מסע בלב אפריקה אל הפנינה הלא מלוטשת: קמפלה

קמפלה היא הרבה יותר מתחנת ביניים בין שמורות ספארי עשירות, נהרות שוצפים, היסטוריה ציונית ושבטים נידחים. מצד שני, כמה טוב שהרצל זנח את אפריקה והשאיר לנו ליהנות מקמפלה לפני שהמוני ישראלים ינהרו אליה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קמפלה העיר
קמפלהצילום: Andreas Marquardt / Shutterstoc
יואב אלעד

הנסיעה מאגם בויניוני שבדרום אוגנדה אל קמפלה הבירה נמשכת כעשר שעות. בתי בוץ, יערות גשם אינסופיים, שדות אורז יפהפיים ולצדי בחורה מקומית שלא הפסיקה לחקור אותי על ירושלים ועל מדינת היהודים. "אני בכלל גר במלטה" שיקרתי בנימוס. המסכה המלטזית היא טריק עתיק יומין שאיתו אני מצליח להסתיר את זהותי הישראלית ובמקביל להימנע משאלות טורדניות על מוצאי. הפעם נחלתי כישלון צורב. היא התעקשה עד שהעייפות הכריעה את הבושה ונרדמתי בעיצומו של הראיון הנוקב. עצירה נוספת, בלימה, פנייה בדרך עפר. בין הניקורים הרהרתי ביני לבין עצמי איך היו נראים הדברים לו מדינת היהודים היתה מוקמת בלב אפריקה. בן גוריון היה כנראה מפריח את השממה במעמקי הג'ונגלים, מלחמות התשה עם שבטים אפריקאים היו עניין שבשגרה וגולת הכותרת של מסעות התגלית לארץ הקודש היתה טיולי ספארי עם תפילת שחרית בסוואנה.

המסע המדיטטיבי בנבכי ישראל השחורה הסתיים בתרועת אופנועים רמה. "מזונגו, הגענו לקמפלה", בירכה אותי חברתי למושב באושר. הכינוי מזונגו, אדם לבן בלשונות מזרח אפריקאיות, לא היה זר לי אחרי מספר שבועות ברחבי היבשת, אולם באותו הרגע התבהר לי שאני המזונגו היחיד באוטובוס ושלמעשה לא ראיתי אדם לבן אחר מזה יומיים. את השעתיים הקרובות העברנו בפקק מזדחל מוקפים בעשרות קטנועים, קבצנים ודוכני שוק צבעוניים, ולפרקים נדמה היה שהעיר היא זו שנעה סביבנו בתזזיתיות בזמן שאנחנו עומדים בין ענני הפיח.

לאחר שהאוטובוס פילס את נתיבו דרך אין ספור מכשולים אורבניים, הגענו אל תחנת האוטובוסים המרכזית של קמפלה. התחנה מתהדרת בשם Kampala Old Taxi Park ולא בכדי. מדובר בוואקום עירוני לא סלול שבו מצטופפים בכאוס מוחלט מאות אוטובוסים, מוניות, קטנועים, פרות, סוסים וכלבי רחוב. הסתובבתי בין הרכבים, מזונגו טרוט עיניים עם מוצ'ילה מאובקת, מנסה למצוא את דרכי החוצה. בזווית העין קלטתי עוד זוג מזונגואיות בהירות שיער שנראו לי כמו חיילות אובדות בתל השומר עם גיוסן לצה"ל. כבוגר טירונות מקוצרת בזיקים חשתי שותפות גורל וחברתי אליהן כדי לצאת יחד מן המבוך. עקבנו אחרי חבורת ילדים מקומית והצלחנו למצוא את דרכנו החוצה מן הסבך. טיפסנו אחריהם על גבעה סמוכה שממנה ראינו את התחנה במלוא תפארתה – טורים אינסופיים של רכבים צבעוניים ומעליהם ענן אבק ופיח. מראה מרהיב, פוטוגני ומדאיג בו זמנית. בישראל שמדרום לסהרה כאן היתה ככל הנראה נבנית כאן התחנה המרכזית הישנה.

ילדים משחקים בכדור בחוץ
קמפלה. ילדים משחקים בחוץצילום: Dennis Wegewijs / Shutterstock.c
Kampala Old Taxi Park
Kampala Old Taxi Parkצילום: יואב אלעד

קמפלה בזעיר אנפין

בין ענני האבק הגיח המושיע, נהג מונית עם טורבן סיקי וחיוך צנוע מלא הזדהות, חילץ אותי מהמקום. במבט ראשון נראה שטורבן צבעוני הוא סמלם המסחרי של נהגי המונית ובעלי העסקים הקטנים בעיר, אולם בהמשך התברר לי שבימי השלטון הבריטי הגיעו אל קמפלה אזרחים רבים מדרום אסיה ש"השתלטו" על כמה סקטורים מקצועיים בעיר. "נולדנו פה אבל זה לא המקום שלנו", ענה הנהג בפרצוף חמור סבר לשאלה מאין הוא. שאלתי אותו אם יש משהו בקמפלה שגורם להם להרגיש כמו בבית. "בוא ואראה לך", אמר תוך שהוא שוכח את בקשתי להגיע אל המלון במהרה ולהסיר את תלאות הדרך מעלי במקלחת חמה.

עצרנו ליד שער פלדה חלוד ומעליו השלט Khana Khazana, מסעדה הודית-אפריקאית. לפני שהספקתי להודות לנהג או לשאול לאן לעזאזל לקח אותי, ראיתי את הטורבן מתרחק ממני ומתמזג עם טורי קטנועים אחרים אל עבר האופק העירוני. מאחר שהייתי רעב כמעט באותה המידה שהייתי מותש, פתחתי את השער ונכנסתי פנימה. מבנה המסעדה היפהפה נבנה סביב חצרות קולוניאליסטיות מוקפות קשתות מרשימות. בין העמודים ישבו שועי אוגנדה במיטב מחלצותיהם והרימו גבה למראה המזונגו המרופט שהתיישב לצדם.

דבר השף נכתב על גב התפריט: "הסיפור של חאנה חזאנה ... מטבח אוגנדי מודרני ... מפגש של הודו ושל אפריקה". הצהרות כאלה עבורי אינן סימן מבשר טובות מה גם שהלכתי לאיבוד בנפתולי התפריט המסורבל, אבל הצלחתי להבין בין השורות שמדובר במטבח מקומי עם טוויסט הודי. "אני אדאג לך" אמר המלצר. בזמן ההמתנה הספקתי בעל כורחי "לשים ראש לכמה דקות" על המוצ'ילה ולנמנם. יש רגעים בחיים שהבושה נעלמת ושהנימוסים מוצנעים. ככה זה אצלנו בתרבות המלטזית. כאשר הגיע האוכל הבנתי למה התכוון הנהג חבוש הטורבן – שילוב הטעמים המופלא בין אבות המזון המקומי דוגמת מטוקה (בננה מתקתקה עם מרקם של תפוח אדמה), שעועית ובשר בקר, ובין הל, קארי, קינמון וגאראם מסאלה שהביאו המהגרים מהודו הוא סיפורה המרתק של קמפלה בזעין ענפין.

מתוך השונות התרבותית והאתנית נוצרת זהות קוסמופוליטית חדשה ומסקרנת שאינה חוששת לשלב טעמים, שפות, דתות וגזעים. לכאורה. האופטימיות הזהירה עתידה להשתנות חדשות לבקרים במהלך הימים הקרובים. סיפורה של סמוסה, מופלאה ככל שתהיה, אינו יכול להיות משול לקורותיה של עיר כה מורכבת, אולם טעמה יכול להשכיח את תלאות היום הארוך בדרכי העפר של אוגנדה.

בין קדאפי לגני שרתון

החלטתי לאמץ את המסכה המלטזית גם ביומי השני בעיר ולבקר במסגד קדאפי המקומי. מועמר קדאפי, מנהיגה הצבעוני של לוב, תרם לקהילות מוסלמים גדולות באפריקה הון רב להקמת מרכזים קהילתיים שבמרכזם מסגד מפואר. המסגד בקמפלה נפתח בשנת 2006 והוא המפואר והגדול ביניהם. חמש שנים מאוחר יותר, שבועות ספורים לאחר מותו של קדאפי, הפנתה הקהילה עורף למורשתו של התורם הנדיב, שינתה את שם המסגד ומאז נקרא המקום באופן רשמי המסגד הלאומי של אוגנדה. האולם המרכזי מרשים וגבוה, ויש בו מקום לכעשרים אלף מתפללים. "פה יש חלל גבוה", ציין המדריך המשמים והעשיר את הידע שלי. בהמשך גם הוסיף וציין "זה עמוד מפואר". אני ממליץ מאוד להתחמק ממנו בכניסה, הוא בהחלט מיותר.

מסגד קדאפי
מסגד קדאפי צילום: Photographer RM / Shutterstock.c
מסגד קדאפי
מסגד קדאפי צילום: יואב אלעד

גולת הכותרת של הביקור במקום היא המינרט התמיר לצד אולם התפילה. הכניסה אליו היא דרך דלת צנועה ברחבת המסגד וייחודו הוא בפתחים המוקפדים שלו שמייצרים משחקי אור מרהיבים לאורך גרם המדרגות מראשיתו ועד סופו במרפסת התצפית אל העיר. הטיפוס הלא פשוט לראש המינרט שווה את המאמץ – מראה חלל מדרגות הגבוה בתוך המינרט ונוף העיר מן המרפסת העליונה עוצרי נשימה. אגב, מדי יום שישי יש ברחבת הכניסה אל המסגד שוק מזכרות עצום המכונה באופן לא מפתיע שוק קדאפי. אם אינכם מתכוונים לבקר בקמפלה ביום שישי, אל תיפול רוחכם. בעיר שווקים רבים מספור שרובם מציעים מרכולת זהה.

ילדי בית ספר בכניסה למסגד קדאפי
ילדי בית ספר בכניסה למסגד קדאפיצילום: יואב אלעד

מן המסגד המשכתי אל קמפוס מקררה, האוניברסיטה היוקרתית והחשובה באוגנדה, שהיא גם אי ירוק ורחב ידיים בטבורה של העיר. גם אם אינכם חובבי אדריכלות, אי אפשר שלא להעריך את הקמפוס המודרניסטי שבו דוגמאות יוצאות דופן לברוטליזם אפריקאי לצד מבנים קולוניאליסטיים מתקופת הבריטים. בדומה לקמפוסים אוניברסיטאים אחרים גם כאן האוניברסיטה תוכננה בשיתוף פעולה בין אדריכלים מודרניסטיים שכל אחד מהם בנה אגף אחר בסגנון שונה. כל המבנים ללא יוצא מן הכלל מעוטרים בכתמי לשלשת בולטים. בהמשך נוכחתי לדעת כי שחפי הענק שחגים מעל הקמפוס מתמקדים לא רק במבני הקמפוס אלא גם במבקרים בו, ראו הוזהרתם, מדובר בניסיון אישי מר. "אנחנו יודעים מתי הם מגיעים ודואגים להישאר בתוך המבנים בשעות האלה", הטיף לי סטיב, סטודנט מקומי למנהל עסקים, שלמד על בשרו כיצד להימלט מגיחות השחפים. מעז יצא מתוק – אותו סטיב התגלה כמדריך טיולים מקומי, שהציע לקחת אותי לראות את קמפלה שמתחת לרדאר התיירים.

נהג קטנוע מקומי בקמפלה
חמישה אנשים על אופנוע מקומי אחד, האם יגיעו ליעדם?צילום: יואב אלעד

יצאנו מהקמפוס ועצרנו מונית אופנוע. התחלנו את הנסיעה שנינו, ובהמשך הצטרפו שלושה נוסעים נוספים – אחד התכווץ מתחת לרגלי הנהג, השני חיבק אותי מאחור והשלישי נצמד לסטיב מהצד. קסדה לא היתה בהישג יד כמובן. לפני שירדנו מהאופנוע הספקתי להצטלם עם צי הנוסעים כדי שתישאר לי מזכרת ללילות קרים של בדידות. התחנה הראשונה, שכונת הפחונים Katanga, היא מתחם אינסופי של צריפים מטים לנפול, סמטאות צבעוניות ומאות גבות שהורמו למראה המזנוגו שמעז לבקר במקום. במציאות שבה החללים הפרטיים מצומצמים, חיי המשפחה "פולשים" לא פעם אל המרחב המשותף: הסמטאות משמשות גם כמטבחים ארעיים וגגות הצריפים כחלל משחקים שיתופים לילדי השכונה. במקרה הגענו אל חדר כושר חשוך שנבנה כולו, החל במבנהו וכלה במתקני המשקולות שבו, מחומרים מאולתרים דוגמת חבלים, סנדות עץ ובדים מתפוררים. מיצג השרירים במקום מוכיח שזה עובד לא רע. יצאנו מן השכונה לא לפני שסטיב הזהיר אותי לא להסתובב בה בגפי ללא ליווי של מקומי. אני נוטה לתמוך בהמלצה.

יואב אלעד בכניסה לחדר הכושר המאולתר בשכונת הפחונים
יואב אלעד בכניסה לחדר הכושר המאולתר שכונת הפחונים Katangaצילום: יואב אלעד
תינוק בשכונת הפחונים
תינוק בשכונת הפרחונים צילום: יואב אלעד

משכונת הפחונים המשכנו אל היעד הבא, גני שרתון ובהם פסל העצמאות של אוגנדה. על אף גודלו הצנוע ומיקומו בפינת רחוב לא בולטת, מציג הפסל ברגישות את סיפורה הטראגי של אוגנדה – גבר כבול, שפוף וחסר פנים מרים בכוחותיו האחרונים ילד זקוף וגאה שנושא את מבטו אל האופק. את הקמת הפסל מימן השלטון הבריטי לכבוד עצמאות אוגנדה בראשית שנות ה-60. אוגנדה העצמאית שקיוותה לפתוח דף חדש עם סיום השליטה הבריטית, נאלצה תוך זמן קצר לכבול את עצמה שוב ולהתמודד עם שלטונו האכזרי של אידי אמין ששיעבד את בני עמו והתעלל במתנגדיו. פסל הבטון שרד באורח פלא את תלאותיה של הרפובליקה האפריקאית והוא ניצב על תילו מאז הקמתו. סטיב הציע לקחת אותי למרתף העינויים של אידי אמין אולם ויתרתי בנימוס. התיאורים המילוליים שלו בהחלט הספיקו לי, ומעבר לכך אני בהחלט יכול לסמן וי על קטגוריית ההיסטוריה המדממת בטיול זה אחרי שביקרתי ברואנדה שבוע קודם לכן.

kampala sheraton hotel

בין אמנות הפיתוי הבהאית לעוף מטוגן בקולולו

המשכנו לצעוד לאורך השדרות הירוקות במרכז העיר. תושבי העיר ניצלו את השמיים הבהירים ואת מזג האוויר החמים ונפשו בפארקים, בדרכם הביתה מהעבודה או בתי הספר. כולם, אגב, בתלבושת צבעונית אחידה שנראה כאילו עוצבה בהשראת סדרות נעורים אמריקאיות. התכנית לבקר בשוק האוכל נדחתה למחר ובמקומה המשכנו אל המקדש הבהאי, הפעם רכובים על קטנוע יוקרתי שעליו שלושה נוסעים בלבד ואינספור מדבקות עם ציור של בודהה. המקדש נבנה על ראש גבעה במרכז אוגנדה והוא נצפה מרחבי העיר. בדומה לסניף החיפאי, גם המקדש הבהאי באוגנדה מוקף גנים מטופחים ויתושים עיקשים. מבנה המקדש המרשים מוקף קולונדות מעוטרות והכניסה אליו מותרת רק עם מדריך מקומי. אלינו הצטוות מזונגו עב בשר עם מבטא של דרום ארצות הברית. כאשר נודע לו שעשיתי את כל הדרך מישראל, חיוך רחב עלה על פניו: "אתה יודע, בארץ הקודש איננו רשאים לגייס את העם הנבחר לדת שלנו". מכאן אתם ודאי יכולים לנחש את אופי הביקור במקדש. בתור ירושלמי לשעבר שהתחכך לא פעם במחזירים בתשובה, פיתחתי עור של פיל למיומנות הפיתוי של ההטפה המיסיונרית. מצד שני, חלל המקדש עוצר נשימה והנוף אל העיר יפהפה לא פחות, ושווה את רעשי הרקע של המדריך המקומי שניסה לגייס אותי לשורותיו.

המקדש הבהאי
המקדש הבהאיצילום: יואב אלעד

הערב ירד על העיר וקרקורי הרעב מבטני הלכו והתגברו. סטיב חילץ אותי בקושי מן המטיף ודהרנו אל שכונת Kololo, מרכז חיי הלילה, מעוז התרמילאים ומושבת המזונגואים המרכזית של קמפלה. במרכז השכונה מרכז הקניות Acacia Mall שמרבית המבקרים בו משתייכים לקהילת הזרים הלבנה בעיר. מוזר ככל שזה ישמע, הביקור בקניון הוא חוויה אנתרופולוגית יוצאת דופן – יש בו בתי קפה מערביים, סניפים של רשתות בינלאומיות ובעיקר תחושה של משהו מוכר עבור הזרים שרוצים להרגיש בבית. בקומת הקרקע של הקניון סניפי רשתות מזון מהיר אמריקאיות ובהם מבקרות גם משפחות מקומיות לצד מזונגואים שהרעב גובר על אנינות טעמם. כך מצאנו את עצמנו יורדים על צלחת עם נתחי עוף מצופה ומחסלים אותו תוך דקות.

Kololo, Kampala

משם המשכנו לפאב מקומי סמוך שהיה מלא עד אפס מקום במזונגואים מסוגים שונים. קולולו היא ככל הנראה המקבילה של הקהילה הלבנה באוגנדה לבתי חב"ד של ישראלים בהודו ובדרום אמריקה. רגע לפני שרמות הניכור הרקיעו שחקים, הזמנו עוד כוס של בירת בננות מרעננת, עזבנו את המקום ויצאנו מן הגטו הלבן במרכז קמפלה.

למחרת סטיב הפתיע מוקדם בבוקר והתייצב בפתח חדרי. בתור עצלן של בוקר, אין לי סבלנות רבה לתכונה תזזיתית סביבי לפני צריכת הקפאין. סטיב לא ויתר, ניער אותי מהמיטה ועשר דקות אחרי זה מצאנו את עצמנו מתאפסים על קפה אוגנדי בדוכן רחוב מול המלון. האמת? מציל נפשות הקפה הזה. אם לא ציינתי זאת עד כה, הקפה המקומי הוא ההפתעה הגדולה של הטיול. מפה לשם לקחתי איתי ג'ארה שלמה לארץ ומאז שחזרתי לפני מספר חודשים אני מסרב לחשוב על היום שבו יאזול המלאי בדירתי ואצטרך להיפרד מהקפה של אפריקה השחורה. אתם יודעים, וואנס יו גו בלאק וכו'. מדוכן הקפה המשכנו אל שוק Owino הענק. בדומה למסוף האוטובוסים, גם השוק נבנה על גבי דרכי עפר בוציות ומומלץ להגיע למקום עם נעליים סגורות.

שוק Owino
שוק Owinoצילום: DstockIL / Shutterstock.com

בשוק נמכרים במחירים נמוכים מגוון רחב של מוצרים – החל במקלות אוזניים ובתבלינים וכלה בפוחלצים של חזירי בר ובמסכות אפריקאיות. באחד מדוכני הנעליים במקום הוצב שלט: "נעליים ב-50,000 שילינג, נעליים טובות ב-100,000 שילינג". בצדו השני של השוק מתרכזים כמה עשרות תופרים הודים שיציעו לתפור לכם חליפה במחירים מגוכחים, ועל הדרך גם למדוד את גופכם ולהחמיא לכם על מבנהו. אני המשכתי הלאה אבל ממליץ להתעכב במקום ולו רק כדי לסחוט מחמאות יקרות מפז.

רוכלים בשוק של קמפלה
רוכלים בשוק של קמפלהצילום: יואב אלעד

חגבים מטוגנים בקארי, בננות ממותקות ורולקס

יצאנו מן השוק דרך סמטה צידית, ולאחר צעידה של מספר דקות הגענו אל מרפסת רחבה המשקיפה אל רחבת שוק האוכל Nakasero. מתחתינו אינספור אשכולות בננה מסוגים שונים – ירוקות, צהובות, גדולות, קטנות. כאשר ירדנו אל השוק גילינו עולם קולינרי שלם בין האשכולות. באחד המתחמים מוצע אוכל רחוב אוגנדי: חגבים מטוגנים בקארי, בננות ממותקות וגולת הכותרת – רולקס. לא מדובר בשעון היוקרה אלא בצ'פאטי הודי מטוגן עם ביצים (מכאן שמו Roll Eggs) ממולא באבוקדו, בעגבניות או בתוספות אחרות. כור היתוך נפלא של מטבח אפריקאי ומטבח הודי כבר אמרנו? לא הרחק משם נמכרים ירקות ופירות טרופיים וכן מינים שונים של עופות לפני שחיטה. הדוכנים כצפוי אינם מבריקים מנקיון וספק אם השמן מוחלף לעתים תכופות, אבל אם אני שרדתי בשלום את השוק, זה בהחלט סימן לאופטימיות.

שוק  Nakasero
שוק Nakaseroצילום: alarico / Shutterstock.com

בסמוך לשוק ממוקם המקדש ההינדי Shri Sanatan Dharma Mandal. בדומה למסגד קדאפי, גם המקדש ההינדי משמש עוגן עבור הקהילה ההודית של קמפלה וסביבו תוכלו למצוא בתי ספר הינדיים, מספרות ואינספור חנויות תבלינים שלא היו מביישות גם את שוק התבלינים של מומביי. המקדש עצמו היה סגור כשהגענו אבל מראה עשרות הנזירים שעסקו בתחזוקת המקום, בתיקון מערכות החשמל ובקרצוף פסלי האלים במקום, היה שווה את הגיחה הקצרה מן השוק.

מערכת היחסים הקצרה והאינטנסיבית שלי עם סטיב ועם קמפלה הגיעה לקיצה באותו הערב. לפנות בוקר הגעתי שוב אל מסוף האוטובוסים הכאוטי, עליתי על רכב ספארי מקרטע ונפרדתי לשלום מהפיח, מהטורבנים, מהשווקים הצבעוניים ומהאוכל המפתיע. את הקפה, כאמור, לקחתי איתי. לו היה לי יום או יומיים נוספים בעיר, הייתי יוצא אל אנטבה, מרחק שעה נסיעה מקמפלה. בעיר המנומנמת לחוף אגף ויקטוריה עדיין עומד על תילו מגדל הפיקוח מנוקב הכדורים ממבצע יונתן. במקום יש אנדרטה ובתיאום מראש ניתן גם לסייר בטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה.

נקודה נוספת שפספסתי היא העיירה ג'ינגה, מרכז הספורט האתגרי של אוגנדה, בה תוכלו לשוט על קאנו בנהר סוער, לקפוץ בנג'י מצוק מתפורר ולצלם סטורי ישובים על גב תנין שמגדליו סיממו אותו. כל אלו פחות עושים לי את זה, אני מודה. אחזור אל קמפלה, אין לי ספק בכך. ברגעים של חולשה ודאי אשחזר בהצלחה חלקית את טעמו של הרולקס והמטוקה, ואדמיין איך האוצר המטוגן הזה היה גדל לנו על העצים לו רק הרצל היה מגדל ביצים ומקים את מדינה ישראל בינות גבעות מוריקות וסוואנות רחבות ידיים.

איך ומתי להגיע?

קמפלה לא נמצאת בראש רשימת מוקדי המשיכה התיירותיים של אוגנדה. מצד שני, מיקומה בלב המדינה הופך אותה לתחנת ביניים נוחה. היא תאפשר לכם לנוח ולהתרענן בין סיורים בשמורות טבע ובין זחילות בפקקי התנועה האינסופיים, אולם אם זמנכם בידכם מומלץ להישאר בה יותר מחצי יום. קמפלה היא פנינה לא מלוטשת. המוני התיירים טרם גילו אותה וזאת סיבה מספיק טובה שלעצמה להישאר בה למשך מספר ימים ולבקר במוקדי הענין שלה לפני שרבים אחרים יעשו זאת.

אין כיום טיסות ישירות מישראל לאוגנדה, אולם ניתן להגיע אליה בטיסות דרך אדיס אבבה (אתיופיאן איירליינס), איסטנבול (טורקיש איירליינס) וקיגלי (רואנדאייר). אפשרות נוספת היא טיסה דרך יעדים אירופאים, אולם היא לרוב ארוכה ויקרה יותר. כמו כן, ניתן לחצות את הגבול יבשתית מרואנדה, מטנזניה ומקניה. המעבר מקונגו הדמוקרטית ומדרום סודאן מורכב הרבה יותר ונתון לחסדיהם של פורעי חוק לאורך הגבול. בקיצור, מאוד לא מומלץ.

הטמפרטורה באוגנדה קבועה ונעה מ-30 מעלות ביום ל-20 מעלות בלילה. גשמים יורדים לכל אורך השנה, אולם לרוב לא מדובר במשקעים משמעותיים אלא בגשמים שיורדים למשך זמן קצר. בעונות המעבר מרץ, אפריל, אוקטובר ונובמבר יורדים לרוב מעט יותר משקעים ולכן זה זמן פחות טוב אם אתם חפצים בטיולי שטח ארוכים מחוץ לקמפלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ