לא רק בישראל: מחיאות כפיים בנחיתה הפכו למחלוקת ונושא לשיימינג

האמריקאים שהולכים ונחשפים לתופעה בטיוליהם לדרום אמריקה ולמזרח התיכון, ומביעים את הזעזוע שלהם ממנה באמצעות סרטונים נדהמים. האם זה מנומס? למה עושים את זה? ומה הצוות חושב על המנהג הנפוץ?

איתן לשם - צרובה
איתן לשם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתניהו מוחא כף
מיש טוב לו ושמח - כף ימחא. נתניהו נואם בקונגרס, 2015צילום: רויטרס

העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים – כאלה שמוחאים כפיים בנחיתת המטוס וכאלה שחושבים שמדובר בתצורה הנחותה ביותר של ההתנהגות האנושית העדרית. במשך שנים נהגנו לחשוב שמדובר בהתנהגות ישראלית רשומה בטאבו, שהפכה לביטוי האחרון של הציונות הפרובינציאלית. לא רק שיש לנו מדינה משלנו, קח את זה אדולף! – אלא הצלחנו אפילו לנחות בה. עם השנים הנוהל הזה הפך מנחלת הכלל לרגע של נחת עבור מתנשאים, שמחפשים עוד כמה סיבות ללגלג על העם הנוחת בציון. אלא שגל חדש של שיימינג בארצות הברית חושף שמדובר בהתנהגות די נפוצה במדינות רבות, הן בדרום אמריקה והן במזרח התיכון, שמטריפה לא מעט נוסעים שקטים.

ציוץ של הקומיקאי האמריקאי מנואל לין מירנדה, בו הוא מבהיר כיצד ניתן לדעת שאתה הלטיני היחיד על הטיסה – בעזרת מחיאות כפיים כמובן – העלה את הנושא לכותרות. משם מחיאות הכפיים כבר הפכו לכתבה בוושינגטון פוסט, והעולם כבר לא יכול היה להתעלם מהתופעה. מעבר לעובדה שהפעולה הזו מפצלת אנשים ברמה קיצונית, אפילו יותר מהשאלה "האם אני חייב להעביר כסף קדימה במונית שירות?", הסערה סביב העניין הפכה למחלוקת תרבותית של ממש. אמריקאים מול שאר העולם, טיסות בינלאומיות מול פנימיות, ומחיאות כפיים מוצדקות מול תמוהות – זוהי ההיסטוריה וההיסטריה סביב מחיאות הכפיים בנחיתת המטוס.

למרות שהאדם טס כבר כמעט 120 שנה, מחיאות הכפיים בנחיתת המטוס הוזכרו לראשונה בדפוס רק ב-1948. כתבי הסינסינטי אינקוויירר תיארו ב-20 בנובמבר את רגעי החרדה שעברו על נוסעי מטוס אמריקן איירליינס. "אחרי 15 דקות של המתנה מורטת עצבים, בעקבות תקלה בכן הנחיתה של המטוס, הוא נחת בשלום וכל הנוסעים הגיבו במחיאות כפיים", נכתב בדיווח הנרגש. שנה מאוחר יותר, כשחברת תעופה חדשה הגיחה לאוויר, אל על שמה, מחיאות הכפיים כבר החלו להופיע בתדירות גבוהה יותר ובלי סמיכות נדרשת לאסון אווירי כלשהו.

מידת הפופולריות של המנהג, אליו החלו אמריקאים להיחשף בהדרגה מתונה (לא מפתיע בהתחשב בכך שכ-65% מהאמריקאים לא יצאו מגבולות מדינתם מעולם), מטרידה רבים. זאת ניתן להסיק ממבול המאמרים והשאלונים בנושא, בין היתר באתרים Quora, Reddit ו- Airliners.net. המסקנות ברורות – מדובר בנוהל נפוץ מכפי שהיינו רוצים לחשוב, שפורח (אולי באופן לא מפתיע) במדינות לטיניות או דתיות מאוד. נחיתה באחת מהמדינות כמו איטליה, קוסטה ריקה, ארגנטינה, ספרד, פורטוגל, ג'מייקה ואפילו פולין, עשויה להסתיים במחיאות כפיים סוערות. לתשומת לב הסולדים מהפעולה.

דניאל לוין, מומחה למגמות וטרנדים ודובר מבוקש בכנסים בינלאומיים, האיר זרקור על התופעה כבר ב-1997 אז כתב עליה כי "מדובר על מקום המפגש המושלם לשני סוגי אנשים שיכולים לבצע את הפעולה הזו – חרדתיים ולאומנים". לוין הסביר באותו מאמר להרלד טריביון כי מחיאות הכפיים מהוות שחרור ספונטני של חרדות טיסה, שריד לימים בהם הנחיתה הייתה מסובכת יותר מכפי שהיא היום. בדרום אמריקה ובאמריקה הלטינית זה קשור דווקא באמונות טפלות. בנוסף, הן גם כלי יעיל להבעת רגשי פטריוטיות עבור השבים למולדתם, לכן מדובר בנוהג תדיר יותר בטיסות בינלאומיות.

ישנה חריגה אחת לחוק הבינלאומי, לאס וגאס. עיר החטאים מוציאה מאנשים התרגשות עם הגעתם אליה, כנראה בגלל ההתרגשות מפריקת העול הצפויה להם, כך מסבירים בוושינגטון פוסט.

מחיאות הכפיים עם מגע גלגלי המטוס על מסלול הנחיתה נבחרות, שוב ושוב, לאחת ההתנהגויות השנואות ביותר על נוסעים אחרים. ממש בצמוד לבעיטה במושב של נוסע אחר וקימה מיד עם הנחיתה. החודשים האחרונים, בהם רבים החלו להעלות סרטונים ופוסטים מזועזעים בעקבות מחיאות הכפיים, העלו אותם לרף חדש של מחלוקת בטיסות. כעת, הנוסעים מתחלקים באופן ברור, הרבה יותר משנים עברו, למוחאים מחד ונגעלים מאידך.

תומס פארלי, "מר נימוסים" של העיר ניו יורק כפי שהוא מכונה, סיפר למגזין mic כי הוא לא רואה בעניין חוסר נימוס. "מדובר בצורה הטהורה ביותר של הבעת הקלה אותנטית", הוא הסביר. "לכן, אינני רואה פה בעיה, אלא אם כן זה הופך לנוהל בכל מערבולת אוויר. אז זה באמת מעט מעיק".

"אנחנו די בזים לאנשים שמוחאים כפיים", מבהירה מיד נטלי לוין, דיילת אוויר לשעבר באחת מחברות התעופה הישראליות. "תבין, הנוסעים במחלקת עסקים לא מוחאים כפיים אף פעם, וכך גם הצעירים שיושבים מבמחלקות מאחור. מדובר באנשים מבוגרים בעיקר, ולמרות שזה מעלה חיוך – אולי ממבוכה – התחושה היא בעיקר של פרובינציאליות קשה".

לוין מבקשת גם למסור משהו לכל המוחאים כפיים לכבוד הטייסים, כמבקשים לפרגן להם על העבודה הטובה שלהם: "בקוקפיט יש כל כך הרבה רעש וצפצופים של מכשירים שונים, שהטייסים לא באמת שומעים את מחיאות הכפיים שלכם. אז אולי כדאי שתשקלו להפסיק עם זה". למרות זאת, היא מסייגת את דבריה במיזנתרופיות כללית של עובדי צוות אוויר. "אנחנו די בזים לנוסעים על הכל, אז לא ברור כבר מה באמת בזוי ומה בזוי עבורנו", היא מבהירה. 

גם אם אינכם לוקים בפחד טיסה או בעלי נטיות לאומיות ישראליות מוגזמות, ייתכן שגם אתם מחאתם כף פעם, בהתרגשות או סתם בעדריות. כעת לא תוכלו לומר כי לא ידעתם שמדובר בפעולה שנמצאת במחלוקת - אתנית ופוליטית - כלל עולמית. ואולי דווקא תגובת הנגד של השומרים על השקט במרחב הציבורי, של הקנאים למראית עין, של המנומסים מדי, דווקא תעורר גל חדש של מחיאות כפיים. הרי מצווה על מי שטוב לו ושמח שכף ימחא. המאושרים ירוויחו מחיאה, והסנובים מחאה שקטה, והכל באותה טיסה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ