מסע ברואנדה: חצי סיכה על מפת העולם ואי של שפיות בלב אפריקה

טיול מפתיע בן שבוע ברואנדה, סינגפור השחורה – ארץ ירוקת עד שבה החיוכים והבננות בשפע. וגם דמעות היו שם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בננות ירוקות בשוק קונגולזי
בננות ירוקות בשוק קונגולזיצילום: יואב אלעד
יואב אלעד

אוגוסט 1996. באותן השנים טיולי "אפריקה הקלאסית" הפכו ללהיט בקרב נערי בר מצווה משופמים – עשרה ימים שכוללים שישה סיורי ספארי פלוס כדור פורח ויום כיף בבריכה של מלון הילטון ניירובי. הריטואל חזר על עצמו מדי יום: התעוררנו אפופי אדרנלין עם שחר לקראת יום מסעיר של נסיעה אין סופית ברכב ספארי מרופט. את היום פצחנו עם מחרוזת שירי אתניקס שהתחלפה בהמשך בלהיטי דיסני בסוואהילית. תחילה נשמעו צהלות התרגשות למראה פילים וג'ירפות משוטטים בסוואנה, אולם לאחר שעות ארוכות בתוך הרכב מצאנו את עצמנו בוהים במסכי הטטריס כשמסביבנו להקות טורפים עם מבט נוגה אחרי שכשלו במשיכת תשומת לבנו.

באוקטובר האחרון, כך וכך שנים אחרי אותו טיול בר מצווה בלתי נשכח, חזרתי שוב אל אפריקה שמדרום לסהרה. לאור מאורעות אותו טיול הוסכם על שלושה לאווים – לא לטיולי ספארי (שהרי איננו נעשים סבלנים יותר עם השנים), לא ללינה בשטח (את הסגפנות זנחתי לא מזמן בהודו) ולא לג'סיקה בלופים (בכל זאת). מה כן? רוד טריפ עצמאי שמתחיל בקיגלי, בירת רואנדה ומסתיים לאחר שבוע במעבר הגבול לאוגנדה. אלי הצטרפו אשכול בננות, תיק גב מאובק, מצלמה באה בימים עם זוג עדשות ועשרות טרמפיסטים מקומיים שהסכימו לסבול את רשימת ההשמעה שלי, כדי לקצר לעצמם את ההליכה המייגעת בשולי הדרך.

נוף שדות האורז וטרסות התה לא הותיר אותי אדיש וגרם לי לעצור בצד כל כמה דקות ולצלםצילום: יואב אלעד

לפני שצוללים אל עומק הסוואנה כמה מילים אליכם, חובבי הציפורים, הזוחלים וההולכים על ארבע. אם כיסכם מאפשר זאת, רואנדה הקומפקטית היא ה-מקום בשבילכם. במרחק של שעות נסיעה בודדות תוכלו לבקר במבחר אדיר של שמורות טבע, מסלולי ספארי ואתרי צפייה בשפע מסחרר של חיות נדירות שלא ניתן לצפות בהן בשום יעד אחר. מבחינתי, לגמרי סימנתי וי על תחום החי בטיול, כשבהיתי מהמטוס בעדר פרות בזמן הנחיתה בנמל התעופה של קיגלי.

שדות התה של רואנדה צילום: יואב אלעד
שדות תה
רכסים טבולים בירוק עד מאופק עד אופקצילום: יואב אלעד

באולם קבלת הפנים של שדה התעופה בקיגלי קיבלו את פנינו קבוצת אנשי צבא חמורי סבר עם נשק דרוך. לאחר התלבטות קצרה ביני ובין עצמי פניתי לבכיר שבחבורה וביקשתי להצטלם עמם. בכל זאת, מתי עוד ייצא לי לחלוק תמונה עם חיילים מעוטרים שאוחזים ברובים מגושמים בעלי קת מגולפת מעץ? למרבה הפלא, נעניתי בחיוב. ארשת הפנים הקשוחה נעלמה באחת וחיוכים נסוכו על פניהם של החיילים. שניים מהם אף הגדילו ראש וסימנו לב עם הידיים מול המצלמה. "אנחנו הרואנדים למדנו מכם בישראל הרבה", אמר לי המפקד המחויך. "בדיוק כמוכם יצרנו חברה מודרנית מתוך החורבן. ישראלים תמיד יתקבלו פה בברכה". ללא ספק נחיתה חמה ושובת לב בלב אפריקה.

אנשי רואנדה החזירו לי את האמון בטוב לב של בני האדםצילום: יואב אלעד
שולי הדרך שוקקים חיים. ילד עם קני סוכרצילום: יואב אלעד
הדרך מרתקת – אף על פי שיצאנו מן העיר הגדולה נותרו שולי הכביש שוקקי חייםצילום: יואב אלעד

השנה צוינו עשרים וחמש שנה לרצח העם המחריד שאירע במדינה. בזמן שתשומת הלב העולמית הופנתה למלחמות הבלקן ולהסכמי השלום הנרקמים במזרח התיכון, בני שבט ההוטו טבחו באכזריות בבני שבט הטוטסי. תוך שלושה חודשים נרצחו בנשק קר קרוב למיליון איש, כשישית מאוכלוסיית המדינה. רואנדה של היום שונה בתכלית. היא מסודרת להפליא, מצוחצחת, יציבה ובטוחה לא פחות ממדינות צפון אירופה.

אדריכל "הנס של רואנדה" הוא פול קגאמה, ששולט במדינה ביד חזקה קרוב לעשרים שנה ותמונותיו תלויות תחת כל עץ רענן ודוכן בננות. קגאמה שרואה בישראל ובסינגפור מודל צבאי וכלכלי לשיקום החברה המדממת מהריסות המלחמה, הצליח תוך מספר שנים להפוך את רואנדה לאי של יציבות בין שכנותיה.

קיגלי , רואנדה צילום: FCG / Shutterstock
קיגלי
קיגלי, רואנדה צילום: Jennifer Sophie / Shutterstock.c

המפגש הלבבי בשדה התעופה היה הראשון בין אינספור אירועים בלתי צפויים שליוו אותי במהלך הביקור ברואנדה. כל אותם אירועים ומפגשים גרמו לי להבין עד כמה המדינה הזעירה בלב אפריקה היא מרתקת ויוצאת דופן בכאוס של אפריקה שמדרום לסהרה.

שכונה בקיגלי. מזכירה דווקא את חיפהצילום: יואב אלעד

בכניסה לשדה התעופה המתין צי של "בודה בודה", גרסה רואנדית למוניות האופנוע הנפוצות ברחבי אפריקה. בחרתי את ג'ון, הנהג הראשון בשורה, ויצאנו לדרך לא לפני ששם קסדה על ראשי ווידא שהיא רתומה כהלכה. "אתה רואה, הכל פה נקי ומסודר", אמר ג'ון הנהג והמשיך, "אתמול היה יום אומוגנדה". אין לי שמץ מה זה אומוגנדה, אבל אנחנו בהחלט צריכים להכניס את זה לשימוש בפלורנטין. "ביום שבת האחרון של כל חודש תושבי רואנדה עוצרים את הכל לכמה שעות ומנקים את הסביבה שלהם. גם הנשיא. זו הוראה מגבוה ומי שלא מבצע את המשימה, נקנס", הסביר ג'ון בגאווה. אני לא יודע מה דעתי על ההתגייסות הקהילתית הכפויה הזו, אבל זה בהחלט מוכיח את עצמו – רחובות רואנדה נקיים ומצוחצחים, כמעט סטריליים.

אף על פי ששדה התעופה נמצא סמוך לעיר קיגלי, הדרך אליה ארכה כמעט שעה. התנועה בכבישי רואנדה מוגבלת לשישים קמ"ש ועד מהרה התבררה הסיבה – מעטים הם קטעי הכביש במדינה שבהם אין אנשים שצועדים בשוליים. צדי הדרך מהווים נקודות מפגש חברתיות לצעירים, מוקדים של דוכני פירות ארעיים ובתי ממכר לבננות מטוגנות ולקפה מקומי. לו יכלו ערי ישראל ללמוד מרואנדה על חשיבותם של צירי התנועה עבור הולכי הרגל, הן היו הופכות בוודאות למרחב אורבני נעים יותר.

בקיגלי נשארתי יומיים. המרקם העירוני מזכיר באופן מפתיע דווקא את חיפה – שכונות מנותקות זו מזו, שטבולות ברכסים ירוקים שלכל אחד מהן מוקד מסחרי שונה ואופי ייחודי. צירי תנועה רחבים מחברים בין השכונות והגבעות, ונסיונות לא מוצלחים להנחית מרכזי קניות אפורים ביניהם. בתי הזיקוק ומגדלי חוף הכרמל נחסכו מהרואנדים. תודה לאל, באמת שהם עברו מספיק. מבנה העיר הפך את הבודה בודה לשימושיים במיוחד עבורי ונהגיהם הפכו לידידיי הנאמנים ביותר.

ארוחת בוקר זריזה ומגוונת במלון שכללה בננה טריה, בננה מטוגנת עם לחם וביצה, בננה צלויה על האש ומיץ בננה, ומצאתי את עצמי על הבודה בודה בדרך לשוק Kimironko, השוק המרכזי של קיגלי. בשונה משווקים אחרים שבהם קל ללכת לאיבוד, השוק המקומי מסודר ומפולס להפליא. המעברים רחבים דיים ומסודרים בשתי וערב, כאשר כל מתחם מתמקד בענף אחר. דוכני אננס ובננות באגף הדרומי, שמלות מסורתיות ושרוכים צבעוניים לצדם, בקר וחלקיו במרכז ובצפון, ודוכני לוטו רבים מנשוא סביבם. לא הרחק משם, חנויות רבות בבעלות הודים שתופרים חליפות בהתאמה אישית בפרוטות. מגע יד זרה על מתני הפר את האווירה השלווה והזכיר שמדובר בכל זאת בשוק עם כייסים רוחשי מזימות וקרי לבב. "שכחת את משקפי השמש שלך בדוכן שלנו", אמרה היד והחזירה לי את מה שכלל לא ידעתי שאבד. לעזאזל, כמה שונה אני צריך להיות כדי שאותה רוכלת תמצא אותי פה בין מאות האנשים. כן, זה בהחלט אחד השווקים הבטוחים שיצא לי לבקר בהם.

50 גוונים של בננות. שוק Kimironko צילום: יואב אלעד
דוכן פירות בשוק של קיגליצילום: יואב אלעד
Kimironko marketצילום: Sarine Arslanian / Shutterstock.

מהשוק המשכתי אל מוזיאון רצח העם של קיגלי. הכניסה למוזיאון היא ללא תשלום, אולם ברחבת הכניסה מוצבת תיבת תרומות שקופה וענקית ולצדה שוטרת שכל תפקידה הוא לדאוג שהמבקרים לא יעברו את סיפה ללא תרומה כלשהי. המוזיאון הוקם מכספי תרומות, נבנה על ידי אדריכלים מבריטניה בהשראת מוזיאון "יד ושם" בירושלים ונפתח בשנת 2004. מבנה המוזיאון צנוע יותר ממקביליו בירושלים, בסרייבו ובירוואן (כן כן, אסור להשוות), אולם הוא מתאר באופן מרתק ואמיץ את היחס המורכב עד היום של העם הרואנדי לעברו השחור.

National Museum of Rwanda
National Museum of Rwandaצילום: Dave Proffer

המוזיאון מורכב משני מעגלים – החיצוני מתאר באופן כרונולוגי את האירועים ההיסטוריים והפנימי מציג עדויות ויזואליות מן הזוועות ויצירות אמנות בתחום. המעבר בין המעגלים מתקיים באופן חופשי כך שנוצרים יחסי גומלין מרתקים בין ההתרחשות ההיסטורית ובין הפרשנות האינדיווידואלית. בקומת המוזיאון השנייה אין כלל התייחסות לרצח העם ברואנדה אלא לפשעים אחרים נגד האנושות במזרח אירופה, במיאנמר, בבלקן, בדרום אפריקה ובמקומות אחרים בעולם. המוצגים בקומה השלישית מרגשים ומפתיעים במיוחד – האגף מיועד לתיאור רצח העם ברואנדה עבור המבקרים הצעירים, כלומר - הילדים.

קירות האגף נצבעו בגוונים צבעוניים ועליהם סיפורם האישי של הילדים שחייהם נגדעו באחת. במרכז הקומה אגף תמיכה פסיכולוגית שבו יכולים המבקרים לפרוק את אשר על לבם עם אנשי מקצוע. "המוזיאון שם דגש על ההיבטים ההומניים", מסבירה אחת המתנדבות במוזיאון. "אין פה אשמים וקורבנות מסוימים. כל בני האדם מסוגלים לבצע דברים נפלאים ודברים איומים, ואנחנו צריכים להיות עם האצבע על הדופק כדי לעצור לפני שגלי השנאה ישטפו אותנו".

לא הרחק מן המוזיאון נמצא מרכז האמנות של Inema. למרכז חזות צנועה והכניסה אליו נחבאת בין משעולים מתפתלים. לולא מוזיקת הג'ז שהתנגנה מאולם התצוגה המרכזי ושהתחזקה ככל שהתקרבתי, סביר להניח שהייתי מדלג על המקום וממשיך עם הבודה בודה ליעד הבא. גם פנים המבנה לא רחש פעילות וחוץ מציורי שמן מרשימים ועבודות אמנות מחומרים ממוחזרים, לא היה משהו במקום שמשך אותי להישאר. רגע לפני שחבשתי את הקסדה והמשכתי עם האופנוע, רץ לעברי אחד מבעלי המקום וקרא: "חכה עוד שעה. תאכל איתנו ותישאר למסיבה עד חצות". מסיבות פחות מושכות אותי, אבל תערובת ריחות האצטון והשעועית המבושלת קנתה אותי וחזרתי פנימה. הידיעה שעד חצות מתפזרים גם תרמה להחלטה.

במטבח פגשתי את ארבעת בעלי המקום האחרים. החמישה, אמנים בני משפחה אחת, ברחו לאוגנדה בעור שיניהם לפני עשרים וחמש שנה לאחר שאיבדו את מרבית משפחתם. במדינה השכנה עסקו באמנות מודרנית והתמודדו באמצעותה עם הטרגדיה שעברו. מספר שנים מאוחר יותר חזרו לרואנדה והקימו את המרכז לאמנות שהפך לאחד מחללי התצוגה המרכזיים לאמנות מודרנית במדינה. אחרי שחישבתי לאחור את קצי הצפוי מהרעלת בננות, נחשפתי לאבות מזון נוספים במטבח המקומי – תבשיל שעועית, אבוקדו, אורז וממרח בוטנים. התוצאה כלל לא רעה. כמו שעון רואנדי המקום החל להתמלא מיד אחרי הארוחה. מאוחר יותר התברר לי שבערבי שישי משנה המקום את פניו ומתקיימת בו מסיבה להומואים וללסביות מרחבי רואנדה ומן המדינות השכונות. אף על פי שמצב קהילת הלהט"ב ברואנדה טוב בהרבה מזה של אוגנדה, קונגו וטנזניה, יחסים בין בני אותו מין נחשבים עדיין טאבו עבור מרבית התושבים.

הלום אלכוהול, הקצתי משנתי למחרת מוקדם בבוקר. ניסיתי לחמוק מפקיד הקבלה ללא הצלחה, והוא כפה עלי בנימוס לאכול עמו ארוחת בוקר. עולם שלם של בננות מסוגים שונים, אלוהים ישמור. אני משוכנע שאם באבא גאמפ היה רואנדי הוא ודאי היה מחליף את השרימפס בבננות והופך למליונר בזכות מטבח עשיר על טהרת הפרי הצהוב הזה. בכוחות אחרונים משכתי את עצמי מחוץ לחדר האוכל ונסעתי אל מסגד קדאפי, מרכז הקהילה המוסלמית בעיר. המקום נקרא על שם מועמר קדאפי, מנהיג לוב שביקש להקים בכל בירה אפריקאית מרכז דתי, קהילתי וחינוכי עבור האוכלוסיה המוסלמית. בניין המסגד מרשים ועליו נישאים דגלי לוב ורואנדה. פנים המבנה בנוי מחצרות פתוחות, ובית התפילה הוא רק חלק קטן ממנו. החללים השונים מחוברים זה לזה ובכל אחד מהם תפקוד שונה – באחת הפינות התקיים שיעור ערבית לנערים, בשנייה מפגש למוסלמים בני הגיל השלישי ובשלישית קורס טכנולוגי לנשים.

שיעור ערבית במסגד קדאפיצילום: יואב אלעד

כהרגלי בקודש הצגתי את עצמי כתייר ספרדי ונאלצתי לאלתר כשהצגתי את עצמי באמצע השיעור ונשאלתי על ההרכבים של נבחרת ריאל מדריד. יצאתי מזה טוב הפעם. המסגד פתוח בכל ימות השבוע והכניסה אליו חופשית. יש במתחם גם בית ספר, מדשאות ומבנים נוספים, אבל יכולות האילתור המוגבלות שלי בעולם הכדורגל הובילו אותי למסקנה שמוטב לי להימנע מביקור במבנים הנוספים ובכך להימנע משאלות נוספות על כדורגל.

מהמסגד המשכתי אל מלון אלף הגבעות Hôtel des Mille Collines. בשלהי רצח העם החזיק מנהל המלון למעלה מאלף פליטים ושמר על חייהם תוך שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו. בהשראת סיפור הצלתם של הפליטים צולם הסרט "מלון רואנדה" שזכה בפרסים רבים. הסרט, נוגע ככל שיהיה, מרגש פחות מהביקור במקום. בלובי המלון יצירות אמנות אותנטיות (סליחה על המילה המכובסת) ומרפסת רחבת ידיים שמציעה תצפית מרשימה על העיר. מעבר לנוף הפנורמי המרשים, תחושת הניכור מרתקת ומקפיאה בו זמנית ושווה ביקור לכשעצמה, כשמטרים ספורים מן השכונות הצפופות של קיגלי פוקדים אנשי עסקים, דיפלומטים ותיירים, רובם המוחלט לבנים, את מגרשי הטניס, בריכת השחייה והגנים הירוקים של המלון. דיסוננס שיצרום בעין. כדאי לדעת שיש גם מסעדת בופה לא רעה (ולא יקרה) בלובי המלון.

Hotel des Mille Collines

את הערב האחרון בקיגלי העברתי במסעדת Repub Lounge שברובע הדיפלומטי של העיר (לצערי זה הדבר הקרוב ביותר ל"מרכז עיר" שיש לקיגלי להציע). השומר בכניסה למסעדה בירך אותי לשלום ועשה גם הוא סימן של לב עם האצבעות. פה התחלתי לחשוד שאולי יש איזה פקיד בכיר מקומי שמפעיל את נותני השירות כמו בובות על חוט. שומר אחר הציג את עצמו כמארח והוביל אותי לשולחן. חלל המסעדה נעים באפלוליותו, והמנה שהוגשה לי, קדירת בשר טלה רך עם רוטב סגול לא מזוהה, היתה ערבה לחך. הייתי נשאר עוד ומנסה גם את הקינוח המקומי לולא הרכב מוזיקלי בעל יומרות התמקם דווקא לידי וניגן גרסאות מקומיות לשירים של דולי פרטון. זה היה הסימן בשבילי לתפוס את בודה בודה ולשוב למלון. בכל אופן, המלצתי על המסעדה עומדת בעינה אולם מומלץ לבדוק את התכנייה המוזיקלית מבעוד מועד.

לילה של חלומות הזויים (תופעת לוואי מוכרת של כדורים נגד מלריה, קחו את זה בקלות) הסתיים בדפיקה חרישית על דלת חדרי. אורחים אטרקטיביים ממני הגיעו למלון ולכן הוקדמה שעת הצ'ק אאוט ללא הודעה מוקדמת. הפקיד שציפה לתגובה נזעמת הופתע לגלות שקמתי מן המיטה כמו שד מבלי להאביס את עצמי בבננות בחדר האוכל. העמסתי את המוצ'ילה על הג'יפ השחור ויצאתי מערבה לכיוון אגם קיבו, גבולה המערבי של רואנדה עם קונגו הדמוקרטית. הדרך מרתקת – אף על פי שיצאנו מן העיר הגדולה נותרו שולי הדרך שוקקי חיים: רוכלי סוכר ואננס, ילדים עם קורות עץ על ראשם ונערות חייכניות בתלבושת אחידה צעדו לצד המכוניות. נוף שדות האורז וטרסות התה לא הותיר אותי אדיש וגרם לי לעצור בצד כל כמה דקות ולצלם. כעבור שעתיים וקצת הגעתי אל התחנה הראשונה – ארמון Nyanza.

ארמון ביאנזה
ארמון Nyanzaצילום: יואב אלעד
 ארמון Nyanza
ארמון Nyanzaצילום: יואב אלעד

עד לעצמאותה בשנת 1960 היתה רואנדה מונרכיה שמלכה שלט על חבלי ארץ רבים במזרח אפריקה. על פי התמונות והמוצגים במרכז המבקרים של הארמון, המלך היה צנום וצבעוני, שהקפיד על לבוש מוזר וכובעים דמוי כרבולת גם בפוגשו את שועי העולם. הכניסה לארמון היא דרך האגף המודרני המשמש כיום כמרכז המבקרים עם חפציו של המלך, חרבותיו ומפות המתארות את לידתה ומותה של הממלכה הרואנדית.

הפנינה האמיתית של ניאנזה היא האגף המסורתי – שלושה מבני קש ענקיים ששימשו את המלך לפני שהוקם המבנה המודרני. החלל המרכזי מחולק לתת חללים באמצעות מחיצות קש שמאפשרות מידה שונה של חשיפה. כך למשל לצד מיטת המלך תוכנן אגף המיועד לנשות החצר שצפו בו דרך מחיצת קש וזימרו לו שירי הלל בעודו מקיים יחסי מין. אי אפשר להתעלם מן הדמיון לתפאורה של משחקי הכס: במרכז החלל כיסא המלך שנשען על אינספור חרבות ענקיות, ולצדו ספסל המיועד לאמו של המלך ששימשה כיועצתו האישית. מומלץ לבקר במקום בשעות הבוקר או בשעות אחר הצהריים ולו רק בגלל המחזה המרהיב של חדירת קרני האור דרך מחיצות הקש. קולות משונים נשמעו מן החצר האחורית של מבני הקש: אנשי החצר מגדלים במקום שוורים מלכותיים עם קרניים ענקיות ובאופן מפתיע גם להם מזמרים שירי הלל בזמן קיום יחסים (וגם כשמגיעים מבקרים). מסורת היא מסורת.

מניאנזה ממשיך הכביש מערבה והנוף משתנה בהדרגה משדות אורז ליערות עד עבותים. תנועת המקומיים בשולי הדרך אל יער הגשם Nyungwe הולכת ומתמעטת חשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להגביר את הווליום, לפתוח חלון ולתת לכל העולם לשמוע את סטיותיי המוזיקליות, כלומר שירי פסטיבלי הזמר משנות ה-80. לא עברו מספר דקות ושוטרי תנועה מקומיים ביקשו ממני לעצור בצד לבדיקת מסמכים. נו, לא כל יום הם רואים פה מ"זונגו", הכינוי המקומי לבעלי העור הלבן, ועוד כזה שעושה ליפסינק לשירים של עפרה חזה. לאחר מספר דקות המשכתי בדרכי. את הכניסה ליער קל לפספס – יש לפנות ימינה בדרך עפר עד שרואים כמה שומרי יערות עם אלות ביד ומבט זועף על הפנים. הם אלו שמלווים באחד מעשרות מסלולי ההליכה היפהפיים בתוך יער הגשם Nyungwe.

אחד החסרונות של טיול במזרח אפריקה בכלל וברואנדה בפרט הוא עלות הכניסה לאטרקציות – אישור כניסה לטרקים קצרים במדינה יעלה כמה עשרות דולר ואילו מחירם של סיורי ספארי או מסעות בעקבות גורילות נדירות ינוע מ-200 ועד ל-1000 דולר. בחרתי מסלול קליל בן כמה קילומטרים שעובר בין גשרים תלויים גבוהים וארוכים מעל צמרות העצים. הנוף מן הגשרים עוצר נשימה וניתן להשקיף מהם על ציפורים נדירות, זוחלים וקופים. זכיתי להכיר מקרוב מספר קופים אנושיים מגרמניה שהצטרפו למסלול ולא הפסיקו לנער את הגשר בזמן שהקבוצה עברה. מצד שני זכיתי למפגש בלתי אמצעי בחינם עם פרימטים מבלי שאצטרך להמתין שעות ברכב ספארי סגור.

אגם קיבו צילום: יואב אלעד

הדרך מיער הגשם ממשיכה מערבה סמוך לגבול עם בורונדי השכנה עד Kibuye, שלשפת אגם קיבו. העיירה המנומנמת היא נקודת ההתחלה (או הסיום) לטרקים רבים באזור וזו הסיבה היחידה להגיע אליה. אין בה אטרקציות רבות מלבד מסעדת מאמות ביתית מצוינת וחנויות עבור המטיילים. המסלול המפורסם, Congo Nile Trail, הוא טרק מקסים שעובר לאורך הכפרים בגדה המזרחית של אגם קיבו. את המסלול ניתן לגמוע תוך ארבעה ימים ברגל או באופניים, ולמי שזמנו קצר וכושרו קצר עוד יותר (כמוני למשל) ישנה גם אפשרות לנסוע בג'יפ לאורכו ולעצור מדי פעם להליכות קצרות בין כנסיות, בתי ספר, שווקים מקומיים וכפרי דייגים.

לאורך הקונגו ניי טראק
Congo Nile Trail. טרק מקסים שעובר לאורך הכפרים בגדה המזרחית של אגם קיבוצילום: יואב אלעד

ייחוד המסלול אינו באתגרים פיזיים יוצאי דופן או בנופים עוצרי נשימה, אלא דווקא במפגשים המפתיעים עם המקומיים. ביומי הראשון מצאתי מחסה מן הגשם בכנסייה קתולית, בזמן שנערכה במקום חזרה של מקהלת גוספל לתפילת יום ראשון. ביומי השני הגעתי ממש במקרה לבית ספר יסודי שמנהלו, מעריץ מושבע של ישראל, ביקש ממני לדבר מול התלמידים על החיים בצל מורשת ישו בירושלים ועל שירותי הצבאי. בערב יומי השני הגעתי אל סיום המסלול בעיירה Gisenyi שעל גבול הרפובליקה של קונגו הדמוקרטית.

אחרי שהתרגלתי במשך שבוע לסדר ולנקיון של רואנדה, אפשר לי הביקור בגיסני להציץ על אפריקה מוכת העוני שמעבר לגבולות המדינה. גיסני הרואנדית וגומה הקונגולזית הן חלק מגוש אורבני רציף שבמרכזו עובר הגבול. ההבדלים בין הערים אדירים – בצד הרואנדי סדר מופתי ותחושת ביטחון ואילו בצד הקונגולזי אנדרלמוסיה מוחלטת. את מעבר הגבול בין המדינות חוצים מדי בוקר מאות רבות של קונגולזים כדי למכור את מרכולתם ברואנדה וחוזרים בערב. אף על פי שלא הספקתי להצטייד בוויזה אל קונגו הדמוקרטית מבעוד מועד, ניסיתי את מזלי במעבר הגבול. "האם אפשר להשיג את הוויזה בצד הקונגולזי?" שאלתי את שוטר ההגירה הרואנדי שגילה אדישות מרשימה וסימן שעדיף לשאול בצד הקונגולזי. כך מצאתי את עצמי עוזב את רואנדה ללא חתימה בדרכוני.

הכניסה לקונגו עוברת דרך מספר תחנות – ראשית עברתי בדיקת אבולה ובהמשך נאלצתי לטבול את נעלי ואת שרוולי חולצתי במים מחוטאים. לאחר בדיקה רפואית נוספת הגעתי אל משטרת ההגירה הקונגולזית. היותי התייר היחיד בין עשרות אנשי האו"ם וקבוצות סיוע רק סיקרנה אותי יותר. "האם אפשר להשיג ויזה במקום? יש לי את כל המסמכים", שאלתי את פקיד ההגירה המקומי שאמר להמתין ברחבה בזמן שיבדוק. גומה הסואנת נמצאת כמה צעדים ממני ורק חתימה בדרכון הפרידה ביני ובין בירת הפשע של מרכז אפריקה. לאחר המתנה ארוכה, הנחתי ששכחו אותי, אזרתי אומץ ויצאתי החוצה אל העיר. בגומה נשארתי כשוהה בלתי חוקי לא יותר מחצי שעה שבמהלכן הספקתי לשתות קפה מקומי ולאסוף מאחורי חבורת ילדים ששאגה "מזונגו! מזונגו!" בקצב אחיד.

Volcanos National Park

כשחזרתי למעבר הגבול, שאלתי את פקיד ההגירה האם יש לו תשובה עבורי. "תחזור מחר, נסדר לך את הוויזה", הוא ענה. חייכתי וחזרתי אל רואנדה לא לפני שעברתי שוב את טקס חיטוי השרוולים ובדיקת האבולה. מפאת מחסור בזמן ביקורי הקצרצר בקונגו היה גם ביקורי האחרון בה, ולמחרת יצאתי מוקדם בבוקר לכיוון צפון מזרח, אל עבר הגבול עם אוגנדה דרך Volcanos National Park.

שתי האטרקציות המרכזיות בשמורה הן הרי הגעש עוצרי הנשימה שנראים למרחוק וסיור אחר גורילות ההרים הנדירות. לפני הטיול סיפר לי חבר בהתלהבות על סיור הגורילות: "אתה חייב ללכת על זה", הוא כתב. "מחפשים אחריהם ביער כמה שעות, ובסוף מתקרבים אליהם ורואים אותם מפהקים ומתגרדים". התיאור המשמים שלו גרם לי להתלבט עד הרגע האחרון אם להשקיע באותן גורילות כמה מאות דולרים או לחתוך צפונה אל אוגנדה. למרבה המזל השמיים שהתכסו עננים אפורים באותו הבוקר חסכו את הדילמה. בכל אופן, פגשתי לא מעט אנשים שסיפרו שהסיור היה שווה כל דולר ושמדובר בחוויה חד פעמית.

אגם קיבו
המפגשים גרמו לי להבין עד כמה המדינה הזעירה בלב אפריקה היא מרתקת ויוצאת דופן בכאוס של אפריקהצילום: יואב אלעד

סמוך למעבר הגבול חבר אלי נציג חברת ההשכרה שבדק את הג'יפ ולקח אותי לעמדת הבידוק. בצד השני כבר המתין בקוצר רוח נהג מיוזע שקיבץ אותי במונית מקרטעת יחד עם שישה אוגנדים, אסופת קני סוכר ותרנגול צולע. "וולקם טו ריל אפריקה", אמר והזכיר  עד כמה רואנדה היא מדינה יוצאת דופן בלב אפריקה שמדרום לסהרה.

איך ומתי להגיע?

כאשר תספרו לחברים ולמשפחה על כוונתכם לבקר ברואנדה או אפילו לטוס דרכה, צפו לקשת רחבה של תגובות – החל בהרמת גבות ובתמיהה וכלה בחשש כבד לביטחונכם ובסקרנות פתאומית על כתב הירושה שהכנתם. משרד התיירות המקומי משקיע מאמץ כביר להביא כמה שיותר מבקרים למדינה שהפכה בשנים האחרונות את עורה והפכה לאחת הנעימות והבטוחות בעולם עבור תיירים (לדבריהם, בשורה אחת עם מדינות סקנדינביה ועם סינגפור). לשם כך נרתמה חברת התעופה הרואנדית, Rwandair, הגדילה את צי המטוסים ואת יעדי הטיסות שלה, והביאה לצמיחה משמעותית בכמות המבקרים בשנים האחרונות. החל מיוני האחרון מפעילה החברה שלוש טיסות שבועיות מתל אביב לקיגלי במחירים שמתחילים ב-640 דולר (לחברת התעופה גם טיסות המשך לרחבי אפריקה, לסין ולהודו).

מזג האוויר במדינה טרופי וממטרים יורדים בה לאורך כל השנה, אם כי הסבירות לגשם גבוהה יותר במהלך העונות הגשומות בין ספטמבר לנובמבר ובין פברואר למאי. מאחר והטמפרטורות ברואנדה נוחות באופן קבוע, אין באמת זמן לא מומלץ לבקר במדינה אלא אם הקיק שלכם הוא התחקות אחר גורילות ושימפנזות בטבע. בעונות הרטובות הם יעדיפו באופן טבעי להתחבא מן הגשם במערות ולצפות בגיחוך בנו, ההולכים על שתיים, תרים אחריהם ללא הצלחה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ