משהו כיפי לכאורה, שככל הנראה אחזור עליו

12 יום על ספינת שיט יוקרתית שנעה בין בריטניה, אירלנד ואיסלנד מעלים לא מעט מחשבות על מנגנון השובע הבלתי ניתן לסיפוק ושרשרת המזון האנושית

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ספינת Celebrity Silloutte
ספינת Celebrity Silloutteצילום: רעות יעקבי
רעות יעקבי
רעות יעקבי

בכל פעם שאני יוצאת לקרוז, אפשר למצוא אצלי בתיק את ספר המופת של דיוויד פוסטר וואלס "משהו כיפי לכאורה שלעולם לא אחזור עליו". הספר, שיצא לאור בשנת 1995, מפרק את חווית עולם התיירות לגורמים וחושף את הזיוף שעומד מאחוריהם. הספר הופך את שיט התענוגות בקריביים למקור בלתי נדלה של סוגיות כמו פרסום, הזדקנות, הגירה, היררכיות חברתיות ויחסי ניצול, רווח והפסד, תהיות קיומיות.

בתחילת מאי יצאתי לקרוז בן 12 יום בספינת Celebrity Silloutte שיצא מנמל סאות'המפתון באנגליה ועצר באי גרנזי, אירלנד, איסלנד ואיי שטלנד בסקוטלנד. למרות הדיווחים על עלייה במספר הצעירים שפוקדים את חופשות הקרוז, רובם המוחלט של הנופשים היו מעל גיל 60 (הורדתי את הגיל הממוצע בהרבה) ומרביתם לבנים מארצות הברית, אנגליה ואוסטרליה. אפשר לשער שיש קשר בין יעד הקרוז לגיל הנופשים ולהניח שלקרוז בקריביים יהיו נופשים צעירים קצת יותר.

"סלבריטי" היא ספינה אמריקאית והנופשים האמריקאים בה לא יהססו להגיד לכם שהספינה מממשת את רעיון החלום האמריקאי – אם תעבוד קשה – תוכל להשיג הכל. הם גם לא יהססו להצביע על כמה מנהלים במסעדות ובאגף הניקיון שהגיעו ממדינות עולם שלישי והתקדמו לתפקידים בכירים. לצידם, עוד אלפי עובדים שקופים שעובדים שעות רבות במטבחים, בניקיון, בתחזוקה, בשטיפת כלים ויחד איתם עובדים ממדינות מפותחות שעובדים בשירות לקוחות, בידור, הנהלה ועוד. לזכות "סלבריטי", זה נראה באמת שהעובדים נהנים לעבוד שם, ויש כבוד הדדי ביניהם.

ספינת Celebrity Silloutte
ספינת Celebrity Silloutteצילום: רעות יעקבי

אם כבר נכנסנו לפוליטיקה, המטרה הברורה של תעשיית הקרוזים ועשרות אלפי האנשים שעובדים בה, היא לספק כמעט את כל רצונותיהם ומאווייהם של אורחיהם, להשביע את החלק שבנו שאינו יודע שובע ורוצה לטרוף עוד ועוד. בכל 12 ימי הקרוז נשמעו הפעלים לשרת (to serve) ולעזור (to assist) אין ספור פעמים. ראיתי מלצרים שמביאים כריות לאנשים שיושבים במסעדה שיהיה להם יותר קל, ואחראי משמרת בבופה שמזמין לחם ספציפי לחדר אחד.

מטרה נוספת של הקרוז היא ליצור פנטזיה עבור האורחים, אך כמו שכולנו יודעים - לפנטזיה הזו יש מחיר. הפנטזיה הזו מנכיחה את הפערים בין העולמות. פערים שקיימים בכל חופשה בארץ או בחו"ל, ובכל ביקור במסעדה. זה אולי נשמע פטרוני לדבר על העובדים בספינה, ולהגיד בקול רם שהעבודה הזו טובה להם, אך הם עובדים רצוף במשך חצי שנה, עשר שעות ביום לפחות (לפי אחת המלצריות) והכל כדי לשלוח כסף למשפחותיהם. מי אני שאומר שהם מנוצלים? ובכל זאת, כשרואים כמה קשה הם עובדים (בתקווה "רק" עשר שעות ביום), ברגע שהם מניחים על הברכיים של האורחים מפית, ודוחפים את הכסא כדי שאלה חלילה לא יתאמצו בעצמם, קשה שלא לחשוב על זה.

יחד עם זאת, קשה כנופשת שלא ליהנות משפע האפשרויות, הפעילויות והאטרקציות על הספינה. תחושת הפומו - Fomo -  Fear of Missing Out  בהחלט נוכחת בכל קרוז ובכל יציאה להפלגה על הספינה. הפחד מלפספס משהו ששילמתי עליו, משהו שאני יכולה ליהנות ממנו, לא תמיד מתרגלים אליו. הפעם ניסיתי להכין את עצמי מראש: אי אפשר להספיק הכל, אי אפשר להגיע לכל הפעילויות, אי אפשר לאכול את כל מה שהמסעדות בספינה מציעות. זה לא ממש עזר.

ספינת Celebrity Silloutte
אחרי כמה ימים גם אתם תהיו דיוותצילום: רעות יעקבי

לאחר 12 יום של פינוקים ועושר, האורחים מתחילים לפתח גינונים שבחיים האמתיים ספק אם היו מתנהגים כך – להתלונן אם שכחו לפנות מגבת אחת מהחדר, להלין על כך שעוד לא סידרו את החדר בפעם השנייה ביום, או שביסק הסרטנים בדיוק נגמר. החיים בהחלט קשים.

כמה שניסינו להיות יותר טובים משאר האורחים החצופים והמפונקים, קלטנו שהגינונים הללו נטמעו בנו מבלי שנרצה בכך. הרי לא שטפתי כלים, עשיתי כביסה או בישלתי כבר יותר משבוע. אם היה אפשר, אני די בטוחה שחברות הקרוז היו גם מציעות להאכיל אנשים.

בגזרת האוכל אין מה לדבר, מדובר חוויה קולינרית אמיתית – בארוחת בוקר ניתן לבחור (או לא לבחור ולאכול הכל), בין ארוחת בוקר אנגלית עם נקניקיית דם ושעועית, אגז בנדיקט לפי הזמנה, דייסת סולת, פנקייקים, וופל בלגי עם אינספור תוספות מתוקות.

ספינת Celebrity Silloutte
מנגנון השובע אינו יודע מנוח. האוכל על ספינת Celebrity Silloutteצילום: רעות יעקבי

בכל יעד שמגיעים אליו, המטבח מתאים את עצמו לאזור. כך למשל באירלנד – נהנינו מפאי בקר ואפונה, פאי רועים, תבשיל כרוב והאם. בסקוטלנד הוגש לנו תבשיל זנב שור ממולא בהאם, מרק זנב שור ועוד. באיסלנד גילינו לתדהמתנו שהמטבח האיסלנדי הוא טעם נרכש וזה לא היה קל. מלבד דגים, האיסלנדים נוהגים לאכול מרק כבש וירקות, מנת גורמה של כריש רקוב וסוג של וודקה, לחם וולקני (בעצם סוג של פומפרניקל) וחטיף דג מיובש מלא חלבון.

גולת הכותרת הקולינרית היא המסעדה בערב. בכל ערב מקבלים את קוד הלבוש הנדרש לארוחת הערב ביום הבא, וזה תמיד נע בין קז'ואל שיק - כלומר מכנסי ג'ינס מעוצבים וחולצה מכופתרת פשוטה לגברים או שמלה אופנתית לנשים, לבין Evening Chic – שבו הגברים נדרשים להופיע בחליפות שלושה חלקים ופפיונים והנשים בשמלות ערב מפוארות ונעלי עקב. ביום הזה, הביקוש למספרה ולמניקור גדל. החיים קשים – כבר אמרתי?

בארוחות הללו האורחים בוחרים במנה ראשונה – מנות קלאסיות של שרימפס קוקטייל, אסקרגו בחמאת שום, מרק בצל צרפתי ומנות מתחלפות כמו סשימי טונה טרי או קרפצ'יו פרשוטו עם כדורי מלון. מנות עיקריות כמו זנב לובסטר (אל דאגה, כדי שאף אחד לא יתאמץ או יתלכלך מוציאים אותו מהשריון) עם אספרגוס, ביף בורגניון וזוהי רשימה חלקית. מבחינת המנות האחרונות – הבחירה היא בלתי אפשרית (אם רוצים אפשר לקבל את כל המנות האחרונות) – קרם ברולה, עוגת היער שחור, פנקוטה וגם כאן היד נטויה. אם זה לא מספיק, אפשר להזמין שירות חדרים ללא תשלום (עד חצות) ואפשר ללכת לאכול סושי או פסטה טובה באחת מחמש המסעדות שבתשלום בספינה.

נופי איסלנד
נופי איסלנד מהספינה צילום: רעות יעקבי

“הפנטזיה האמיתית כאן היא לא שההבטחה תקוים, אלא שאפשר בכלל לקיים הבטחה שכזו”, מסביר פוסטר וואלס בספרו ובעצם מתמצת את כל עולם הפנטזיה הריאליסטית המתקיים על אוניות הקרוז. כשקניתי את הספר לקראת הקרוז הראשון לדרום איטליה ודרום צרפת חשבתי שזה יהיה אירוני לקרוא ספר ביקורתי על קרוזים בעודי יושבת באחד מאזורי הישיבה או תוך כדי שכיבה בספא. תפקידו המרכזי של הספר, היה בעיקר להחזיר אותי לקרקע ולגרום לי, לצד ההנאה, לא להיסחף עם הפינוק.

כמה התענוג עולה? החופשה הזו עלתה כ-7,000 שקל לאדם (קרוז של 12 יום עם טיפים, טיסה ללונדון ומלון בסאות'המפתון). מה שחשוב להבין, שאמנם החופשה לא בהכרח זולה – אבל ה-VFM (value for money) גבוה ביותר. אין עוד חופשה, שבה ניתן לקבל את מה שמקבלים בקרוז – מבחינת אטרקציות, בילויים, שינה והסעדה במחיר הזה. בעיני זו החופשה המושלמת.

אז האם אצא שוב לקרוז? סביר להניח שכן. אם ארצה או אם לאו, היתרונות עולים על החסרונות. אחרי הכל זה משהו כיפי ולא רק לכאורה, שאשמח לחזור עליו שוב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ