אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף שבוע באוסלו בפחות מ-100 דולר

בין גן הפסלים של ויגלנד, מרכז הנובל לשלום, מוזיאון לספינות ויקינגיות והגלריה הלאומית החינמית, אפשר לבלות סוף שבוע שלם בבירת נורווגיה מבלי להוציא יותר מדי קרונות

תגובות
אוסלו, נורווגיה. תאסור כניסה של כלי רכב למרכז העיר

אם תגידו לאנשים שאתם הולכים לבלות סוף שבוע באוסלו עם 100 דולר בלבד בכיס, האזהרות יתחילו לזרום. חלקן תגענה בצורה של מחקר לגיטימי כמו דו"ח UBS שדירג את אוסלו כעיר היקרה ביותר בעולם בשלוש השנים האחרונות. אחרים ילקו בהלם ויראת כבוד ויפזרו אנקדוטות כמו "האוכל באוסלו כל כך יקר שלמעשה אפשר לקנות רק חצי מלפפון". אבל אני לא נבהל בקלות. שבעה סופי שבוע קודמים ב-100$ במקומות יקרים כמו פריז וריו דה ז'נרו הוכיחו לי שבערים כאלה ניתן להנות גם בפרוטות. אני גם לא טיפש. בדרך לשדה התעופה בקופנהגן קניתי כיכר דחוסה של softkernerugbrod – לחם שיפון דני ורך, והכנסתי לתיק שלי. וטוב שכך. עד סופו של סוף השבוע הוא נעלם.

תקציב: $100, או 585 קרונות נורווגית

יום שישי תקציבים נמוכים משמעם בדרך כלל ארוחות שומניות. לא הפעם. התחלתי את סוף השבוע עם סלט, חומוס, פשטידות שעועית, תפוחי אדמה מוקרם ולחם אפוי וטרי במזנון אכול-כפי-יכולתך-ב-100-קרונות שמגיש ארוחות צהריים צמחונית בבית וגה, מסעדה בבניין הישן מלא בטיפוסים רק כמה רחובות מצפון למדרחוב הראשי, Karl Johans Gate. מאה קרונות (כ-17 דולרים לפי 5.85 לדולר) נחשב זול מאוד עבור ארוחה שופעת באוסלו, שבה הכריך הזול ביותר בבית קפה תואם-סטארבקס, עומד על 70 קרונות.

אבל התזונה הבריאה שלי עמדה במבחן במהלך טיול של 30 דקות מוגה ועד Frognerparken, ביתו של גן הפסלים ויגלנד. טיולים הם בדרך כלל די בריאים, אבל משום מה אוסלו היתה מלא באותו יום עם בצעירים נורבגים שחילקו חבילות קטנות של חטיפים שוקולדיים כמו ביסקוויטיםגבשם Sjokiklem, נגיסי טופי ומשהו שנקרא Smash!. הכנסתי כמה לכיס כדי שישמשו כחטיף לילי והמשכתי לכיוון הפארק.

אני משתעמם בקלות מגני פסלים כמו כל אחד אחר שלמד מבוא לתולדות האמנות רק כי אמא שלו רצתה. אבל קשה לדמיין אדם מגיל 3 ועד גיל 100 שלא יוכל להרוג בשמחה שעה או שעתיים בפארק ויגלנד, מדרחוב מלא ביותר מ -200 פסלים של גוסטאב ויגלנד. הדמויות, שעשויות מברונזה וגרניט, חלקן ארוגות אל תוך שערי הברזל של הפארק, מציגות את מכלול החוויה האנושית: משובבות ועד מהורהרות, חינניות, מוזרות, אוהבות ואלימות. והן כולם בעירום. (מוזיאון הפסלים נמצא סמוך לבניין שבו התגורר פעם ויגלנד. אך שבעוד כניסה לפארק היא ללא תשלום, המוזיאון עולה 50 קרונות).

תמרות אדם. פארק ויגלנד (צילום: dreamstime)

לינה בחינם היא כמעט נדרש בסופי שבוע של 100 דולר. בעבר סמכתי CouchSurfing.org או על טוב לב של קשרים בפייסבוק כדי למצוא מארח, אבל לאוסלו יש הפתעה: אתר קמפינג עם לינה בחינם באי Langoyene, כ-15 דקות נסיעה ממרכז העיר באמצעות מעבורת (כרטיס בכיוון אחד עולה 30 קרונות, אני קניתי ב-75 קרונות כרטיס ל-24 שעות שתקף לשימוש גם למחרת). מכיוון שהייתי שם באמצע יוני, המעבורת האחרונה יצאה בשעה 18:45 (כעת יש גם הפלגות מאוחרות יותר), אז פניתי לסופר מרקט המקומי לשם אספקה. למרות המחירים המטורפים, הצלחתי לקנות גבינה, פירות, מוצר תואם-יוגורט-יווני בשם skyr וכמה בירות ב-85 קרונות. יחד עם לחם השיפון הדני שלי, כל זה ישמש כארוחת צהריים למחרת.

כצפוי, האנשים שחיכו יחד איתי לסירה היו קבוצה מגוונת: משפחה נורבגית, שני בחורים צעירים עם ציוד דיג ושני מהגרים קשי יום - אלדר מפורטוגל ולואיס מהרפובליקה הדומיניקנית. מה הם עושים כאן? הודות לספרדית שלמדתי כשחייתי ועבדתי בשכנות הדומיניקניות בניו יורק, גיליתי שלואיס הגיע  מהעיר הקטנה Padre Las Casas, ונזכרתי שזו גם עיר הולדתו של רקדן המרנגה  קיניטו מנדז – מידע חסר תועלת שסיפק הרבה חומר לשיחת חולין. זמן קצר לאחר מכן לואיס סיפר לי סיפור חייו: הוא פגש אישה נורווגית בחופשה ברפובליקה הדומיניקנית, התחתן איתה, עבר לנורווגיה בה נולדה להם בת, ואז התגרש. המשבר הכלכלי הקשה על המהגרים אז עכשיו, חסר בית, הוא גר ב-Langoyene.

תחת כיפת השמיים. פארק Langoyene (צילום: האתר הרשמי)

זה מקום רגוע ובטוח, הוא אמר. הנורבגים רבים מבלים שם את העונה (מתוך בחירה, שלא כמו לואיס), וזה בטוח  לגמרי להשאיר שם את הרכוש הפחות חשוב במהלך היום. הקמתי אוהל ליד כמה קבוצות של משפחות וביליתי לילה שקט, למרות שהייתי צריך להשתמש בכיסוי העיניים שלי: באוסלו, השמש של יוני שוקעת אחרי 10 וזורחת לפני 4.

בוזבזו: 215 קרונות (36.75 דולר)

נשארו: 370 קרונות (63.25 דולר)

הייתי בשמחה נשאר שם עוד לילה אם המעבורות לאתר היו יוצאות מאוחר יותר, אבל במקום זה במקום  הצלחתי להתארגן על מקום אחר לישון בו ביום שבת, הפעם הודות לחברים של חברים של חברים, כאשר קאוצ'סרפינג איכזב אותי. אחרי שאכסנתי שם את הדברים שלי ואכלתי כריך גבינה לארוחת צהריים, קפצתי על החשמלית (בה נתקלתי בחבורה של מסיבת רווקות נורווגית משופעת ביין) והסתובבתי במרכז העיר, כדי לבדוק את התיאטרון הלאומי ואת בית האופרה של אוסלו היפהפה, שנפתח בשנת 2008. תכננתי לקחת סיור חינם בפרלמנט הנורבגי , אבל הזמנים לא הסתדרו לי, אז במקום זה קפצתי על מעבורת למוזיאון שמוקדש לקבוצה הרבה יותר מגניבה של שליטים נורבגים: הויקינגים.

איפה שהגברת השמנה שרה. בניין האופרה באוסלו (צילום: Ole1981, פליקר)

ה-Viking Ship Museum (כניסה: 60 קרונות) מתמקד בשלוש ספינות ויקינגיות שהוצאו מתלי קבורה ברחבי אוסלו לפני כמאה שנה. שתיים מתוך השלוש במצב נפלא, אך לא פחות מעניינות הן מזחלות עץ שמגולפות בצורה מורכבת, כמו גם ממצאים אחרים שנמצאו בקברים. בלי להעליב את מוזיאון ה-Munch (95 קרונות) או את מרכז הנובל לשלום (80 קרונות), עשיתי את הבחירה הנכונה. הייתי טועם משניהם בכל מקרה - מרכז הנובל לשלום הוא ממש ליד רציף המעבורת, ומי דיבר בפני קהל של אלפי אנשים כשהגעתי לשם? מנהיגת האופוזציה בבורמה והאסירה הפוליטית לשעבר אונג סאן סו צ'י, שהגיעה לעיר כדי (סוף סוף)  לקחת את פרס הנובל לשלום שלה מ-1991. נשארתי בסביבה בשביל ההופעה הציבורית הקצרה והאדיב שלה, וצהלתי על העיתוי המושלם שלי.

ערב התחיל לרדת, והגיע הזמן לחצות את הנהר ממזרח אוסלו כדי לבדוק שתיים מהשכונות היותר מעניינות של העיר: Gronland מלאת המהגרים בשביל ארוחת ערב, ו-Grunerlokka ההיפסטרית בשביל דרינק. שכונות עולים הן בדרך כלל הומות ותוססת, וגם Gronland לא היתה יוצאת דופן, מה שבישר ארוחת ערב מתובלת ולבבית. ייעצו לי לנסות את Punjab Tandoori, שם הספיישל הלילה עולה 69 קרונות (כ-12 דולר). בשכונה מקבילה באמריקה המחיר הזה היה קונה ארוחה חגיגית לזללנים. כאן קיבלתי שתי חתיכות של עוף, לחות וטעימות אך קטנות בצורה מגוחכת על תלולית של אורז בליווי חתיכת נען וסלט מיקרוסקופי ועליו שתי פרוסות דקות כנייר של מלפפון. המקום זה, כנראה, קונה את המלפפונים שלו בחצאים.

הרימו עוגן. מוזיאון ספינות הויקינגים (צילום: האתר הרשמי)

שמעתי שב-Gronland אפשר למצוא את הפירות הזולים ביותר בעיר, וזה נכון: תפוח ותפוז עולים רק 4 קרונות בסך הכל. יש גם קורטדו שעולה 24 קרונות ב- Cedar Sunrise, וחנות לבנונית שמשמשת מקום מפגש עבור סומלים ואחרים. באותו הערב, הם היו שקועים בצ'כיה מול פולין במסגרת היורו. הצטרפתי אליהם, ובהתחלה אפילו לא שמתי לב שהשדרנים דיברו ערבית, לא נורבגית.

משם הלכתי ל-Grunerlokka וטיילתי עד Thorvald Meyers Gate, הרחוב הראשי שעמוס בסימנים מסחריים של שכונות מגניבות: בר טאפאס הומה, מועדון מוזיקה שנראה מחוספס, צעירים לבושים ברישול מכוון וסניף של רשת הטיפוח הצרפתית L’Occitane en Provence. הלכה השכונה.

נשארו לי 121 קרונות, שחשבתי שיספיקו כדי לשתות משהו במקום שכולם אומרים שהוא בר קוקטיילים הכי טוב בעיר, Bar Boca. גם הוא היה כמיטב המסורת: קטן וצפוף עם יציאות יצירתיות על קוקטיילים מסורתיים וברמנים (אחד עם כתפיות) שעמלו קשה על ערבובים ומיצים. תפריט המשקאות מכיל כמה קרדיטים לברים ניו יורקים, אבל ניים דרופינג של ניו יורק (או שמא גניבת מתכונים) לא מרשימים אותי יותר מדי, אז בחרתי ב-Remember the Maine, שהיה עיבוד מתוך ספר קוקטיילים מ-1930. זה היה שילוב מרענן ומתובל של ויסקי, ורמוט, ליקר דודבן ופאסטיס, תמורת 106 קרונות (בערך 18$, במיוחד אם לוקחים בחשבון שמצפים שם לטיפ), ואז תפסתי חשמלית בחזור.

בהשראת ניו יורק. Bar Boca (צילום: האתר הרשמי)

בוזבזו: 570 קרונות (97.44 דולר)

נשארו: 15 קרונות (2.56 דולר)

הבאתי את מצרכי המזון שנותרו לי – התפוח, התפוז והשארית של לחם השיפון - לפיקניק בראנץ' על הדשא של Slottsparken, הפארק שמקיף את הארמון המלכותי הנורבגי. תכננתי לבקר בגלריה הלאומית, שהיא פתוחה חינם בימי ראשון. תהיתי מה לעשות עם 15 הקרונות האחרונות. לא יכולתי לקנות קפה קטן (בסביבות 24 קרונות, או 4$), ולא קולה (20, אם יש לך מזל) או חטיף (19). המארח שלי הציע לקנות כרטיס לוטו, אבל אני לא טיפוס שמהמר.

ירוק בעיניים. Slottsparken (צילום: Cebete, פליקר)

מה שיכולתי לעשות, כך התברר, היה להשתמש במטבע של 10 קרונות כפיקדון עבור לוקר במוזיאון, מה שהיה מאפשר לי לכתפיים העייפות שלי לנוח מסחיבת תרמיל הגב. הניידות הזו הייתה יכולה להיות שימושית כשעברתי בתוך קהל של תיירים יפנים כדי להעיף מבט ביצירתו המפורסמת ביותר של המוזיאון, "הצעקה" של אדוארד מונק. שגם היא, אם הידע שלי בהיסטוריית האמנות עדיין תקף, מתארת תייר חסכן שמנסה לבלות סוף שבוע באוסלו.

כתבות שאולי פספסתם

*#