה לפנייה במייל ששלחתי לחברת אקספיריינס, אחת מעשרות החברות שפועלות בתחום, קיבלתי הצעה מפורטת לסוף שבוע (מחמישי עד ראשון – שלושה לילות) שכללה את כל המרכיבים, רמקול, תאורה, מקרר 260 ליטר עם תא הקפאה, שולחנות וכיסאות תמורת 4,000 שקלים.

חלק מהתופעה הוא הקמת אוהלים גדולים על החוף והשארתם ריקים, ממתינים ללקוחות. לחברות המסחריות לא כדאי לפרק ולהרכיב את האוהלים בתכיפות גדולה והם מעדיפים לתפוס מקום טוב על החוף, גם תחת הסיכון שהציוד יילקח, או יוחרם. במקרים אחרים מקימה את האוהלים קבוצה — תושבי קיבוץ, חברים לעבודה או בני משפחה שמתחלפים ביניהם במהלך העונה, אבל מתחזקים את האוהל שהציבו במשך זמן ארוך.

מאהלי חוף מסחריים בחוף נווה ים.
משה גלעד

השאלות שעולות למראה אוהלי החוף הגדולים עוסקות בהיבטים שונים: האם יש פגם בכך שאנשים רוצים לבלות כמה ימים, או כמה שבועות על חוף הים? הרי הם מקימים את האוהלים בחופים לא מוכרזים, שהם שטח ציבורי, אבל אינם שמורת טבע או חוף עירוני עם שירותי הצלה וכדומה. שיבלו. איפה בדיוק עובר הגבול בין בילוי על החוף להשתלטות על נכס ציבורי? ואיפה מותחים את גבול הווליום בשעת לילה מאוחרת? ומה עושים עם האשפה? והשירותים שאינם?

העיתונאית אורנה ננר, עורכת "לאשה" לשעבר, מעידה על עצמה כאוהדת נלהבת של אוהלי החוף. "לא תמיד אנחנו מקימים את האוהל לבד. לפעמים אנחנו פונים לאחת החברות שעוסקות בזה. הם באים עם כל הציוד, מקימים ובסיום מפרקים. זה די יקר, אבל חוסך את התלאות של ההקמה והפירוק. זה כדאי אם חוברים כמה חבר'ה כדי לממן את זה. הים הוא של כולם ובחינם. זאת חוויה משפחתית נפלאה. בדרך כלל אנחנו נשארים בחוף כמה ימים, לפעמים אפילו עשרה וקשה לנו מאוד לחזור הביתה".

לדבריה, הבעיה היחידה שמעיבה על השהות באוהל על החוף היא הלכלוך. לא כולם מקפידים על הניקיון ובגלל הקושי של הבנייה והפירוק בימים הראשון והאחרון, יש כאלה שמוותרים ומותירים על החוף פריטי ריהוט, ספות, מוטות ויריעות. בעיה נוספת היא מציאת מקום מבודד יחסית. אלה הולכים לדבריה ומתמעטים בכל שנה.

מאיר סלע מחברת "חוף אירועים" עוסק בהשכרת ציוד לאירועים בכלל ולמאהלי חוף בפרט. בשיחה עמו הוא נשמע כועס. "סגרו לנו את כל המדינה. אנחנו חיים במקום הכי לחוץ בעולם ולא נותנים לאנשים לפרוק קצת לחץ. מה רע אם אנשים רוצים לבוא להסתלבט קצת על החוף? צריך לתת לאנשים להתפרק, לבלות, החוף שייך לכולם. שיקימו אוהל ויבלו כמה ימים, או אפילו שלושה חודשים. זה בחינם, כמעט כל החופים במדינה נהפכו מוכרזים. רשות הטבע והגנים השתלטו על חופים כמו בית ינאי או הבונים וגובים סכומי עתק רק עבור הכניסה. אסור ללון שם. בין פלמחים להרצליה בכלל אין על מה לדבר. מה נשאר לנו? ברור שכל הלחץ מופנה עכשיו לשניים־שלושה חופים – חוף הבונים הצפוני, מעיין צבי, נווה ים. צריך להתיר לעשות בחופים האלה מה שרוצים. בלי התערבות של רשויות שחונקות אותנו".

חוף עתלית. הניקיון, השירותים ודרכי הגישה הם בין הבעיות הקשות
משה גלעד

האם אתה לא חושש שבמצב הזה יקימו אוהלים גדולים, יישארו שם כל העונה ולאחרים לא יהיה מקום?

"לא. אם מסעדה מלאה, אז אתה הולך למסעדה אחרת. כך יהיה גם בחופים. לא חייבים להגביל כל דבר. הרי בגשם הראשון כולם ייעלמו. הם לא יישארו לגור שם בחורף".

הניסיון להבהיר את ההבדל – יש המון מסעדות ומעט חופים בישראל – אינו משנה את דעתו של סלע. לדבריו חייבים לאפשר גישה חופשית וחסרת מגבלות לחופי רבים ככל האפשר ואין צורך ליצור מגבלת במקומות שאין בעיות.

כאשר קמים מהספה, יוצאים מהזולה וצועדים כמה צעדים מזרחה, אל האזור שמכונה "העורף החופי", כמה עשרות מטרים במעלה החוף, מגלים שהבעיות קשות מכפי שהן נראות תחילה. כמויות גדולות של זבל, אשפה וצואה פזורות בכל מקום. העונה עדיין לא החלה אבל כיוון שאין בחופים האלה שירותים מסודרים – העורף החופי נראה רע. מכולות אשפה של המועצה האזורית חוף כרמל הוצבו אמנם במקומות רבים, אבל הזבל שפוזר סביב המכולות רב יותר מזה שהוטל לתוכן.

חלוקת האחריות על החופים ברורה: מינהל מקרקעי ישראל הוא הריבון. החופים (שאינם מוסדרים, מוכרזים כחוף רחצה או שמורת טבע) שייכים לציבור ומנוהלים בידי המינהל. המועצה האזורית חוף כרמל אחראית על ניקיון החופים בהם מדובר — מעיין צבי, דור, הבונים הצפוני (הסירה), נווה ים — ועל התחזוקה שלהם. אורך רצועת החוף בחוף הכרמל – מצפון לתחנת הכוח של חדרה (אורות רבין) ועד חופי טירת הכרמל מדרום לחיפה – כ–35 קילומטרים.

חוף עתלית
משה גלעד

רשות הטבע והגנים אחראית על חופים שהוכרזו כשמורת טבע או גן לאומי. החברה להגנת הטבע עוקבת אחר הנעשה בחופים, מנטרת את מצבם ומשמשת כגורם מייעץ.

ישראל סקופ, העומד בראש החטיבה לשמירת הקרקע במינהל מקרקעי ישראל, נחרץ מאוד לגבי היקף הבעיה ודרכי הטיפול בה: "התופעה הזאת חרגה בשנים האחרונות מכל פרופורציה. היא נהפכה לתופעה מסחרית ולבעיה ממשית. החופים הם שטחים ציבוריים שמיועדים לכולם. בשנים האחרונות החלו להקים בהם מעין התנחלויות. תופסים בהם שטחים ואנחנו נאבק בזה בכל הכוח. כבר עכשיו, בתחילת העונה, פינינו שני מאהלים כאלה ונמשיך במדיניות הזאת במשך כל הקיץ. אנחנו חייבים להגן על החופים ולאפשר למי שרוצה לבוא וליהנות מן החוף לעשות זאת. הבעיות שמתעוררות מן המאהלים רבות – תפיסת קרקע ציבורית, השארת פסולת, פגיעה בערכי טבע, נסיעה בדרכים שאסור לנסוע בהן, השמעת מוזיקה בקולי קולות. זאת פגיעה בציבור והתפקיד שלנו להתגונן".

בהמשך השיחה עורך סקופ, שמכונה "שריף הקרקעות של מדינת ישראל", אבחנה בין מטיילים שלנים בשטח, על החוף או לצדו, איתם הוא מסביר אין בעיה ואיש לא יפריע להם, לבין אלה שמקימים מאהלים לטווחי זמן ארוכים ומוגדרים כתופסי שטח. לרשות החטיבה עומדים 60 פקחים, ולדברי סקופ במהלך הקיץ הם מפנים תשומת לב רבה למתרחש בחופים. הפקחים עורכים לדבריו סיור שבועי לאורך החופים, במהלכו הם מתריעים את דיירי האוהלים על החוף מפני פינוי ושבוע לאחר מכן מפנים אותם.

"השמועות עוברות בישראל במהירות הבזק. אם לא נטפל בתופעה בתחילתה היא תלך ותגדל. לפעמים אין ברירה וחייבים לפגוע בפרט, כדי להגן על הכלל. זה בדיוק המקרה – כדי להגן על טובת הציבור חייבים למהר ולפנות 'התנחלויות' מהסוג הזה". אם נהיה עכשיו ותרנים נמצא עצמנו בתוך זמן קצר עם זולות מסחריות, שנתקשה להתמודד אתן. כל אחד יקים לעצמו בית קפה או פאב על החוף".

החשש הגדול של סקופ ואנשיו הוא מפני מאהלים שיתפסו מקום על החוף למשך יותר מ–30 ימים. אז מתעורר קושי משפטי גדול הרבה יותר בפינוי. חוק המקרקעין קובע שאם אדם פלש לקרקע ונתפס במהלך 30 הימים הראשונים אפשר לפנות אותו מיידית וללא הליך משפטי. אחר כך יכולים עורכי דין למתוח את התהליך על פני חודשים או שנים.

יעל לביא אפרת,
החברה להגנת הטבע
משה גלעד

מודי ברכה, סגן ראש המועצה האזורית חוף כרמל, בתחומה נמצאים כמעט כל החופים שעליהם מדובר, סבור שכולם מודעים לבעיה אבל לא נוטים לעסוק בה. "לנו תושבי האזור קשה להתמודד עם בעיה בהיקף כזה. יש כאן מטרד רעש נורא שנוצר בקיץ. המוזיקה הבלתי פוסקת בעוצמה גבוהה מפריעה לתושבים שגרים גם במרחק גדול מהמאהלים. הבעיות הקשות הנוספות הן הניקיון, השירותים ודרכי הגישה. אי אפשר לומר לנו כמועצה אזורית להתמודד לבד עם הבעיות. אנחנו 30 אלף תושבים ויש אצלנו 2.5 מיליון כניסות לחופי הים במהלך הקיץ. איך אנחנו יכולים להתמודד עם זה?"

ההתלבטות בין חופש הפרט לבין ההכרח להסדיר את הטיפול בחופים מטרידה את ברכה. "הציבור הרחב צריך ליהנות מחופים חופשיים. זה נכס לאומי. פופולרי לצעוק 'תנו לנו חופים חופשיים. תנו לנו להקים אוהלים. הניחו לנו לנפשנו', אבל הבעיה הרבה יותר מורכבת. חשוב ונבון יותר לשאול איך אנחנו רוצים לשמור על החופים האלה. אם יימשך המצב הנוכחי – החופים ייפגעו. אם נדמה לך שעכשיו יש בעיה תבוא ביולי ובאוגוסט ותבין כמה גדולה הבעיה. אי אפשר לזוז כאן. רצף האוהלים נמתח על פני קילומטרים".

יעל לביא אפרת, רכזת שמירת הטבע של החברה להגנת הטבע באזור חיפה, מתארת את המצב מנקודת מבט שונה: "יש ארבעה סוגי חופים – חופים עירוניים, חופי רחצה מוסדרים מחוץ לערים, חופים שהם בתחום שמורת טבע וכמה חופים שנותרו פראיים, כמו במעיין צבי ובנווה ים. חשוב לשמר את האופי הייחודי שלהם. אסור לאפשר בהם עשיית הון פרטי ממשאב ציבורי. הלינה בחופים כאלה היא צורך של הציבור ויש לשמר את האפשרות הזאת כחופשית ובחינם, אבל פתוח וחינמי לא אומר נטול מגבלות, כי יותר מהכל חשוב לשמר את החופים האלה כבני קיימא – כלומר מתקיימים במצבם לטווח ארוך. חייבים לשמור על הניקיון בחופים האלה ודרושה כאן עוד תכונה שלא מאוד נפוצה היום – התחשבות במי שבא אחרינו לחוף. חלק גדול מן המבקרים בחוף אחראים, מנקים אחריהם, לא משאירים לכלוך. לא כולם כך. יש כאן שאלה גדולה של איזון ואלה שמביאים לחוף גנרטור, מקרר ורמקולים מפרים לדעתי את האיזון ולא מתחשבים בסביבה האנושית והטבעית".

לביא אפרת עושה הפסקה קצרה ואז מספרת סיפור על צבי ים: "בכל שנה בעונת ההטלה עורכים אנשי רשות הטבע והגנים סקר לאיתור קנים של צבי ים. הקנים מועתקים למקום מבטחים, כדי שהצבה שתגיע לבגרות המינית ותחזור להטיל במקום בקיעתה – תעשה זאת בחוף מבטחים. בשנה האחרונה ראינו בכמה מקומות עקבות של צבה שעלתה לחוף ואז עשתה פניית פרסה וחזרה לים מבלי להטיל את הביצים. פעילות האדם, הרעש והאור הפריעו לה. היא לא מצאה את השקט שלה וחזרה להטיל הטלת סרק בים. זה אומר, שצבי הים, מינים המצויים בסכנת הכחדה, אינם יכולים להעמיד את דור ההמשך שלהם, משום שהסביבה החופית הפכה כה מופרת".

מה צריך לעשות?

"המצב עכשיו לא טוב. החופים סובלים מעומס קשה. הפתרון לדעתי הוא חלוקה – להגדיר חוף, למשל את נווה ים, ולקבוע שבו מותר להקים אוהלים אבל לחופים האחרים מותר לבוא, לבלות אבל לא ללון. באופן כזה נאפשר בילוי על החוף בכמה צורות. המצב כיום אינו הוגן כלפי הציבור אבל גם כלפי הרשות המקומית שמטילים עליה אחריות כבדה ולא מתקצבים אותה כראוי".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו