טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיול משפחתי מרתק במזרח

כל עוד אין לכם בעיה שהתינוקות שלכם יפגשו תרנגולות ועזים, יאכלו פירות טרופיים, יזחלו על סלעים וילוטפו על ידי אינספור מקומיים - מדובר בחוויה משפחתית של פעם בחיים

תגובות

זמן קצר לאחר שנחתנו בהו צ'י מין סיטי, כשהתינוקת שלנו נעלמה, התחלנו להבין את השלכותיה של המשימה שלקחנו על עצמנו. המלצר במסעדה שבה ישבנו שלף אותה מזרועותינו ברגע שמרק האטריות הגיע. לא ראינו אותה שוב עד שהארוחה הסתיימה, אז מצאנו אותה במטבח כשהיא מוקפת בעובדי המסעדה.

במלון שלנו היא נלקחה מיד על ידי פקידת קבלה חייכנית שלקחה אותה החוצה והלכה אתה הלוך וחזור במורד הרחוב, כשהיא מכירה אותה לכל מי שמתגורר באותה סמטה צרה. בשוק צפוף ברובע צ'ולון הסיני, המון קטן התגודד סביבנו, וידיים הונפו מכל עבר כדי לאחוז בה. התחלנו להרגיש כמו בני לווייתה של סלבריטאית שנענית בסבלנות לכל גחמותיהם של מעריציה, אפילו אם נראה שהיא תוהה מדוע נהפכה פתאום למפורסמת.

בעלי ואני הגענו לדרום־מזרח אסיה עם בתנו בת העשרה חודשים, יעל, בעצתם של חברים עם ילדים גדולים, שהזהירו אותנו כי יהיה קשה יותר לטייל עם ילדים בוגרים יותר. הם סיפרו לנו שהתקופה בין גיל הינקות לילדות המוקדמת - בין גיל חצי שנה לשנה - היא הזדמנות פז שבה אפשר לקחת תינוק פחות או יותר לכל מקום בעולם.

"צאו לטיול כל עוד אפשר לקחת אותה!", הם הפצירו בנו, "היא רק שק תפוחי אדמה כרגע, כמו עוד מזוודה". ארבעת סביה המתוחים של אותה מזוודה תהו מדוע היא לא יכולה להישאר בבית עמם והיו בטוחים שיעל תועמד למכירה בשוק השחור. אפילו אני, שבדרך כלל נמצאת בקצה הנמוך של טווח הטירוף האימהי, נאבקתי בדמעות כשיום הנסיעה התקרב. אף על פי כן, יצאנו בתקווה שהמסע ידמה לטיולים שמהם נהנינו לפני הולדתה של התינוקת, מבלי להבין כלל עד כמה שונה לטייל בעולם כשפעוט נמצא על גבך.

גילאים חצי שנה עד לשנה: הזדמנות פז לטייל עם ילדים. (צילום: Stephen T. Shankland/AP) 

התמכרות לפירות טרופיים הו צ'י מין סיטי היתה רק ההתחלה. באוטובוס צפוף, שנסע באטיות לאורך הדלתא של נהר המקונג, הועברה יעל מנוסע לנוסע, כשכל אחד מדביק נשיקות לפניה וצובט את לחייה השמנמנות. בחוף בדננג, גברים קשוחים ומקועקעים רצו לעברה כמו לביאות, עירסלו אותה בעדינות בזרועותיהם והריחו את צווארה כאילו היה זה האפרסק הראשון של האביב. קציני צבא עטורי מדליות, מתבגרים עם תספורות של להקות בנים, נשים צעירות שמכרו אננסים, נשים זקנות עם שיניים שחורות משנים של לעיסת אגוזי אריקה - אנשים בכל גיל ומכל רקע רצו להתקרב כדי לחבק ולנשק את בתנו. הבנו שהדבר לא נובע משיערה הבלונדיני ומעיניה הכחולות, אלא מכך שהיא תינוקת בחלק של העולם שבו אנשים אובססיבים בנוגע לתינוקות ורואים בהם רכוש משותף.

הורים אמריקאים זהירים במיוחד, אני בטוחה, לא היו מסכימים לכך. האם לא היינו צריכים לחשוד בזרים, להיות פרנואידים בנוגע לחיידקים ולחשוש לגורלה? במקום זאת, גררנו את התינוקת האהובה שלנו למקומות כמו מונג נוי, כפר קטן בצפון לאוס שאליו אפשר להגיע רק בסירה, שבו דיכאנו את החשש שתחטוף חיידק מטבילה בנהר, ניסינו להגן עליה מפני מונוסודיום גלוטומט בירקות המבושלים שלה, ייבשנו את שערה ללא הרף בחום של 32 מעלות ובידרנו אותה עם חפצים כמו קשי פלסטיק, כרטיסי ביקור ומקלות אכילה, משום שלצעצועים האמיתיים שלה לא היה מקום בתרמיל.

מרגישים כמו מקומיים (צילום: Bruno, פליקר)

אך כל התקפי החרדה התגמדו לעומת ההכרה בכך שבעצם, יעל היתה בסדר גמור. יותר מבסדר. היא התמכרה לכל הפירות הטרופיים שנתנו לה, ומעל הכל לליצ'י. מדי יום היא ראתה חיות - פרות, תרנגולות, חזירים, צפרדעים, צבים ועזים - שבעבר היו קיימות רק כאיורים בספרים שלה. היא זכתה לשמוע חצי תריסר שפות, וקיבלה תשומת לב ואהבה שלהן היתה זוכה בארה"ב רק מבני משפחה. היא גם שיכללה את כישורי הזחילה שלה, אם כי על פיסות סלע באנגקור ואט.

בעלי ואני למדנו את מה שלומדים רבים מאלה שטסו לחו"ל עם תינוק: ילדים קטנים הם האביזר המושלם לנסיעה, גשר חוצה תרבויות מאין כמוהו. במקום לנסות לפענח את חייהם האקזוטיים של אחרים, נהפכנו לאירוע אקזוטי בפני עצמנו. הכירו לנו כמעט כל פעוט שחי בין נהר המקונג לים סין הדרומי. באמצעות מחוות ידיים ואנגלית בסיסית החלפנו רשמים וציוני דרך עם הוריהם - בן כמה? האם הוא הולך? כמה שיניים? האם הוא ישן כל הלילה?

תינוקות על אופנוע במקביל, למדנו כל כך הרבה על הבדלי הורות עד שאפשר היה לחשוב שאנחנו עורכים מחקר באנתרופולוגיה על גידול ילדים. בקפ, עיירת חוף בדרום קמבודיה, נאמר לנו שיש לסמן את מצחם של תינוקות בעפר כשהם יוצאים מהבית, כדי להגן עליהם. בכפר נונג קיו בלאוס הובטח לנו שמשום שבתנו נולדה בשנת השועל, היא תהיה עובדת חרוצה ורעיה מסורה. בעיירה ההררית באק הא בווייטנאם הוקפנו בנשות המונג שאמרו כי שאמאנים מייעצים להחליף את שמותיהם של תינוקות אם הם בוכים יותר מדי, והופתעו לשמוע שאמהות אמריקאיות לרוב לא הולכות לעבודה כשהתינוקות שלהן קשורים לגבן. הן הזדעזעו כשסיפרתי להן מה התעריף הנוכחי של אומנת בניו יורק.

ההבדל הגדול ביותר בינינו לבין האנשים שפגשנו לא היה קשור לפולחנים, לאסטרולוגיה או לאמונות תפלות, אלא לאופנועים, שמיליונים מהם נוהמים וחורקים לאורך הכבישים בדרום־מזרח אסיה ושנהפכו לסמן המאפיין את האזור ממש כמו שדות אורז. לעתים קרובות אפשר לראות משפחות בנות ארבע־חמש נפשות, כולל ילדים ותינוקות, רכובים על גבי אופנוע אחד - ללא קסדות.

מטיילים זהירים במיוחד על כבישים עמוסים בדרום אסיה (צילום: GirlUnmapped, פליקר)

תינוקות ללא קסדה על גבי אופנוע! בארה"ב מדובר בסיבה מספקת לקחת את הילד מהוריו ולהעבירו לרשויות הרווחה. יותר מפעם אחת, כשאשה זקנה נזפה בנו על שיצאנו עם בתנו בחוץ בחום של הצהריים, השבנו שלפחות אנחנו לא גוררים אותה בפקקי התנועה של האנוי על גבי אופנוע של הונדה. רבים פשוט לא הבינו את הנקודה.

סמוך לסוף מסענו בן החודשיים עלינו על מעבורת קטן באי קואן לאן שבמפרץ באי טו לונג, מזרחית להאנוי. נסיעה בת ארבע השעות שלה לאורך המפרץ היתה כה אטית ובעלת קצב קבוע שקל היה להיכנס לטראנס. יעל, כפי שכבר הורגלנו, נלקחה מזרועותינו על ידי נוסעים אחרים, ובעלי ואני נימנמנו על ספסלי עץ.

מדי פעם פקחנו את עינינו וראינו נשים מאכילות אותה בליצ'י ובתירס מבושל, או מחזיקות אותה ליד החלון ומראות לה את השקיעה מעל המים הכחולים והצלולים. בשלב מסוים ראינו אותה בזרועותיו של רב החובל, כשידיה על הגה הספינה, מחייכת ומצחקקת מול קו הרקיע שעה שהספינה שטה לה בים.

*#