${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רחמנא ליצלן: מה כל כך מפחיד בלבקר בפולין?

איתמר הנדלמן סמית חשב במשך שנים שפולין היא סמל לכל מה שרע באירופה, אבל בין בית קפה תל אביבי בורשה, מקומיים מסבירי פנים וקבלת שבת בבית כנסת בקז'מייז', הוא סוף סוף יכול להודות - "חזרתי הביתה"

תגובות
ורשה. "עיר מערבית לגמרי"
משה גלעד

מעולם לא רציתי לנסוע לפולין. כלומר, רציתי, אבל לא היה לי האומץ. מעולם לא הייתי מוכן להודות, אפילו ביני לבין עצמי, שאני פולני. על אף שכל בני משפחתה של אמי היו פולנים, לא העזתי אף פעם לחשוב על עצמי כפולני. סבי וסבתי מצד אבי היו, מבחינה גיאוגרפית, יהודים אוקראינים, אבל ווהלין־גליציה, חבל הארץ שבו חיו, היה תחת שליטה פולנית. הם היו אזרחים פולנים. סבא שלי ר' שלמה הנדלמן שירת בצבא הפולני. אבל כשנשאלתי מה המוצא שלי, הייתי אומר כל דבר פרט ליהודי פולני.

אני אפילו לא יודע להסביר למה. אני יכול רק לנחש. יש איזו אנטי פולניות מובנית בחברה הישראלית. להיות יהודי פולני משמעו להיות יהודון. כלומר, תבוסתן, כנוע, מושפל, אבק אדם. פולין עצמה נתפסת בתת המודע הישראלי הקולקטיבי כמקום בעייתי. אנשים בישראל סלחו מזמן לגרמניה, ואין להם בעיה לטייל בה או לגור בה, אבל פולין נשארה מבחינתם מקום בעייתי. כך גם בתודעה שלי. פולין לא היתה מקום גיאוגרפי אמיתי. פולין היתה סמל. סמל לכל מה שרע באירופה.

היו לי כמה וכמה הזדמנויות בחיים לנסוע לפולין. דחיתי את כולן. לפני שבועות אחדים אשתי הוזמנה לוועידה בוורשה. היא הציעה לי להצטרף. אחרי ימים ארוכים של התחבטות החלטתי שכן. הייתי מלא פחדים, חרדות ופרנויות מפולין.

אני, פולני? איתמר הנדלמן סמית בפולין (צילום עצמי)

במציאות, פולין היתה מקום שונה לגמרי משחשבתי. פרקתי את המזוודה בסוויטה שקיבלנו בקומה ה־31 של מלון נובוטל צנטרום, המשקיף על ורשה כולה, ויצאתי לחפש בית קפה נחמד, לא רשתי, קרוב למלון. מצאתי את מיידז'י נאמי, בבעלותה של אווה מויסאן (האתר הרשמי: www.miedzynamicafe.com). העיצוב מזכיר בתי קפה בתל אביב ובברלין: מודרני, לא מתיפייף, מעט סגפני. המינימליזם של מיידז'י נאמי לא יאפי. זהו מינימליזם מעט סובייטי, המזכיר בתי קפה תל אביבים כמו המרסנד. האוכל פשוט, זול וטעים. המקומיים התגלו כאנשים נחמדים ומסבירי פנים. איך שרציתי לקום ולעזוב פגשתי את גיאורג בחלוכמן, מי שהיה עד לפני שנה וחצי ראש מכון גתה בתל אביב ועכשיו עושה עבודה דומה בוורשה. גיאורג הכיר לי את אווה, בעלת הקפה, וחבורה של בוהמיינים שיושבים שם קבוע, כמו הצלם תומאק סיקורא ואשתו מלגושיה. בני הזוג סיקורא ביקרו בישראל בעבר ויש להם לא מעט חברים ישראלים, כמו אתגר קרת. הם שאלו אותי אם מיידז'י נאמי לא מזכיר לי את ג'וז ולוז.

מינימליזם סובייטי. מיידז'י נאמי (צילום: האתר הרשמי)

אווה ציידה אותי במפה ובכמה טיפים תיירותיים. אחרי טיול בעיר העתיקה המשוחזרת הגעתי לרחוב פרוז'נה, איפה שעדיין נשאר בניין מימי הגטו היהודי. לא יודע כמה זמן עמדתי מול הבניין הזה. זוג פולנים צעירים שעמדו לידי שאלו מה הקשר שלי למקום. הסברתי להם שמשפחת סבתי מקרקוב במקור, אבל היא גדלה בצ'נסטוחובה ובמלחמה מצאה עצמה בגטו ורשה. "ומה אתה מרגיש כאן עכשיו?", שאלה אותי הבחורה הפולנייה היפה. אמרתי שקר לי, על אף שהיה אחר צהריים נעים, שטוף שמש. "קוראים לי מרים", אמרה הבחורה הפולנייה, "אני יכולה לחבק אותך?". התחבקנו שעה ארוכה. אני ובחורה פולנייה צעירה שאני לא מכיר, באמצע גטו ורשה.

באמצע הגטו. רחוב פרוז'נה בורשה (צילום: neo_ii, פליקר)

בשישי לקחנו רכבת לקרקוב. הרכבת היתה ישנה עם קבינות ישיבה כמו שרואים בסרטים. קרקוב נראית כמו גלויה של עיר יותר מאשר עיר אמיתית. העבר היהודי הפך בה לעניין תיירותי מרכזי. טיולים לגטו, לאושוויץ־בירקנאו ולמפעל של שינדלר הם האטרקציות העיקריות. לא רציתי שום דבר מזה. לא באתי לפולין לראות איך בני משפחתי מתו. באתי לראות איך הם חיו. את רוב הזמן ביליתי בקז'ימייז', הרובע היהודי העתיק. משם באה המשפחה שלי. מצאתי את הבניין שבו הם גרו. עמדתי בחוץ וחשבתי: סוף סוף, בגיל 36, חזרתי הביתה.

רובע  קז'ימייז' בקרקוב (צילום: Lars K. Jensen, פליקר)

בערב הלכנו לקבלת שבת בבית הכנסת היחיד שעדיין מתפקד ואיננו רק מוזיאון. חשבתי שיהיה מניין של עשרה יהודים פולנים זקנים שנשארו בעיר, אבל בית הכנסת היה מלא: נערי ישיבה דתיים לאומיים מישראל, חסידי סאטמר מניו יורק, חסידי ביאלה מירושלים ותיירים יהודים צעירים מאמריקה, מדרום אפריקה ומשאר מדינות אירופה. כל קצוות העם היהודי נפגשו בבית הכנסת בקז'ימייז'. היתה זו קבלת השבת היפה ביותר שראיתי בחיים (מגיל צעיר אני הולך, באופן פחות או יותר קבוע, לקבלת שבת בבית הכנסת). הסאטמרים האנטי ציונים והנערים המתנחלים רקדו ושרו יחד. בקבלת השבת הזו הבנתי שקיימת עדיין האפשרות להיות יהודי פולני. בפולין.

הום, סוויט הום. בית הכנסת Remuh בקז'ימייז' קרקוב (צילום: dreamstime)

אחד מבתי הכנסת העתיקים בקרקוב הוא בית הכנסת אייזק (יצחק). האגדה מספרת שיצחק יעקובוביץ', יהודי אדוק ועני, הקים את בית הכנסת הזה. לילה אחד חלם יצחק על אוצר מתחת לגשר הישן בפראג. בלי דיחוי, נסע לשם. כשהגיע לפראג וביקש לחפור תחת הגשר עצרה מבעדו חבורה של חיילים. יצחק סיפר לקצין על החלום והבטיח לו חצי מהשלל. "רק אנשים טיפשים כמו יהודים פולנים יכולים להאמין בחלומות", השיב לו הקצין, "כבר כמה לילות שאני חולם שבעיירה היהודית קז'ימייז', מתחת לתנור בביתו של היהודי העני יצחק יעקובוביץ', קבור אוצר. האם אתה חושב שאני טיפש מספיק כדי לנסוע עד קרקוב בשביל זה?". יצחק חזר הביתה, חפר מתחת לתנור, מצא את האוצר ונעשה עשיר. מוסר ההשכל? דברים מסוימים אתה יכול לחפש בכל העולם רק כדי לחזור ולמצוא אותם בסוף אצלך בבית. ובכל זאת, לפני שאתה מבין זאת, אתה צריך לצאת למסע הרחוק.

ותודה לקצין הצ'כי. בית הכנסת אייזק בקז'ימייז' (צילום: dreamstime)

*#