אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתראות ברלין, שלום ליסבון: חורף חם בבירת פורטוגל

זה לא רק היופי החיצוני והחיים התוססים שהופכים את ליסבון לעיר הכי חמה באירופה כרגע. זה אור השמש המלטף, האווירה הרגועה, המוזיקה המלנכולית והאנשים הכי נחמדים באירופה. איתמר הנדלמן סמית מצא אהבה חדשה

תגובות
Getty Images IL

ליסבון. יש ושמות של אנשים או מקומות מרחפים במסך התודעה במשך שנים. אדם נתקל בשמות האלו באופן מקרי; בספר, בסרט, במאמר בעיתון או בדברים שאדם אחר אמר. השמות האלו כמעט תמיד נושאים אופי זר, חידתי, אקזוטי. גם אם הם שמות עבריים. השמות האלו מסתתרים, כפליטים, בתהומות התת הכרה או באחת הפינות החשוכות של מרתפי הלב ונעשים, עם הזמן, מעין קמעות פרטיים. קמעות שאדם המציא לעצמו.

» ליסבון למתחילים: אתרי חובה בבירת פורטוגל

בחיי היו לי כמה וכמה קמעות מהסוג הזה; שמות שהצטרפו בתודעה לכדי פרפורים קטנים. בנעורי, קראתי פעם מישהו שהזכיר איפשהו את צ'רלס בוקובסקי. במשך כמה שנים השם בוקובסקי ריחף כקמע בתודעתי. לימים, הייתי הראשון לתרגם לעברית (יחד עם אדם הורוביץ) אנתולוגיה של שירי בוקובסקי. אחר כך השם הזה, בוקובסקי, הפסיק לרחף בי. כך שהקמעות האלו מתחלפים. לפני 12 שנה, בינואר 2000, גרתי בפריז וקראתי את "החורף בליסבון" של הסופר הספרדי אנטוניו מוניוס מולינה. מאז השם הזה, ליסבון, ריחף בתודעה שלי ונעשה קמע פרטי.

הקמע הפרטית שלי. ליסבון בשקיעה (צילום: dreamstime)

ההחלטה לטוס לליסבון התקבלה באופן שרירותי. בכלל היינו אמורים, אשתי ואני, לנפוש באי הקנרי לה גומרה, באפרטמנטו של זוג חברים, שירלי ואיציק. מסיבות אופרטיביות שונות הדבר לא התאפשר. בשיחת טלפון אחת עם אמא שלי (סוכנת נסיעות במקצועה) הפור נפל על ליסבון, מקום שלעולם לא ביקרתי בו קודם לכן אבל תמיד הרגיש כסוג של בית עבורי. ישנם מקומות כאלו, שעוד לפני שנחַ? בהם הם מרגישים כמו בית.

» העיר הכי משתלמת באירופה: 36 שעות בליסבון

שביל החשמליות הצהובות. הטראם בליסבון (צילום: dreamstime)

מלון דום סאנצ'ו הראשון, באוונידה דה ליברדד, ממוקם בקומה השנייה של בניין כחול־אפרפר מהמאה ה־18. תחנת המטרו אוונידה נמצאת במרחק שתי דקות הליכה אבל לא ביקרנו בה ולו פעם אחת. בכל יום יצאנו מבית המלון והלכנו במורד אוונידה דה ליברדד (השדרה המרכזית בעיר הבנויה על פי הדגם הצרפתי) אל אחת הכיכרות הגדולות בבאישה (הרובע המרכזי של ליסבון) ומהן טיפסנו מעלה, ברגל, לרובע שיאדו ההיפסטרי, לשתות ביקה בקפה ברזילירה, כשאנחנו יושבים לשולחן ברזל קטן, צבוע לבן, ליד פסלו של המשורר פרננדו פסואה. בימים אחרים טיפסנו בחשמלית ישנה, בנסיעה מקרטעת, מעלה אל השכונה העתיקה אלפמה או שנסענו לראות את הארמונות של סינטרה (הלורד ביירון כתב, במכתב לחבר, שהעיירה סינטרה היא "הכפר היפה בעולם").

מכל הכפרים בעולם. Pena National Palace בסינטרה (צילום: dreamstime)

ליסבון היא עיר כל כך יפה. אבל היא לא עיר יפה במובן המקובל, הפריזאי, של "עיר יפה". ליסבון היא עיר של יופי מתפורר, מט לנפול. היא נראית כמו הוואנה (קמע פרטי כשלעצמה) או כפי שנדמיין כל עיר בירה קולוניאלית אחרת באחת מארצות אמריקה הלטינית. אי אפשר לנסח את היופי של מקומות כמו ליסבון ב־750 מילה. אם בכלל. אבל אולי אפשר לנסות ולנסח משהו מהאווירה.     ליסבון משרה על המגיע אליה שלווה מהסוג שהחיים - בעידן האנדרסטייטמנט - כבר לא מייצרים יותר. לא היה רגע של לחץ או פחד או נוירוזה. כשאתה הולך לאיבוד בסמטאות הצרות של ליסבון אתה משאיר את הנוירוזות בחריצים שבין האבנים המרוצפות. אין גללים של צואת כלבים בכל מקום והשמש רוחצת את הרחובות, העצים וגרמי השמים באור מיוחד, תפוזי. אור שבדרך כלל קשה למצוא בבירות אירופיות אחרות.

מוסד ליסבוני ידוע. קפה ברזיליריה (צילום: האתר הרשמי)

הרוח נושאת עמה אוויר נקי מנהר הטז'ו ונדמה לך שאין מלחמה בעולם. אבל ליסבון היא לא רק האור, האוויר ונהר הטז'ו. היא גם לא רק דגי הבקלה הטריים שהוצאו הרגע מהנהר והושמו על הגריל; או קפה ביקה ועוגיות פסטיאס דה נטה; גם לא רק מצחצחי הנעליים המציעים את שירותם בכיכרות המרכזיות. ליסבון היא מצב נפשי. לא לחינם מוזיקת הפאדו היא המוזיקה העממית של ליסבון. היא משקפת, כצילום רנטגן, את היופי המלנכולי, המאופק (ואם זאת הדרמטי) של ליסבון ואנשיה. הליסבונאים הם האנשים הנחמדים ומסבירי פנים שתפגוש באירופה. לא באופן מעושה או אובר־פרנדלי. הם נחמדים באופן שקט, עצוב משהו. הפורטוגלים הם ללא ספק האנשים הלטינים השקטים, הנחמדים והעצובים ביותר. ישנו יופי עמוק במלנכוליה של הליסבונאים. 

האנשים הנחמדים ביותר ביבשת. כיכר רוסיו במרכז ליסבון (צילום: dreamstime)

ובליסבון, החדשות מישראל נקראות כמו מעולם אחר, מחיים אחרים. הניחוח האלים, הגזעני, צמא הדם שעולה מקריאת החדשות הישראליות עומד בניגוד מוחלט לשלווה של ליסבון ואנשיה. כל כך הרבה שנאה עולה מקריאת החדשות מישראל: שנאת ערבים, שנאת נשים, שנאת חרדים, שנאת פליטים אפריקאים, שנאת פועלים דרום מזרח אסייתים, שנאת שמאלנים ובכלל, שנאה. אלימות. והקריאה בחדשות האלו מישראל בשעה שאתה בליסבון גם מעלה תהייה: פורטוגל היתה עד 1974 דיקטטורה שמרנית מיליטריסטית. אם זה יכול היה לקרות לאנשים שלווים, ביישנים ומאופקים כמו הפורטוגלים למה שזה לא יקרה לישראלים קצרי הפיוזים?

הגירסה הפורטוגזית לאספרסו. ביקה (צילום מסך, http://athousandmiles-k.blogspot.com)

בערבים, בניסיון לברוח מכל המחשבות הטורדניות האלו, נלך למסעדות שמנגנים בהן פאדו. ערב אחד נפגוש את ג'יזלה ז'ואאו, זמרת פאדו יפה, כוכבת עולה בז'אנר. ב"טיים אאוט" המקומי בחרו בה לאחת מעשרת האנשים שחייבים לאכול איתם ארוחת ערב בליסבון. אכלנו איתה ארוחת ערב, אחרי הופעתה, וקול האלטו שלה טמן בחובו את האי נחת של ברנרדו סוארש.

צלילים של פורטוגל. ג'יזלה זואאו בהופעה:

נכון: "מסתרי ליסבון". שירת הברבור של הבמאי הצ'יליאני המנוח ראול רואיז (את סרטו האחרון באמת, שייצא השנה, לא זכה להשלים). יצירת מופת קולנועית המבוססת על רומן של הסופר הפורטוגזי בן המאה ה־19, קמילו קסטלו ברנקו. 

 לא נכון: ברלין.

מופת קולנועי. מתוך "מסתרי ליסבון" (צילום: יח"צ)

*#