טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קברים, גולגולות וסיפורי זוועה: הצד האפל של איטליה

טובי הסופרים הגותים שאבו השראה מהמבצרים, מהפסלים ומהארמונות של איטליה. מסע בין קברים עתיקים לטירות מאיימות

תגובות

רוב המבקרים באיטליה תרים אחר הצד המואר שלה - יין, פסטה ואופרה. אך כמו משב אוויר צונן בחמסין, הזווית הגותית של איטליה מספקת רגעים של אפלה שרק מחזקים את מתיקותם של רגעי האור בפיאצה. הסופרים הגותים המקוריים קיבלו השראה לא מועטה מהדואליות של המגף האיטלקי: אדגר אלן פו, נתנאל הות’ורן, הוראס וולפול, אן רדקליף ואמני הרומן הרומנטי והאימה מיקמו כמה מעבודותיהם הידועות באיטליה.

“איטליה היתה הרקע האהוב על הסופרים הגותיים”, כותב מסימיליאנו דמאטה, מרצה באוניברסיטת בארי, שחקר את הז’אנר. השערים הבארוקיים, הארמונות ההרוסים, השרידים הקדושים המוזרים והקטקומבות היו פתח למסתורי ולסוחף, או כפי שהוא מגדיר זאת: “אדריכלות מבוכית וקלסטרופובית שהיתה התפאורה הפיסית והפסיכולוגית המושלמת”. כיום יכולים אותם ספרים לשמש כמדריכי תיירות לא שגרתיים לתיירים המתעייפים מהשמש ורוצים לחקור גם את העבר המקאברי של איטליה.

עבור הסופרים הגותים, מקומות שונים באיטליה הציתו היבטים שונים של הדמיון. ונציה משכה במיוחד את מי שביקש לנצל את ז’אנר האימה הטרום־פרוידיאני, כמו פו, שהציב את אחד מסיפורי המסתורין שלו למרגלות גשר האנחות. פדובה, העיר האוניברסיטאית העתיקה בקרבת ונציה, סיפקה תפאורה לאחד הסיפורים הקצרים המפחידים ביותר של הות’ורן, “בתו של רפצ’יני”, אודות מדען מטורף המבצע ניסויים ברעלים צמחיים, והופך את שפתי בתו לנשיקת מוות עבור מאהבה הסטודנט הצעיר.

החלטתי להתחיל את מסעי באוטרנטו, בקצה האדריאטי של עקב המגף האיטלקי, המשמשת כרקע של הסיפור הגותי הראשון - “טירת אוטרנטו” של וולפול. ההיסטוריה של אוטרנטו עקובה מדם, וכוללת טבח של 800 קתולים על ידי הכוחות הכובשים של הסולטן מהמט השני “הכובש” - אירוע שמציינים באוטרנטו מדי שנה גם כיום.

היסטוריה שנכתבה בדם. טירת אוטרונטו (צילום מסך)

800 גולגולות הקורבנות ניצבות על מדפים בתוככי הקתדרלה, וחלקים מבשר גופם המשומר אצורים במגרה נעולה. מדי אוגוסט הם מוצאים ומובלים בתהלוכה בחוצות העיר. הקתדרלה של אוטרנטו מפורסמת גם ברצפת הפסיפס שלה, הכוללת פחות או יותר כל מיתוס אנושי שהיה מוכר לעולם בתחילת המאה ה– 12: החל בעץ החיים בקבלה, דרך קונפוציוניזם וכלה בחתול במגפיים.

“טירת אוטרנטו” היה להיט ספרותי ב-1764. הסיפור הקצר של וולפול מתאר את העונש העל־טבעי שחטף נסיך פיאודלי שתפס את השלטון בכוח, ועמוס בתיאורים שכיום נחשבים די שגרתיים בז’אנר האימה - דלתות סתרים, מנהרות אפלות, שריונות רדופי רוחות, דיוקנאות אצילים מתים המזנקים ממסגרותיהם. באותה העת דימויים אלה היו חדשים ומדהימים, והסיפור היה לרב מכר מיידי באנגליה.

כיום אוטרנטו היא עיר תענוגות שבה אפשר להעביר את היום ברחצה בים ובאכילת מאכלי ים בצירוף יין גרקו די טופו המקומי. מבחוץ, טירת אוטרנטו היא מבצר לבן ומשומר היטב. צריחיה והחפיר הרחב והריק מעידים על אימת התושבים מפני הכובש האיום לפני מאות שנים.

יש מה לראות גם מבחוץ. אוטרנטו (צילום: dreamstime)

נאפולי: נזיר מסתורי בנאפולי, הנמצאת בצד השני של עקב המגף, אפשר להתעמק בעבודותיה של אמנית גותית ידועה פחות - אן רדקליף. היא היתה אנגלייה מתבודדת, שכמו וולפול נודעה בזמנה בשל סיפורים המציבים כוחות רשע על־טבעיים - שלרוב מזוהים עם קתוליות או עם עריצים פיאודליים - מול נשים צעירות וחסרות אונים ומאהביהן האמיצים.

אחד הסיפורים הידועים של רדקליף, “האיטלקי”, מתרחש בנאפולי של המאה ה– 18. כמעט בכל עמוד מופיעים מבצר, עתיקות ונזירים עטויי גלימות ממסדר דתי זה או אחר. העלילה פשוטה למדי: אציל צעיר מנאפולי מתאהב בנערה שאמו מתנגדת לה. האם שוכרת נזיר רשע לחסל את הנערה, אך הנזיר מגלה כי הנערה היא למעשה בתו - תוצר של רומן אסור. הסיפור נפתח באנגלי הסוקר את כנסיית סנטה מריה דל פיאנטו בנאפולי, שלפי רדקליף ישבבה מסדר נזירים עתיק יומין.

כאן נחים בכיף. קברים בכנסיית סנטה מריה דל פיאנטו (צילום מסך)

המבקרים בנאפולי יכולים לבחון את הדמיון הגותי של רדקליף מול המציאות של העיר הסואנת. כנסיית סנטה מריה דל פיאנטו עוד קיימת, אך לא על מפות התיירים. נדדתי ברחובות האחוריים הצרים והצפופים עד שלבסוף הגעתי לאוסטריה טולדו, שם הבעלים פרשו עבורי ארוחת צהריים של פירות ים מטוגנים ופסטה עם עגבניות ובזיליקום. הבעלים התקשר לגיסו, מדריך תיירים, שהסביר כי הכנסייה בהחלט לא היתה מהכנסיות החשובות של נאפולי. היא עדיין קיימת, אך בסביבתה נמצאת כיום שכונת פשע מאורגן בשם סקונדיליאנו. זוג הנאהבים בסיפור של רדקליף, ויוולדי ואלנה, רואים זה את זו בראשונה בכנסיית סן לורנצו מג’יורה, שעדיין ניצבת בלב ההיסטורי של נאפולי - גוש צהבהב ואפרפר שתחתיו אתר חפירות ארכיאולוגי. מעבר לכביש ניצבת כנסייה מאיימת ועתירת גולגולות, שהוקמה במאה ה-17 על ידי כת שכונתה “נשמות הפורגטוריום”.

בקדמת הכנסייה נמצא שוק ירקות שנראה כמו שער של מגזין “אוכל ויין”, ומאחוריו שוק פתוח שבו ניצבים רוכלים בעלי סחורה לתיירים. ליד הכנסייה נמצאת פיצריה סורבילו העמוסה, שבה מוגשות עוגות נפוליטניות מפורסמות. רובו של הסיפור מתרחש בטירה חרבה ובמנזר בגבעות המשקיפות על העיר, שם הגיבור והגיבורה ננעלים בחדרים חשוכים ונשלחים למשפט סדיסטי.

בראש טוב. גולגלות בכנסיית סנטה מריה דל פיאנטו (צילום: marker)

הקסטל סן אלמו עדיין גוהר מעל לנאפולי: זהו מבנה ימי־ביניימי טיפוסי, שצדיו יוצרים צוק כמו טבעי עם קשתות וחרכי ירי. בפנים, הטירה עתירת מסדרונות אפלים וצינוקים. הנוף מסן אלמו על נאפולי מרהיב, עם גגות העיר הירוקים, הצהבהבים והאדמדמים למרגלות הים. במורד הגבעה יושב מנזר סן מרטינו, וילה עתירת אוצרות שבעבר איכלסה קבוצה של נזירים קרתוזיאנים שגורשו על ידי נפוליאון ב– 1804 ודוכאו אחת ולתמיד עם איחוד איטליה ב-1860. הגנים המבודדים של המנזר היו בהחלט יכולים לשמש תפאורה להתנגשות בין הגיבור לנזיר התככן. הן למנזר והן למבצר אפשר להגיע ברכבל ממרכז העיר העתיקה.

אל תחמיצו את מוזיאון קפלה סנסווברו, שם ניצבים שני שלדים עלומי שם, שלפי האגדה מחזור הדם שלהם נחנט על ידי אציל אלכימאי מטורף, ומזכירים פסלים מודרניים מחוטי ברזל. גם אוסף פרנזה של פסלי שיש רומאיים במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של נאפולי שווה ביקור. כמה דוכני מגזינים יספקו מפה של “נאפולי המסתורית”, הכוללת אתרים אפלים אף מעבר לדמיון הגותי.

רומא עתירת אתרים גותיים, ולמסעי לקחתי עמי את “פאון השיש” של נתנאל הות’ורן. הות’ורן כבר התקרב לסוף הקריירה שלו כאמן האימה הפסיכולוגית והעל־טבעית של ניו אינגלנד הפוריטנית, וספר המסע הסיפורי הזה אינו מהמשובחים בכתביו. זהו סיפורם של שלושה אמנים אמריקאים הפועלים ברומא ומתיידדים עם סאטיר אמיתי - דמות מהמיתולוגיה היוונית שחציה אדם וחציה תיש. מבקרי המוזיאונים הקפיטוליניים ימצאו כיום פסלים רבים של הפאון, המקושר לאל היין דיוניסוס ומסמל את החיה שבאדם - תמים, מיני ופרוע במקביל. מקורבו המאיים יותר, הסאטיר, הוא בעל סממנים שטניים, עם קרניים ופרסות. סאטיר גדול כזה מציץ מארון בחצר המצרית של המוזיאון.

יפות אך מאיימות. הקטקומבות ברומא (צילום: marker)

במרחק נסיעה נמצא אתר מרכזי נוסף בספר - הקטקומבות הקפוצ’יניות היפהפיות אך המאיימות, שם פגשו גיבורי הספר נזיר רשע. הקבר הקפוצ’יני, בקרבת ויה ונטו היוקרתי, מעוטר בסגנון בארוקי בעצמותיהם הלבנות של 4,000 נזירים מתים, והוא יעד תיירותי פופולרי. הצילום אסור, וכך גם חבישת כובע או לבוש חשוף.

הקריפטה זעירה וקלסטרופובית, וניחוחן המתקתק של העצמות ממלא את המעבר החשוך המתפתל בין שמונה תצוגות של אלפי עצמות מסודרות לפי סוג - אצבעות, עצמות עקב, עצמות ירך, גולגולות - ועטורות זרי פרחים, שעונים או כדים. בחדר האחרון כתוב על הקיר מסר בחמש שפות, המזכיר לתייירים לשתות לשוכרה מגביע האושר של איטליה, מכיוון שהצל התמידי מאיים: “מה שהנכם היום, היה פעם אנו. מה שאנו כיום, אתם עוד תהיו”.

*#