הטיילת הבדואית הראשונה היא חזית יפה לרקע מעורר חמלה

"טיילת הרקמה" נחנכה בעלות 3.7 מיליון שקל בכפר קסר א־סיר, שעדיין פועל ללא מערכות ביוב וחשמל. האם הטיילת הבדואית הראשונה בישראל תצעיד את היישוב לתקופה המודרנית — או שאולי היה עדיף להשקיע בתשתיות?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הטיילת החדשה. 3.7 מיליון הושקעו בהקמתה
הטיילת החדשה. 3.7 מיליון הושקעו בהקמתהצילום: אליהו הרשקוביץ
משה גלעד
משה גלעד

הטיילת הבדואית הראשונה נחנכה בחודש שעבר בכפר קסר א־סיר, שישה קילומטרים מערבית מדימונה. זה היה אירוע חגיגי. כל תלמידי הכפר הבדואי, שבו חיים 3,000 תושבים, צעדו בתהלוכה לאורכה של הטיילת. הם לבשו חולצות צבעוניות, שהוכנו במיוחד לאירוע, ועליהן התנוסס איור דמוי רקמה בדואית והכיתוב "טיילת הרקמה" בעברית ובערבית ושם הכפר בשתי השפות. בקסר א־סיר פועלים עשרה גני ילדים, שלושה בתי ספר יסודיים ותיכון אחד. איש לא נפקד מן הטקס והיו שם גאווה מקומית והרבה חיוכים.

"טיילת הרקמה" החדשה נמתחת לאורך 800 מטרים, ממערב ומדרום לכביש 25. אי אפשר להחמיץ אותה. היא מושכת את העין — כתם צבע עז בנוף צהבהב. שבעה עמודי מתכת בגווני כחול, כתום, אדום וצהוב, מין טוטמים ענקיים, שגובהם תשעה מטר, מתנוססים לאורך הטיילת. על כל אחד מהם מופיע מוטיב של רקמה בדואית — נחש, גל, שמשיה, כד מים, מראות, משקה מתוק ומחרוזת. יש לאורך הטיילת שלוש רחבות מנוחה. באחת ניצבת סככה ובה שלטי הסבר על המוטיבים של הרקמה הבדואית. באחרת יש שלטי הסבר על אודות ואדי א־סיר, לאורכו נמתחת הטיילת והיישוב קסר א־סיר. בקצה הצפוני הוצבו כמה מכשירים לפיתוח הכושר הגופני, שזכו כבר ביום החנוכה לכינוי "הספורטק הבדואי הראשון במדינה".

הטיילת. המורשת הבדואית צועדת לתקופה המודרניתצילום: אליהו הרשקוביץ

היא נקראת הטיילת הבדואית הראשונה בעיקר בזכות יסודות התרבות הבדואית שמופיעים בעיצוב שלה. המוטיבים של הרקמה הבדואית מעניקים לה את אופיה. לפני כמה שנים נחנכה בעיר רהט טיילת להולכי רגל, אלא שזו לא נשאה מאפיינים של התרבות המקומית. במרוצת השנים הוזנחה וכמעט ננטשה.

צעדתי כמה פעמים לאורכה של הטיילת בקסר א־סיר. ההליכה די קצרה, נעימה, מישורית ונמשכת כעשר דקות בכל כיוון. שתי תזמורות של ילדים ניגנו. כיתה אחת שרה. קבוצת צופים מקומית נופפה בידיים וערכה תרגילי סדר. צחנה קלה עלתה מערוץ הנחל הסמוך, אבל איש לא התייחס אליה. אם לא נדבר על הסירחון — אולי הוא יתפוגג.

מפה

הייתי בקסר א־סיר חמש שעות ואני מודה שיחסי אל הטיילת החדשה השתנה כמה פעמים. התגובה הראשונה היתה הפתעה מחויכת. הכל נראה צבעוני ואיכותי, כלומר עשוי היטב, מתוכנן ומושקע. הפער בין פריטי הטיילת החדשים והצבעוניים לבין בתי הכפר הסמוך, מעבר לערוץ הוואדי המצחין, נראה תהומי. חזית יפה לרקע מעורר חמלה.

ראש המועצה נווה מדבר, אברהים אלהוואשלה (מימין), והאדריכל צביקה פסטרנק
ראש המועצה נווה מדבר, אברהים אלהוואשלה (מימין), והאדריכל צביקה פסטרנק צילום: אליהו הרשקוביץ

אחר כך טיפסה והגיעה המחשבה הבאה: בכפר קסר א־סיר, יישוב מוכר ורשמי לכל דבר ועניין, אין עדיין מערכת ביוב מסודרת. החשמל בבתי התושבים מגיע מפאנלים סולאריים שהם מתקינים על הגג ולא ממערכת החשמל של מדינת ישראל. הפסקות חשמל הן עניין שגרתי. רבים מן הבתים לא נראים טוב ובכל זאת — המועצה האזורית נווה־מדבר, רשות הניקוז, הקרן לשטחים פתוחים, רשות מקרקעי ישראל, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות השקיעו כאן 3.7 מיליון שקל בהקמת טיילת. איפה ההיגיון? האם לא מוטב היה להשקיע בתשתיות? האם לא כדאי היה להיזכר תחילה בכך שבשנת 2015 הגיעה המועצה האזורית נווה־מדבר למקום האחרון במדד הסוציו־אקונומי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה?

זמן קצר אחר כך הבנתי שהמחשבות האלה אופייניות לאורח מבחוץ, שהגיע בנסיעה שנמשכה שעתיים מביתו המחושמל במרכז הארץ וחושב שהוא יודע הכול טוב יותר מאחרים. בקסר א־סיר, כך התברר במשך השעות שלאחר מכן, יש רבים שחושבים שהטיילת המעט מוזרה הזו, שנראית לאורח קצת מיותרת, או לפחות כמקדימה את זמנה, היא הדבר הכי טוב שקרה ליישוב אי פעם.

זרימת ביוב על רקע הטיילת החדשה. "רצינו להסדיר את המפגע התברואתי ומכאן עלה רעיון הטיילת"
זרימת ביוב על רקע הטיילת החדשה. "רצינו להסדיר את המפגע התברואתי ומכאן עלה רעיון הטיילת"צילום: אליהו הרשקוביץ

חלון הראווה

אברהים אל־הוואשלה הוא ראש המועצה האזורית נווה־מדבר. חנוכת הטיילת היתה יום חגו. הוא לחץ ידיים ללא הרף, התחבק, התנשק וצעד עמי כאב גאה בחתונת ביתו לאורכה של הטיילת. אל־הוואשלה הוא ראש המועצה הנבחר הראשון. לפניו כיהן רחמים יונה כראש מועצה קרואה מטעם משרד הפנים. המועצה האזורית נווה־מדבר היא פעוט בן שבע. היא הוקמה בסוף 2012 לצד המועצה האזורית אל קסום. שתיהן "נולדו" מפיצול מועצה אזורית אבו בסמה, וקמו כדי להתמודד עם גידול האוכלוסייה הבדואית בנגב. בנווה־מדבר, מדרום לכביש באר שבע־דימונה, חיים 40 אלף תושבים בדואים. חלקם ביישובים מוכרים כמו אבו קרינאת (1,800 תושבים), אבו תלול (1,800 תושבים), ביר הדאג' (5,000 תושבים) וקסר א־סיר ואחרים ביישובים לא מוכרים.

"ההסדרה של ואדי א־סיר (נחל ערוער), כאן משמאלנו, היתה הסיבה הראשונה שנכנסנו לזה". הסביר אל־הוואשלה. "חלק מן השפכים של דימונה עדיין זורמים כאן ואתה ודאי מריח אותם. רצינו להסדיר את המפגע התברואתי ומכאן עלה רעיון הטיילת. נהפוך את המטרד למקום יפה. מבחינתי היום זה חלון הראווה שלנו. כל המדינה עוברת על כביש 25 ומעכשיו לא יוכלו להתעלם מאיתנו. בזכות הטיילת אנחנו בולטים. כיוון שזה חלון הראווה חשוב היה לנו שהטיילת תציג משהו מהמורשת הבדואית — כמו הרקמה. שמחנו גם לחזק את מעמד האישה הבדואית, שמזוהה עם הרקמה. הטיילת עונה על כמה צרכים — זו יצירת תשתית של ספורט ופנאי לתושבי קסר א־סיר, יש כאן שדרוג של חזות היישוב לצד הכביש הראשי, ובהמשך זו תהיה אטרקציה תיירותית, אמנותית, וייחודית ליישוב, שתכניס לכאן מבקרים. זה יהיה הבסיס לתיירות שלנו ולעסקים. הכפר כולו יהפוך בהמשך למוזיאון פתוח. אולי נקים גם מוזיאון למורשת הבדואית. מבקרים מכל הארץ יוכלו לראות איך חיים כיום בדואים בנגב, יוכלו להכיר את הרקמה הבדואית, לאכול איתנו במסעדות שנקים כאן, לקנות במרכז המסחרי שיקום בקצה הטיילת, ואפילו להתארח כאן. יש לי חזון. אני יודע שלא כולם מסכימים איתו, אבל במצב שלנו חייבים לקחת סיכונים".

הכניסה לכפר קסר א-סר
הטיילת. המורשת הבדואית צועדת לתקופה המודרנית צילום: אליהו הרשקוביץ
מתקני הספורט בטיילת. "הספורטק הבדואי הראשון"צילום: אליהו הרשקוביץ

ניסיונות למצוא את אלה שלא מסכימים עם החזון של אל־הוואשלה עלו בתוהו. אם היו כאלה — הם העדיפו שלא לשוחח על כך ושמרו את הספקות לעצמם. תהייה נוספת שנותרה ללא מענה היא שאלת הריח. אם זה המצב לאחר שהוסדרה בעיית השופכין בנחל — מה היה כאן קודם לכן?

כמו ברמת השרון

אחר כך, בטקס הרשמי, נאמו לצידו של אל־הוואשלה גם ראש עיריית רהט פאיז אבו סהיבאן, ראש מועצת לקייה אחמד אלאסד, ראש עיריית דימונה בני ביטון, ונציגי אקדמיה שהגיעו מ"המרכז לקידום חיים משותפים" ותוכנית התואר השני באמנות במכללת בית ברל. רשימת הדוברים הבהירה היטב את הכבוד לו זוכה קסר א־סיר ביום חגה. ברהט, העיר הבדואית היחידה והיישוב הבדואי הגדול בישראל חיים 70 אלף תושבים, בלקייה חיים 14 אלף ובדימונה 35 אלף. ראשיהן חלקו כבוד לקסר א־סיר הפעוטה. יתכן שפשוט הגיעו לחזות בפלא — הטיילת הבדואית הראשונה ביקום.

הדוברים הדגישו את העובדה שהטיילת נושאת מסר חינוכי ותרבותי. החברה הבדואית עוברת לדבריהם שינוי באורח חייה ושינוי זה מחייב להציג את מורשת האבות הבדואית — כדי שזו לא תיעלם. אל־הוואשלה אמר גם ש"פרויקט הטיילת הוא רגע היסטורי בחיי ערביי הנגב, במיוחד ביישוב קסר א־סיר. הטיילת היא חלק מהמרקם האזורי, ומביאה לידי ביטוי גם את השכנות הטובה ושיתופי הפעולה בין תושבי קאסר א־סיר לדימונה והעומד בראשה ראש העירייה בני ביטון”.

ביטון השיב ואמר: “אני שמח שהמנהיגות המקומית, גם ובעיקר הבדואית באזור, הפכה ליותר עצמאית, יותר מעורה ומעורבת, יודעת לבקש, ועומדת על צרכי התושבים שלה”. ובכל זאת, את השפכים של דימונה, אפשר היה להריח עדיין די טוב גם באוהל בו נישאו הנאומים החגיגיים.

"טיילת הרקמה" בכפר קסר א־סיר. חניכתה היא רגע היסטורי בחיי ערביי הנגב
"טיילת הרקמה" בכפר קסר א־סיר. חניכתה היא רגע היסטורי בחיי ערביי הנגב צילום: אליהו הרשקוביץ

בשלב הזה כבר חשבתי כך: אם תושבי קסר א־סיר רוצים טיילת, אוהבים את הטיילת, חשים גאווה מקומית בזכות הקמתה — מי יכול להגיד להם שזו טעות? אולי הם באמת צודקים ודווקא הקמתה של הטיילת המשונה, על גדת הנחל המזוהם, תביא רווחה וגאווה ליישוב כולו?

זה הרגע בו התיישב לצדי עבד אעסם, דובר המועצה, והסביר לי ברהיטות ובהתרגשות גדולה איך נראה האירוע מנקודת מבטו: "זו פעם ראשונה בהיסטוריה שאנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו מכתיבים. לא פחות. קשה לנו לקבל אישור לבנות בית ביישוב, אבל הצלחנו לבנות טיילת! אל תזלזל בזה. אין לנו חוף ים אבל יש לנו טיילת. ועכשיו כולם יבינו שיש לנו ים של תרבות. זה לא קרה בשום יישוב ערבי. אנחנו בני אדם אז ברור שאנחנו רוצים לצמצם את הפער. אנחנו רוצים להתגאות במשהו. הטיילת מבחינתנו היא סממן תרבות מודרני. הבדואים רגילים לחיות בשטח פתוח, לא ביישוב. מה שרואים כאן היום זה סממן של יישוב מודרני עם שביל, ריצוף, תאורה, אסתטיקה ותכנון נכון. כמו ברמת השרון. אל תצחק. זה המון בשבילנו. מבחינתנו זו קידמה על בסיס המורשת".

הטיילת בקסר א־סיר. תפתח דלת למבקרים ישראליםצילום: אליהו הרשקוביץ

האדריכל צביקה פסטרנק, שתכנן את הטיילת ואחראי לעיצובה הייחודי, הציג זאת כך: "האיכות של הפרטים הקטנים בביצוע חשובה לנו כאן במיוחד. העמודים, השילוט, הגימור — כל אלה נעשו ברמה שונה מכפי שרגילים בנגב. הכל באיכות טובה מאוד ויש לזה חשיבות גדולה דווקא כאן. חיתוך הלייזר של דוגמאות הרקמה על עמודי המתכת זו עבודה מורכבת ויקרה והתעקשנו עליה. אני מאמין גדול בכך שאם ניתן לתושבי קסר א־סיר אטרקציה ברמה גבוהה — שעשויה היטב, שנראית טוב, הם ישמרו עליה מכל משמר. זה שלהם והוקם על פי רצונם. כך צריך להיות".

אתה הרי יודע שיגידו שעמודי ברזל לא יחזיקו מעמד ביישוב בדואי.

"חייבים לשנות את הגישה הפסימית הזו. לפעמים צריך מנוף כזה כדי לפתח בכפר תיירות ואני מאמין שכאן תתפתח תיירות. אני מאמין שהתושבים ישמרו על הטיילת במצב טוב ולאורך זמן".

רז ארבל, תושב הנגב, הוא איש תיירות ותיק ומנוסה, המשמש כיועץ לפיתוח תיירות בקרב הבדואים וכמפתח שבילי הליכה. שמחתי לפגוש אותו בקסר א־סיר. בשיחה עימו הסביר ארבל שגם הוא חושב שהטיילת עשויה לשמש כבסיס טוב לתשתית תיירות כיוון שהיא תפתח דלת לקהל ישראלי, שבפעם הראשונה ייכנס לקסר א־סיר. אלא שאז הוסיף ארבל משפט מפתיע: "צריך להוסיף כאן אוהל בדואי".

למה?

ילדים בטיילת החדשה
ילדים בטיילת החדשהצילום: אליהו הרשקוביץ

"כי מטיילים ישראלים לא יעצרו כאן אם לא יהיה כאן אוהל אירוח בדואי".

אבל זה בדיוק ההיפך ממה שרוצים להשיג בהקמת הטיילת, הרי מדברים כאן שינוי ועל סממנים מודרניים.

"תראה, היום אין למטיילים סיבה אמתית להיכנס לקסר א־סיר. בחמש השנים האחרונות יש מהפכה תיירותית אצל הבדואים. השנה לימדתי ב–12 קורסים של פיתוח תיירות בדואית. 16 תושבים מקסר א־סיר סיימו את הקורסים האלה. השאלה היא מה הם יעשו עכשיו. הם לא יכולים לבנות מלון או מוזיאון. הטיילת אמנם תמשוך קהל, אבל צריך לצקת למקום תוכן ממשי. אחרת מרחפת הסכנה שהטיילת תהפוך בעוד שנה למזבלה. הסיכוי הכלכלי של מוזיאון מקומי הוא אפסי ומקום שמגיש אוכל בדואי נתפס כמחובר למורשת האירוח הבדואית. בשלב כזה של פיתוח תיירות אסור להתנתק מהמסורת המקומית ולכן אירוח באוהל בדואי הוא עדיין הכרחי".

תם הטקס. האורחים נסעו הביתה. תושבי קסר א־סיר נשארו עם טיילת אספלט שאורכה 800 מטרים. בדרך הארוכה הביתה ביקשתי שלוש משאלות: שהטיילת תחזיק מעמד ולא תתכסה בחול; שריח הביוב ייעלם; שהרעיון המוזר שכדאי להקים את חלון הראווה לפני שהחליטו מה ימכרו בחנות יצליח. כל אלה כדי שהילדים, שצעדו עם תופים לספורטק הבדואי הראשון, יוכלו לומר בגאווה — "אני מקסר א־סיר, איפה שיש טיילת בדואית, עם עמודי ענק צבעוניים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ