טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מוזיאונים לנופים מרהיבים: חופשה משפחתית באוסטריה ושוויץ

חופשה שהתחילה במוזיאונים של וינה והמשיכה בנופים הירוקים של האלפים הוכיחה שכל אחד, בכל גיל שהוא, יכול להתחבר לטבע ולשקט. הצעה למסלול משפחתי

תגובות

ממנטו מורי, "זכור את המוות", היה אחד העקרונות הבולטים בתרבות האירופית והופיע בדרכים שונות בציורים מהמאות ה-16 וה-17. המוות מיוצג לעתים קרובות בציורים באמצעות גולגולת שמופיעה במיקום בולט יותר או פחות בציור, אבל גם בדרכים אחרות. במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה עמדתי כמה דקות מול ציור כזה, של הצייר ההולנדי בן המאה ה-17 יאן סטין, שבו מופיעה משפחה הוללת בביתה ומעל לראשה תלוי סל ובו חרב ומקל הליכה. נזכרתי בציור הזה בהמשך הטיול, כשקיבלנו את התזכורת שלנו לכך שגם טיולים יפים עלולים להסתיים רע מאוד.

אבל ההתחלה היתה שלווה למדי. פיצוח נוסחת ההצלחה לטיול עם ילדים שקול כנראה לפיצוח סודות האטום, או אפשרויות המסע בזמן. פתרון הביניים שאנחנו מצאנו הוא טיול משפחתי מורחב ככל האפשר, כלומר יחס מקסימלי של מבוגרים לעומת ילדים, ולכן גררנו אתנו לחופשת הקיץ סבא, סבתא ודוד - יחס מופלא של זאטוטה אחת בת שנתיים וחצי על חמישה מבוגרים.

היה ברור שהדבר המאתגר ביותר שנוכל לנסות לעשות הוא ביקור במוזיאונים, ובכל זאת לא ויתרנו בווינה, תחנתנו הראשונה, על שני מוזיאונים שנראו לנו הכרחיים אם כבר הגענו עד הלום - מוזיאון הבלוודרה, שבו מוצגות יצירותיהם של גוסטב קלימט ואגון שילה, והמוזיאון ההיסטורי לאמנות, המתהדר באוסף מרשים של יצירות המייסטרים הגדולים - מרמברנט עד קרוואג'יו, מוולסקז עד ברויגל וורמיר.

מומלץ, למרות הילדים. מוזיאון הבלוודרה (צילום: dreamstime)

ניסינו לכוון את שעת הביקור למנוחת הצהריים של הילדה, כך שהיא תוכל לנום בעגלה בנחת בעוד אנחנו משוטטים בין יצירות האמנות. בבלוודרה זה לא כל כך הצליח ונאלצנו לעשות משמרות שעשוע לאחר שהיא מאסה די מהר בנשים הג'ינג'יות של קלימט ובציורים המדכדכים והיפהפיים של שילה, אבל במוזיאון ההיסטורי לאמנות קלענו בול. בחוץ ירד גשם שוטף, ואילו בפנים, אחרי בננה וחצי, עצמה הנסיכה את עיניה וכל חמשת המבוגרים נשמו לרווחה ונהנו מכמעט שלוש שעות תמימות של שיטוט רגוע.

"הנוסע האידיאלי הוא זה היודע ליצור קשר עם הטבע, עם הבריות וקורותיהם וגם עם האמנות. רק היכרות עם שלושת היסודות האלה ועם קשר הגומלין ביניהם הוא ראשית דעת על הארץ הנחקרת", טען זביגנייב הרברט בספרו "טבע דומם עם רסן", ואני התקשיתי להשתחרר מהשאיפה הזו, למרות המגבלות הברורות שמציב טיול משפחתי בפני כל אחד מהאלמנטים שהוא מזכיר. לכן, לאחר הביקור בווינה, שסיפק במידת מה את הצד האמנותי של המסע, פנינו אל הטבע, ואת האנשים המשכנו לחפש עד יומנו האחרון בטיול. נסענו בגשם שוטף של אמצע אוגוסט לאורך הדנובה האפרורית, עם עצירה בפונדק דרכים ידידותי. על פנינו חלפו כל הדרך קבוצות של אופנוענים בגילים שונים, ועוררו פנטזיות על טיול אחר, נועז יותר, בלי ילדים ובלי הורים, עם רוח שמתבדרת בשיער.

טבע אורבני. הדנובה בוינה (צילום: dreamstime)

לאחר נסיעה של כארבע שעות (כולל הפסקות) הגענו לאזור ההרים שמקיפים את זלצבורג, והתחלנו לחפש את הכפר האוסטרי. ההפתעה הראשונה שנכונה לנו היא היעדרו של הכפר כמו שתיארנו אותו. בדמיון התיירותי שלנו ציפינו לכפרים פסטורליים סביב כנסיות עתיקות, שוקי איכרים וטיפוסים אותנטים שבוץ מרוח על מגפיהם לאחר יום עבודה בשדה. כשהגענו לאזור ירד האסימון שבעצם באלפים אי אפשר לגדל כלום, חוץ מפרות, ושמאז שיש ענף פורח ורווחי כמו תיירות, ממילא לא נותרו רבים שעוד מתפרנסים מחקלאות.

את הבית באזור האלפים שכרנו מבעוד מועד, באמצעות אתר האינטרנט "אלפן אפרטמנטס". באתר מוצעות שלל דירות נופש, בקתות סקי וחדרי אירוח, ברמות מחיר משתנות ובגדלים שונים. ניסינו לנחש לפי התמונות אם הבית ימצא חן בעינינו ולהבין בעזרת המפות של גוגל היכן בדיוק הוא ממוקם ביחס לציוויליזציה, ולבסוף בחרנו בבית גדול בהרבה מכפי צורכנו, שיכול לאכלס 14 איש, אבל נראה מבודד למדי ומוקף באחו פורח. המחיר היה אטרקטיבי: 177 יורו ללילה לבית כולו, לא כולל דמי ניקיון סופי (100 יורו) ודמי מצעים ומגבות (10 יורו לאורח לכל תקופת השהות).

גדולה, זולה ומבודדת. וילה של אלפן אפרמנטנס (צילום: האתר הרשמי)

הגענו לכפר טקסנבאך, שבו אמור היה להימצא הבית שלנו, בשעת הדמדומים. למזלנו, אור אחרון שירת אותנו בעלייה התלולה, הצרה מאוד והבלתי נגמרת במעלה ההר, שעליה הורה בנחישות ה-GPS כשהזנו את כתובת הבית המדויקת. אחד הנהגים לקה בוורטיגו והוחלף על ידי אחר, וכשהגענו סוף סוף אל הבית נשבענו שעד סוף השהות במקום נרד ונעלה אך ורק ברגל, ייקח כמה שייקח. הבית הענק היה עשוי מעץ ורוהט בחוסר טעם אוסטרי שגור (ספסלי עץ לאורך הקירות, ריפוד בדוגמאות גיאומטריות בצבעים מכוערים ומיושנים), אבל מצויד היטב ועם מרפסת ענקית שהשקיפה על ההר שממול.

בבוקר גילינו שהעלייה שכמעט גרמה לנשמותינו לפרוח בהחלט השתלמה, שכן הנוף שנשקף מהבית היה מרהיב עד כדי חוסר אמינות. הדבר השני שהדהים אותנו היה מזג האוויר הקריר, שאמנם היה הגיוני בהתחשב בגובה הרב שבו שהינו (בסביבות 1,500 מטר), אבל היה קשה מאוד לדמיין אותו כשארזנו את המזוודה בתל אביב הרותחת של אוגוסט. נאלצנו ללבוש את כל בגדי הקיץ שלנו זה על זה כדי להתמודד עם הצינה, ונטשנו את תוכנית הירידה ברגל למרכז הכפר, שכן התברר כי הירידה תארך כשלושת רבעי שעה, ועל העלייה אף אחד בכלל לא מוכן להתחייב. במקום זאת עשינו טיול רגלי ביער הסמוך ונהנינו מאוד מקטיף פטל בר ומאיתור פטריות משונות שצמחו לצד מפלי המים הקטנים שהסתתרו בין השבילים.

מרהיב עד כדי חוסר אמינות. טקסנבאך (צילום: אלפן אפרטמנטס, האתר הרשמי)

אחרי הטיול שמנו נפשנו בכפנו ולקחנו את המכונית, כדי להתרשם קצת מהסביבה הכפרית. נסענו לעיירת הנופש צל אם-זי, השוכנת על גדות אגם זלר, ומהווה אתר נופש פופולרי ביותר למשפחות אוסטריות בעונת הקיץ. הפקק שהשתרך בכניסה לעיירה איפשר לנו לחזות בכמות הגדולה ביותר של מכוניות פורשה שראינו אי פעם. שטנו באגם בסירת מנוע קטנה והתרשמנו מההרים המושלגים שהקיפו אותנו ומבתי הקיט המעוצבים שבנו לעצמם מפונקי אוסטריה על גדות האגם, ואחר כך התיישבנו על מרפסת פתוחה של מסעדה הומה במרכז העיירה, סביב גריל גדול, ומלצרים נמרצים בבגדים מסורתיים הגישו לנו חתיכות בשר עסיסיות מהנתחים שהסתובבו מעל לאש הפתוחה.

מכיוון שפסגות ההרים המושלגות פשוט היו שם, יצאנו מנקודת הנחה שבלי למשמש בעצמנו קצת שלג ולהיזכר בחברינו הנמסים בלחות הישראלית, לא נצא ידי חובתנו לילדה התמה שעדיין לא עמדה על טיבו של המרבד הלבן. לכן נסענו למחרת לראות את גרוסגלוקנר - פסגת ההר הגבוה ביותר באוסטריה. כדי להיכנס אל הדרך האלפינית שמובילה אליו יש לשלם 29 יורו למכונית. בדרך חלפו על פנינו רוכבי אופניים עשויים ללא חת, שדיוושו בעליות המטורפות של האלפים, ועוד כמה אופנוענים. התעייפנו רק מלהסתכל עליהם ועצרנו בדרך לעוד מרק עם קניידלך ושניצל עם שפצלי.

לטפס על ההרים כי הם שם. גרוסגלוקנר (צילום: dreamstime)פסגת ההר הגבוה ביותר באוסטריה שנשקפה בדרך, וצורתה כפעמון, היא רק חלק מהסיפור: היעד האמיתי הוא הקרחון על שמו של הקיסר פרנץ יוזף, הממתין בשיאה של הדרך האלפינית. חובבי הגיאולוגיה שבינינו החסירו פעימה למראה הקרחון העצום המשתפל בין ההרים, אחרים אמרו בלבם שזה נראה בסך הכל כמו שלג מלוכלך, ואילו הילדה ניצלה את הרגע הדרמטי ושקעה בשינה עמוקה, עטופה בכל פיסת בד שהצלחנו לגרד ונעולה בסנדלים.

לביקור בזלצבורג, במרחק של שעת נסיעה מהבית המאומץ שלנו בטקסנבאך, היתה מטרה עיקרית אחת: אכילת עוגה. הסבים זכרו שביקרו שם לפני כמה שנים בבית קפה מהולל ועתיק יומין, ליד ביתו של מוצרט, ואכלו את העוגות הטובות ביותר בקריירה שלהם. לכן לא ביזבזנו זמן והתיישבנו בבית הקפה דמל (Demel) שבמוצרטפלאץ 2 ובחנו את מבחר העוגות האלגנטיות שבוויטרינה. הטיפוס הספרותי שבינינו התעקש על זאכר טורט אוסטרית מסורתית, מעין עוגת דודות לא אטרקטיבית, ואכן נאלץ להודות שטעמה לא היה משובח במיוחד. הילדה בחרה את העוגה שנראתה לה הכי מעניינת: עוגת גזר עם גזר גמדי ממרציפן שהתנוסס עליה, והאחרים נהנו משלל עוגות פירותיות ושוקולדיות מלאות קרם ושחיתויות.

אלגנטיות היא שם המשחק. קפה דמל (צילום: Dick Howe Jr, פליקר)

לאחר ארבעה לילות בבקתה האלפינית העצומה שלנו נפרדנו ממנה בצער ונסענו לכיוון הגבול בין שווייץ לאוסטריה. כשעצרנו לצפות בנוף המרהיב באחד ממעברי ההרים, נתקלנו שוב בחבורת אופנוענים, כמה זוגות בגיל העמידה, שהיו לבושים מכף רגל ועד ראש בחליפות לייטקס שחורות ובאופן כללי נראו מאוד מנוסים.

חובב האופנועים שבינינו הוריק מקנאה, וניגש אל אחד הרוכבים לשאול אם יהיה מוכן להתחלף אתו - להשאיר לו את מפלצת הברזל שלו בתמורה למאזדה שכורה פלוס אשה, ילדה וחותנת. הרוכב המשועשע שאל מיד אם אנחנו ישראלים, וסיפר על השנה שהעביר בקיבוץ בשנות ה-70, שממנה הצליח לשמר עברית סבירה למדי. מאז הוא חי במינכן ויוצא לטיולי סוף שבוע בהרים עם אשתו וחבורת הרוכבים שלהם. את עסקת החילופין שהוצעה לו הוא דחה בנימוס.

אחרי הפגישה עם החבורה העליזה שמנו פעמינו אל עבר חבל אנגדין השווייצי, האזור היחיד בעולם שבו מדברים רומאנש, שפה נכחדת שמקורה בלטינית, וכיום דוברים אותה 50 אלף איש בלבד, אבל היא אחת מארבע השפות הרשמיות של שווייץ. קשה להגדיר מה בדיוק קורה כשעוברים את הגבול בין אוסטריה לשווייץ, אבל הנוף שנראה דומה לכאורה - הרים גבוהים, מושלגים בקצותיהם, ועמקים מוריקים - מקבל גוון אחר. התבדחנו שזו היעילות השווייצית המפורסמת, שגורמת אפילו לצבעי הטבע להיות עמוקים ומוצלחים יותר. איכות שווייצית.

היעילות השוויצרית ניכרת. חבל אנגדין בשוויץ (צילום: taver, פליקר)

הגיחה לשווייץ נועדה להיות קצרה, בעיקר בגלל יוקר המחיה השווייצי הבלתי נסבל. מלון שהזמנו מבעוד מועד בכפר הקטן צאוץ' (zuoz) עלה 200 פרנק שווייצי ללילה, שבמועד ההזמנה ערכם היה 150 יורו. בשבועות הספורים שחלפו בין מועד ההזמנה למועד הביקור במלון, עלה שערו של הפרנק השווייצי עד כדי כך שכעת 200 פרנק היו שווים כמעט בדיוק 200 יורו. באחת התייקרה שהות של שני לילות ב-100 יורו. אאוץ'.

ניסינו להתנחם בנופים המרהיבים ובבתי הכפר היפהפיים מהמאה ה-16, שמאפיינים את חבל אנגדין, אך לא באוכל - שהיה יקר להחריד ולא מוצלח במיוחד. ביומנו השני באנגדין החלטנו לנסוע מערבה, אל עבר הגבול האיטלקי שלידו שוכן הכפר סוליו, שעליו המליץ חבר שווייצי שטען שזהו המקום היפה ביותר בארצו. הדרך לסוליו עוברת דרך מעבר הרים תלול במיוחד, מאלויה. המכוניות התחילו לרדת את המעבר התלול, ואחרי שני עיקולים בערך נעצרה התנועה לחלוטין ופקק גדול השתרך עד לתחתית הנקיק. הנוסעים כולם יצאו ממכוניותיהם והתבוננו אל עבר אחד העיקולים האחרונים, שם שכב על הכביש אופנוע ולצדו קראוון משפחתי. ממרומי ההר ראינו דמות שוכבת על הכביש וכמה אנשים מטפלים בה. תהינו כמה רחוק מהאזור הכפרי נמצא בית החולים הקרוב, וכמה זמן יחלוף עד שיפונה הפצוע וכלי הרכב, והגענו למסקנה שזה עלול לקחת עוד זמן רב.

המקום היפה ביותר בשוויץ? סוליו (צילום: activesteve, פליקר)

קצרי הרוח שבינינו כבר קידמו את הרעיון לוותר על הביקור בסוליו, לעשות פניית פרסה ולעלות חזרה לעבר צאוץ', אבל אז הופיע בשמים מסוק אדום וסיפק מחזה מרהיב של חילוץ אווירי, שהחזיק אותנו במקום עוד כחצי שעה. לאחר שחולץ הפצוע פונה גם האופנוע ההפוך, והתנועה החלה לזרום שוב במורד ההר. כשחלפנו על פני מקום התאונה התברר שעל האופנוע היו שני רוכבים, ולא אחד. בר המזל שביניהם היה במסוק בדרך לבית החולים, ואילו מגפיו של השני ביצבצו מתחת לשמיכה שכיסתה אותו בצד הדרך, ללא רוח חיים. המשכנו את הדרך לסוליו באווירה מדוכדכת, וכל הפנטזיות על טיול אופנועים נראו פתאום פחות מרגשות.

סוליו התגלה כגולת הכותרת של הטיול: כפר יפהפה השוכן על צלע הר, מוקף בחורשת עצי ערמון. מצדו האחד של הכפר ראינו את איטליה, ומצדו השני פסגות מושלגות. במרכז הכפר ניצב המלון ההיסטורי Hotel Palazzo Salis, שנבנה ב-1630 כביתה של משפחה אריסטוקרטית והוסב למלון לפני כמאה שנה. בקומה הראשונה שוכנת מסעדה שנראית משובחת, והצטערנו שהחושך היורד והאימה מפני הכביש התלול בדרך חזרה קיצרו את שהותנו במקום. כולם הסכימו שכדאי לתכנן נסיעה שלמה רק בשביל להגיע שוב אל המקום הקסום הזה, אבל ממש ממש בזהירות.

*#