אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל נגד איראן: איזו מדינה שווה יותר?

הם אולי לוקחים אותנו בספורט, אדריכלות, ספרות ואופנה, אבל בקטגוריה הקריטית באמת - המרוץ לגרעין - מצבנו (על פי דיווחים זרים) טוב יותר. ישראל vs איראן, תמונת מצב תרבותית

תגובות

» ברוכים הבאים לתל אביב: כך אנחנו נראים בעיני העולם» כל הדברים שחובה לייבא מהממלכה המאוחדת» מקומות תל אביביים שיוצרים אשליה של חו"ל

ספורט: השנאה מקרבת בעוד שהמאבק הישראלי־איראני בגזרות התרבות השונות הוא עקיף בלבד – הערת שוליים ופרידה לא באמת מתמודדים זה מול זה, ראש בראש, גם אם היינו רוצים לחשוב ככה - דווקא תחרויות ספורטיביות סיפקו בעבר לא מעט מפגשים ישירים בין ישראלים ואיראנים עד להרחקתה של ישראל מהפדרציה האסייתית בשנות ה־70 והמהפכה האיראנית שבסופן. מאז, כל תחרות בין שתי המדינות, לרוב בענפי ספורט ליחידים, נמנעת על ידי אי הופעה איראנית מגובה בתירוצים יצירתיים יותר ופחות.

בשבוע שעבר אף הודיע מנהל הכפר האולימפי בלונדון כי בקיץ הקרוב ישוכנו שתי משלחות הספורטאים כמה שיותר רחוק זו מזו. צודק, מה הוא צריך אנשי מוסד ומשמרות המהפכה שיתרוצצו לו בכפר ויפריעו להרמוניה הבינלאומית. האיראנים מצדם, החלו לחמם את הגזרה כבר קודם, וטענו שסמל המשחקים מרכיב למעשה את המילה ציון. תכלס, יש בזה משהו.

האמת, לא ברור ממה חוששים שם בטהרן. סקירה השוואתית של ההישגים הספורטיביים – כחול־לבן מול ירוק־אדום־לבן – לא משאירה הרבה מקום לספק באשר לידה של מי תהיה על העליונה בעימות שלא מערב מטוסי 15־F וסיירות מובחרות. אם אלו הספורטאים האולימפיים האיראנים, שבכל אולימפיאדה שנערכה משנת 1948 ואילך חוזרים הביתה עם מדליה על הצוואר (48 בסך הכל עד היום); אם זו נבחרת הכדורגל, שרשמה כבר שלוש הופעות במונדיאל (כולל ניצחון היסטורי 1:2 על השטן הגדול, ארצות הברית, בצרפת 98’); או אם זהו תקציב הספורט האיראני, הנאמד בכ־80 מיליון דולר בשנה – אצלנו, אגב, מדובר באותו המספר, רק בשקלים.

אז נכון, ההגבלות והאיסורים הדתיים והמדיניים אצל האיראנים מחמירים הרבה יותר מאשר אצלנו (אל דאגה, מיכאל בן יאיר מתכוון לטפל בזה), אבל גם השייטים יואל סלע ואלדד אמיר פספסו מדליה היסטורית ראשונה לישראל באולימפיאדת סיאול 1988, לאחר שחויבו לוותר על אחד מהשיוטים בשל כניסת יום הכיפורים. גם כן ועד אולימפי אנטישמי, קובע משחקים באמצע חגי תשרי. מה שכן, לפחות בעניין הזה אפשר לעמוד כתף אל כתף, ספורטאי איראני וספורטאי ישראלי, עסקן ספורט אחד למשנהו, ולטעון ביחד - העולם, תמיד, כולו נגדנו. (ערן לאור)

ובמספרים: במהלך העשור האחרון הבריזו מתמודדים איראניים מהתמודדות מול מתחרים מישראל לא פחות מ־25 פעמים. איראן השתתפה בשלושה מונדיאלים (1978, 1998, 2006), ישראל באחד (1970). איראן זכתה שלוש פעמים בגביע אסיה (1968, 1972, 1976), ישראל באחד (1964). איראן זכתה ב־48 מדליות אולימפיות (11 זהב, 15 כסף, 22 ארד), ישראל בשבע (אחת זהב, אחת כסף, חמש ארד). 1:0 לאיראנים

אדריכלות: משה אביב, מעליך

ישראל ואיראן רחוקות מלהיות מעצמות אדריכליות. בעוד שכנתנו עיראק תרמה לעולם את אדריכלית העל זאהה חדיד, לא אנחנו ולא האיראנים חזקים בבורסת השמות הגדולים של עולם הארכיטקטורה. בימים בהם הקשר בין ישראל לאיראן הצטמצם לכדי השאלה הגרעינית, לא מפתיע שגם בשדה התכנוני תופס הגרעין חלק מרכזי ביחסים בין המדינות. לפני מהפכת חומייני, כשהשאה עוד שלט בעוצמה, הפיצו אדריכלים ישראלים את משנתם ברחבי העולם, גם באיראן - שם תכנן האדריכל דן איתן, אחד ממתכנני האגף הישן של מוזיאון תל אביב, עיר חדשה בשם בושהר. לא סתם השם נשמע מוכר - בושהאר היא אחת הערים האיראניות שמחזיקות בכור גרעיני, וסביר שישראלים שאינם דן איתן, על פי פרסומים זרים כמובן, יבקרו בה שוב בקרוב.

בינתיים, גם ישראל וגם איראן נאחזות חזק במורשת הבנויה שלהן כדי להציל את כבודן. ואם קבלת הרשות הפלסטינית לארגון התרבות של האו”ם, אונסק"ו, הדירה שינה מעיני המנהיגים - מעניין מה יעשה הנתון הבא: איראן עקפה אותנו בסיבוב במספר אתרי המורשת של אונסק"ו בשטחה. כשמביאים בחשבון שאחד מששת אתרי המורשת של ישראל, הגנים הבהאיים בחיפה, תוכנן בכלל על ידי האדריכל האיראני פריבורז סהבה, ההפסד צורב עוד יותר. האיראנים עקפו אותנו גם בתחרות הבניין הגבוה ביותר במזרח התיכון. בזמן שגבעתיים ורמת גן מתחרות ביניהן למי יש יותר גדול, מגדל הטלוויזיה בטהרן נוסק ללא פחות מ־435 מטרים, ומשאיר את מגדל משה אביב הרבה מאחור. מצד שני, זה פרמטר שדווקא נשמח להמשיך להפסיד בו, לתשומת לב הקורא חולדאי.

הנחמה המקומית מגיעה מכיוון ממסדי מפתיע - ראש הממשלה האחרון של איראן (עד לביטול המשרה והחלפתה בנשיאות), מיר־חוסיין מוסאווי, הוא אדריכל בהכשרתו - בדיוק כמו בוגר בית הספר היוקרתי לאדריכלות MIT בבוסטון, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. (אורן אלדר)

ובמספרים: לא איראן ולא ישראל זכו בעבר בפרס פריצקר (הנובל של האדריכלים). באיראן קיימים 13 אתרי מורשת מוכרזים של אונסק"ו, בישראל שישה בלבד. המגדל הגבוה באיראן, מגדל הטלוויזיה בטהרן, מתנשא לגובה של 435 מטרים. המגדל הגבוה בישראל, מגדל משה אביב, מתנשא לגובה של 235 מטרים בלבד. 2:0 לאיראנים

הם משמרים, אנחנו משפרים. פרספוליס מול הגנים הבאהיים

אופנה: מסורת עם אמירה אופנתית

אופנה ישראלית אפשר לסכם ברצף של מילים כמו שנקר, “בוטיק מעצבים”, “יקר מדי”, “המשביר לצרכן”, “קסטרו”, ו”סוף סוף מביאים לכאן את H&M/Forever 21”. אופנה איראנית, לעומת זאת, ניתן לסכם במילה אחת בלבד: “בורקה”. על פניו, אם כך, זהו נוק־אאוט. בארץ יש מבחר גדול של חנויות, סגנונות, מעצבים וייבוא, ובאיראן האופציות נעות בין ללכת עם או בלי רשת על העיניים.

בדרכו הקולוניאליסטית־אוריינטליסטית, הסרט סקס והעיר הגדולה 2 ניסה להציג את הנשים המוסלמיות (במקרה הזה באבו דאבי), כפאשניסטיות בסתר שדוחפות המון לואי ויטון מתחת לבורקה (לא משנה כמה חם בחוץ). ואכן קל לדמיין את הנשים באיראן יושבות וחולמות על עולם שבו מותר להן לקשט את גופן איך שבא להן, או לזהות אחת את השנייה כאשר הן נפגשות ברחוב.אבל אולי דווקא באותה בורקה - פריט שעיצובו לגמרי פונקציונאלי ודתי ללא שום קשר ליצירתיות - יש אמירה אופנתית ייחודית שיכולה להוות השראה הרבה יותר מעוד קולקציה של יוסף או אלון ליבנה. בשנים האחרונות, לצד קידום חוקים האוסרים על נשים מוסלמיות ללבוש בורקה על אדמה מערבית, אפשר לראות את הבורקות צצות מדי פעם בתור מוטיב מרכזי בתצוגות אופנה של מעצבים אירופאים. האם מעצבים אירופאים היו משתמשים בבגד ים של פלפל בתור השראה? אני לא חושבת.

לכן אני מעניקה לאיראן את הניצחון בקרב על עולם האופנה. הם יכולים לזקוף לזכותם לפחות המצאה מקורית אחת שעוררה דיון אופנתי בינלאומי. ועד שכובע הטמבל יעורר גלים דומים, אפשר לומר שהפסדנו. (דנה שוופי)

ובמספרים: המעצב האיראני גורג’ן ראי אגייאן, שנפטר באוקטובר האחרון, זכה באמי על עיצוב התלבושות ל”Alice Through the Looking Glass”, והיה מועמד לאוסקר שלוש פעמים. ישראלים כאלה עוד אין. שירין גילד, בריטית ממוצא איראני, הציגה מבגדיה במוזיאון Victoria and Albert בלונדון וב-Fashion Institute of Technology בניו יורק. טרם נצפה ישראלי שזכה לכבוד. אלי טהרי נחשב לסיפור הצלחה עולמי, עם 600 נקודות מכירה במערב וחנויות דגל בניו יורק, לאס וגאס ואטלנטה. גם ישראל וגם איראן מנסות לנכס לעצמן את טהרי, ישראלי ממוצא פרסי שגדל כילד חוץ בקיבוץ. אולי השלום יתחיל בתוכו. 3:0 לאיראנים

היא פופולרית, הוא נכחד מן העולם. בורקה מול כובע טמבל

ספרות: להתבונן פנימה מבחוץ

למרות שזה נשמע תלוש, לספרות הישראלית והאיראנית יש הרבה במשותף: שתיהן משתייכות באקזוטיות למה שמכונה בעולם “ספרות מיעוטים”. הקולנוע האיראני שפרץ לתודעה העולמית לפני עשור קבע את המתח בין ההצהרות המתלהמות והפלקאטיות של מנהיגי איראן, לבין העומק, המורכבות הרגשית והאסתטיקה הייחודית של היצירה האיראנית, וחשף בפני מו”לים אמריקאיים את הפוטנציאל הכלכלי בגילויו של עבאס קיארוסטמי או ג’פאר פנאהי של עולם הספרות. רוב הספרות האיראנית שנקראת באינטנסיביות בעולם היום נכתבה על ידי סופרים שגלו ממולדתם למערב ואסורים לקריאה במולדתם, מה שמוסיף להם הילה של אטרקטיביות אסורה. רובם מתארים דרך סיפורם האישי את הפיכתה של איראן ממדינה סובלנית ופלורליסטית למעצמה המבהילה שהיא היום. “פרספוליס” של מרג’ן סטראפי, “לקרוא את לוליטה בטהרן” של אזאר נאפיסי ו”זעפרן” של יסמין קראותר, הם דוגמאות טובות. ההצלחה של איראן במגרש הספרות העולמי מאפילה פי כמה על הייצוא הספרותי הישראלי; אמנם סופרים ישראלים בכירים מוכרים גם בגולה, אבל לא ייצאו שלאגר שובר שיאי מכירות כמו לוליטה מטהרן.

הספרות האיראנית העכשווית־הפוליטית, ערה לנושאים חברתיים ואנטי ממסדית במוצהר. במובן הזה הספרות הישראלית הפוכה מהאיראנית: בעוד האיראנים מתבוננים במולדתם מבחוץ, הישראלים נהגו תמיד להתבונן דווקא החוצה. בשנותיה הראשונות של ישראל בגעגועים לגולה שנאלצו לעזוב, בעשורים שלאחר מכן בהערצה לאמריקה. עם זאת, הגם שישראל לא רושמת לזכותה רבי מכר היסטריים בשוק העולמי, מצבה שם לא רע בכלל: עמוס עוז מצליח מאוד בבריטניה ובארצות הברית; צרויה שלו ואתגר קרת בגרמניה; גרוסמן וא.ב. יהושע באיטליה. אבל מאז ההצלחה המסחררת של “סיפור על אהבה וחושך” לא קם ישראלי שפרץ את מחסום ה־100 אלף עותקים.

הסופרים האיראנים אמנם מצונזרים על ידי השלטון, אבל הישראלים לא צריכים את השלטון - הם מצנזרים את עצמם ממילא; את מספר הספרים הפוליטיים שיוצאים לאור בישראל מדי שנה ניתן לספור על כף יד אחת. כאשר ”עזים” של דניאלה כרמי התפרסם לאחרונה הוא זכה לכל כך הרבה גידופים שברור שספר דומה לא יקרה כאן בקרוב. גם עמוס עוז לא השמיע קול פוליטי נוקב מאז ספרו הראשון, “ארצות התן”. מסתמן שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד. (נטע הלפרין)

ובמספרים: “סיפור על אהבה וחושך” של עמוס עוז נמכר בעולם ביותר מ־100,000 עותקים, “פרספוליס” נמכר בלמעלה מחצי מיליון עותקים. ישראל זכתה פעם אחת בפרס נובל לספרות (ש”י עגנון, 1966), האיראנים טרם זכו לכבוד. בישראל יש לא מעט סופרים ממוצא איראני שכותבים על איראן (דליה סופר, שרה אהרוני ועוד), הסיכויים שסופר איראני יחליט לכתוב על ישראל נראים קלושים כרגע. 4:0 לאיראנים

המבחן: מחסום ה-100,000 עותקים. "פרספוליס" מול "סיפור של אהבה בחושך"

רשת: גלישה פלוס הגבלה

פעם, במאה ה־20, האיראנים היו חיות רשת לידנו. הם גלשו להנאתם כבר ב־1993 (המדינה השנייה במזרח התיכון שחוברה לאינטרנט אחרי תוניסיה), כשמעטים מתושבי ישראל ידעו מה זה BBS. בראשית המאה ה־21, הרבה לפני ענת קם, האיראנים הבינו שהאינטרנט הוא כלי מופלא לעקיפת צווי איסור פרסום, ונכון ל־2005, שנת עלייתו של אחמדינג’אד, איראן היוותה מעצמת בלוגים סוערת. חודש לפני הבחירות נחסמו באיראן הצ’טים ופייסבוק, וביום הבחירות עצמו הופלה גם הרשת הסלולרית. בטוויטר, ערוץ התקשורת היחיד שנותר פתוח, הרוחות געשו כשגולשים דיווחו על המתרחש: רשתות הטלוויזיה הפסיקו לשדר בהוראת הרשויות, אזרחים שמחו נעצרו ונכלאו, טנקים נסעו ברחובות, יורים במפגינים, והשיא היה סרטון שהופץ ברשת, ובו מפגינה שותתת דם מתמוטטת ברחוב ומתה, לאחר שהוכתה על ידי שוטרים. ב־2010 איראן כבר הוכרזה כאחת מ־13 המדינות שהן “אויבות אינטרנט”.

בישראל, חמדולילה, המצב לא רע (הכל יחסי). אף אחד עוד לא נעלם כאן בגלל שעקף צו איסור פרסום. אי אפשר להתעלם מדפני ליף, שבאמצעות חשבון הפייסבוק סחפה מדינה שלמה למחאה קיצית. אנחנו אמנם כבר לא צועקים ברחובות, אבל ברשת הבלוגרים ממשיכים לבעבע. לאחמדינג’אד אין סבלנות לעניינים כאלה. ספקיות האינטרנט באיראן כפופות לממשלה, ולכן מפעילות צנזורה. כשאיראני חותם על חוזה מול ספקית רשת, הוא מתחייב שלא להיכנס לאתרים בעלי תוכן “לא איסלאמי”. כרגע חסומים באיראן יותר מחמישה מיליון אתרים. מה שכן, ארצות הברית מספקת לגולשים איראנים גישה לאתרי אינטרנט חסומים באמצעות שרתי פרוקסי, המאפשרים לגולש להזדהות כגולש ממדינה אחרת (לא כולל פורנו; יש גבול למה שהאמריקאים מוכנים לבזבז עליו את כספי המסים שלהם).

בישראל, האינטרנט עוד פתוח לכולם, אך ההיסטוריה מלמדת שיש דברים שגם הרשת הישראלית לא סובלת: פוסטים של בלוגרים בעניין ענת קם, למשל, נעלמו באופן מסתורי מהרשת. בתחום ההורדות, רק לפני חודשיים צו בית משפט הורה לספקיות האינטרנט לחסום גישה לאתרי הורדות ישראלים היושבים על שרתים בחו”ל. (מיכל גרוסברג)

ובמספרים: 20 מיליון תושבים איראנים מחוברים לרשת (27 אחוז מהאוכלוסייה). בישראל מחוברים חמישה מיליון (65 אחוז). 23 אחוז מהאיראנים מחוברים לפייסבוק, לעומת 44 אחוז מהישראלים. חוסיין דרחשאן, בלוגר איראני, ביקר בישראל ב־2007 במטרה לפתח דיאלוג בין המדינות, ונשפט ל-20 שנות מאסר. בישראל עוד לא קם בלוגר עם מספיק ביצים להתקרב למדינת הצנטריפוגות. 4:1 לאיראנים

ויראלים. גופת המפגינה האיראנית שיצרה שערוריה ברשת, מול ביבי - שיצר לעצמו לייקקולנוע: מלחמת הפרסים בעיצומה

אם המלחמה בין ישראל ואיראן היתה מתבצעת באמצעות סרטי קולנוע קונבנציונליים, מצבה של ישראל היה כנראה גרוע יותר. נכון, הקולנוע הישראלי על המפה, ונראה כמו מי שמצוי בעיצומה של מגמת עלייה; הקולנוע האיראני, לעומתו, נשען על תעשייה בת מאה שנים, שמפיקה מעל 130 סרטים בשנה. התעשייה הזו, בעזרת חרם מקומי על הקרנת סרטים מהמערב, משלבת קולנוע מקומי מסחרי ומצליח לבין ייצוא בלתי פוסק של קולנוע אמנותי לא מצונזר, שקוטף פרסים בפסטיבלים הנחשבים באירופה (גם אם מרבית הסרטים האלה אינם מוקרנים באופן חוקי באיראן עצמה). בימאים כמו קיארוסטמי ומחמלבאף נספרים על ידי המבקרים ברשימת הבמאים הטובים בעולם, והשפה הקולנועית האיראנית נחשבת חדשנית וייחודית כבר קרוב לשלושה עשורים.

ישראל מגיעה לאוסקר עם פיגור תרבותי ברור. למרות איכותו והצלחתו היחסית של הערת שוליים (כולל הזכייה המרגשת בפרס התסריט בקאן), די בסטטיסטיקות בסיסיות כדי להבהיר שפרידה עוקפת אותו בסיבוב. הטריילר שלו יותר פופולרי, כך גם ההצבעות והדירוג שלו באתר IMDB. לפחות מבחינת המדדים האלה, אין תחרות.

המעניין הוא, שדווקא בזירת האוסקר, הקרב בין שני הסרטים איננו קרב על עליונות קולנועית. למרות שהנושאים שלהם מקומיים במובהק (חוקרי תלמוד בישראל והחיים תחת החוק האיסלאמי באיראן), שני הסרטים חורגים במובהק מהקולנוע האופייני לתרבויות המקור שלהם. השפה הקולנועית של “פרידה”נשענת על הדרמה הריאליסטית האירופית, ורחוקה מאוד מזו של במאים איראנים מפורסמים, שנוטים לייצר נרטיבים מקוטעים, פואטיים ופוסט מודרניסטיים. קשה גם להתכחש לעובדה ש”הערת שוליים” הוא סרט שמריח כמו הוליווד (מבקרים אמריקאים רבים השוו אותו לקומדיות של האחים כהן).

אנחנו, שהתרגלנו שארצות הברית תומכת בנו ואירופה באויבינו, מקווים שאולי נזכה בפרס בתור בני בריתה היחידים של ארצות הברית במזרח התיכון, אבל בעצם, קטגוריית הסרט הזר היא זו שבאמצעותה אמריקה מנסה, שנה אחרי שנה, להגדיר מהו הקריטריון הקובע לזרותו של סרט. הקולנוע הישראלי, שכבר ספג מהלומה מהקריטריון הזה כשתנאי הסף שלו פסלו את מועמדותו של ביקור התזמורת, עומד כנראה לספוג מהלומה נוספת. ארצות הברית לא תיתן לסרט בניחוח אמריקאי לזכות בקטגוריית הסרט הזר; זו תהיה הוכחה לכך שאמריקאים מסוגלים להעריך רק סרטים אמריקאיים.

מכיוון שלאמריקה יש מספיק סיבות טובות להעניק את הפרס לכל אחד משלושת המועמדים האחרים לפרס, אולי עדיף לראות במפגש הזה משחק ידידות. למרבה הצער, הידידות תישאר כנראה בגבולות מתחם ה־VIP של השטיח האדום: התמורות האחרונות בתעשיית הקולנוע באיראן וישראל מבשרות על התחפרות עמוקה יותר בעמדות עוינות, כתוצאה מהידרדרות השיח הציבורי לכיוון הלאומני־קיצוני. איראן, שכבר מצנזרת עבור אזרחיה את מוצריה התרבותיים המוצלחים ביותר, מאיימת כעת לשים קץ לכל עשייה מן הסוג הזה, גם כזו שמיועדת לצריכה בינלאומית בלבד: ממשלת איראן הוציאה לאחרונה את ארגון House of Cinema (ארגון הקולנוענים הגדול במדינה) מחוץ לחוק, ופועלת כעת לסגירתו המוחלטת בטענה שמטרותיו הן אנטי־איראניות. אם זה נשמע לכם מוכר, זה כנראה בזכות ח”כ מיכאל בן ארי, שיזם לאחרונה הצעת חוק לפיה סרט ישראלי יזכה למימון ממשלתי רק אם יוצריו יחתמו על הצהרת נאמנות “למדינת ישראל, לסמליה, ולערכיה היהודיים והדמוקרטיים”. הקרב על האוסקר מסתמן, אם כן, כתחרות בין שתי מדינות שמקוות לזכות בפרס הנכסף לפחות פעם אחת, לפני ששתיהן שוקעות יחדיו בחשכה תרבותית חונקת. (יונתן שקדי)

ובמספרים: הטריילרים של “פרידה” ביוטיוב זכו ל־270,000 צפיות, אלה של “הערת שוליים” ל־20,000 צפיות בלבד. דירוג הסרט “פרידה” ב־IMDB עומד על 8.6 בהסתמך על 30,000 הצבעות, מה שמציב אותו במקום ה־69 ברשימת הסרטים הטובים בכל הזמנים, “הערת שוליים” זכה לפחות מ-500 הצבעות ולדירוג 7.1. ישראל מועמדת השנה לאוסקר בפעם העשירית, איראן בפעם השנייה. אף אחת מהשתיים לא זכתה באוסקר עד היום. ב־2007 חגגה ישראל את זכייתו של בופור בפרס דב הכסף בברלין. ב־2006 הוקרנו בפסטיבל זה לא פחות משישה סרטים איראניים, ביניהם Offside, הזוכה בפרס דב הכסף. 5:1 לאיראנים

קצת מגוחך להשוות בין המוזיקה האיראנית והישראלית, ולו בגלל שרוב העולם עוד לא השתכנע שיש דבר כזה “מוזיקה ישראלית”. צליל פופולרי מקומי מובחן הוא מפעל צעיר כמעט כמו המדינה עצמה, וכמוה ארעי למדי: השעטנז של מזרח ומערב, מוזיקה רוסית ומאוולים, אריק איינשטיין ושלמה ארצי אמנם מייצר מעין קו סגנוני, אבל לא כזה שישכנע מוזיקולוגים שמדובר בשפה עצמאית. בשלב זה של הויכוח ניסים קלדרון פורץ אל החדר, מתנשף, ובכוחותיו האחרונים ממלמל “ברי סחרוף”. אבל אפילו הוא לא יכחיש שנסיך אחד הוא תחרות די קלושה לאצולת המוזיקה הפרסית, ששורשיה אי שם בימי אלכסנדר מוקדון.

אם בהווה עסקינן, מותר לבשר בהקלה שמצב הפופ האיראני העכשווי עגום אפילו יותר מזה שלנו. בישראל השירים ברדיו רק נשמעים כאילו כתבו אותם פקידים, כשבאיראן כל שיר אכן עובר אישור של ועדה ממשלתית; בישראל המוזיקה האלטרנטיבית במחתרת כי אף אחד לא רוצה להקשיב לה, אבל האינדי האיראני במחתרת, כי העונש על יצירת מוזיקה עצמאית הוא מאסר. בירת הפופ האיראני כרגע היא לוס אנג’לס, בה השתקעו רוב המוזיקאים שברחו ממשטר האימים של חומייני.

מה שמביא אותנו לכיבוש הגלובוס - למרבה הצער, הוגן לומר ששתי המעצמות לא בדיוק השאירו שריטה על המפה. בסדר, בסדר: עפרה חזה, אחינועם ניני ודנה אינטרנשיונל. כמו פרמארז אסלאני, חסאן סאטר וגוגוש, מדובר בהצלחות נישתיות לכל היותר. לאיזו סצנה יש בכל זאת סיכוי לפרוץ בשנים הקרובות? קשה לומר, כשהמוזיקה המעניינת באמת באיראן נעשית במחשכים. אחת הדרכים היחידות להתייחס אליה היא דרך הסרט הכמעט־דוקומנטרי אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים. הצעירים שנחשפים בסרט מגלמים משהו מהרוח החופשית שכולנו מחפשים ברוקנרול. זה לא אומר שמוזיקלית, יש לנו מה להתבייש לידם. למעשה, האינדי האיראני כפי שמוצג בפסקול מזכיר באופן חשוד את הרוק התל אביבי: מזרח ומערב, נסיונות פיוז’ן מטאלי ואלקטרוני ואנגלית עם מבטא. ערב בלבונטין 7, לא? כיוון שמוזיקאים שוחרים שלום מטבעם, התחרות הספציפית הזו תוכרע בתיקו מפויס והיסטורי. (עפר סקר)סוג של תיקו, עדיין 5:1 לאיראנים

עוד מימי המלחמה הקרה, המרוץ לגרעין הצטמצם תמיד בסוף לשני פרמטרים עיקריים: איזה תחמושת מחזיק כל צד, וכמה משוגע האיש עם היד על הכפתור. כשמדובר על ישראל ואיראן, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שישראל מובילה על איראן בפרמטר הראשון, בעוד איראן חותרת להשתלט על הפרמטר השני. לעומת ישראל, שמקפידה על עמימות קיצונית ביחס לגרעין שבידה, איראן מפרסמת באובססיביות כל פרט, אמיתי יותר או פחות, לגבי ההתקדמות הגרעינית שלה, גוררת איומים מחודשים משני הצדדים ושרשרת נזיפות אירופיות ואמריקניות. על פי מקורות זרים כמובן, הגרעין הישראלי נידון כבר בשנות החמישים; ב־1958 הוקם בגלוי הכור הגרעיני בנחל שורק, שנמצא בפיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, וב־1960 הוקם הכור בדימונה. בזמנו טענו שמדובר במפעל טקסטיל, היום אנחנו משתמשים בשקרים פחות חובבניים. האיראנים, התחילו לפתח גרעין כבר בשנות ה-60 - יש הטוענים שאפילו בסיוע ישראלי - אך העבודה הוקפאה בימי חומייני, שטען שהנשק הגרעיני מנוגד לערכי האסלאם. עם מותו התרחש כנראה תיאום עמדות מחודש עם האסלאם, וב־2002 חשפה האופוזיציה האיראנית מידע על כורים חשאיים שאיראן לא הכריזה על קיומם.

הישראלים לא חיכו לאיראנים: במלחמת ששת הימים החזיקה ישראל בשני כלי נשק גרעיניים, ובסבנטיז כבר יכלה לייצר עשרה כלים כאלה בשנה, אם להסתמך על התמונות שצילם ואנונו. באמצע הניינטיז הוערך שלישראל יש 400 כלי נשק גרעיניים. יחד עם שלוש צוללות דולפין, נחשבת ישראל למעצמה הגרעינית השישית בגודלה בעולם.

האיראנים אולי מדשדשים אבל כמו שאומר כל אויב נחוש בסרטי פעולה – נוט פור לונג. מומחים מסכימים שאיראן עוד לא הגיעה ליכולת לייצר פצצות אטום בעצמה, אך מסכימים גם שהיא לא רחוקה משם. תוך שנה־שנתיים איראן אמורה לייצר פצצת אטום ראשונה. אז השאלה תחזור להיות כמה מופרע האיש שקרוב לכפתור. (נטע הלפרין)

ובמספרים: עם פקיסטאן וצפון קוריאה, ישראל נמנית על המועדון המפוקפק של מדינות שנמנעו מלחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. איראן דווקא חתומה. לפי הפנטגון, לישראל 200-80 ראשי חץ גרעיניים; לאיראן, בינתיים, אין כאלה. לישראל יש כורים בנחל שורק ודימונה. באיראן מפוזרים יותר מתקנים, אבל כאמור, הם יכולים לעשות פחות. 5:2 לאיראנים

אולי עוד קיץ ניפגש. פצצה אטומית צילומים: דודו בכר, רן מנדלסון, א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE, איי.פי, תומר נויברג, ג'יני, ארכיון עין החורש, Bernard Gagnon

*#