מסע במדגסקר בין עוני מוחץ לב לריזורטים יוקרתיים

מדגסקר היא יותר מאשר כמה פארקים לאומיים או אוסף של איים בעלי חופים מרהיבים וריזורטים מפנקים. גילי ססובר טייל בין הכייסים והעוני חסר התקווה של אנטננריבו ליעד הטיולים היוקרתי נוזי בי, בין שמורת הלמורים לעצי הבאובב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מדגסקר
צילום: גיל ססובר
גיל ססובר

למתבונן מן הצד נראה שאין מתאים יותר למדגסקר, מאשר העם המלגשי. באי הגדול הזה, הידוע במיניו האנדמיים, חיים להם בנחת 20 מתוך 25 מיליון אנשי העם המלגשי. מה שהופך את העם הזה למעניין כל כך, הוא שאמנם האי שוכן במרחק נגיעה ממזרח ליבשת האפריקאית האדירה, מוצאם הגנטי של המלגשים הוא דווקא מבורניאו ומאינדונזיה ורק מיעוט קטן מוצאו מאפריקה. זה אומר שמקורם של תושבי אפריקה אלה, כי מדגסקר נחשבת למדינה באפריקה ותושביה תופסים את עצמם ככאלה, הוא מרחק אלפי קילומטרים משם, בדרום מזרח אסיה. אין זה פלא אפוא כי אופיו של האי קרוב יותר לאוקיינוס ההודי, מאשר לאפריקה השחורה.

האי מדגסקר הוא עצום. הוא נחשב האי הרביעי בגודלו בעולם גדול פי ארבעה מממלכה הבריטית וכפול בגודלו מגרמניה –  כ-570 אלף ק"מ רבוע. אי ענק, אך מהר מאוד מגלים שהוא קשה מאוד לתנועה ותעבורה. לנהג הממוצע נסיעה של 130 קילומטרים הנחשבים נוחים לנסיעה, תימשך בין ארבע לחמש שעות. קשה מאוד לזוז.

תחנה ראשונה: אנטננריבו

אנטננריבו, הבירה, שוכנת דווקא בפנים האי, מרחק מאות קילומטרים מהים, על גבעות והרים, ומעוטרת בשרידים מהתקופה בה הצרפתים היו בעלי הבית עד  לא מזמן ועזבו את האי ב-1960. ארמונות אבן, בנייני אר דקו שנשמרו עם מרפסות גדולות, כרכובים, קשתות אבן, גני ענק וגגות רעפים (מיותר לציין כי בני האי לא בנו גגות שכאלה שכל ייעודם שלג, לפני בואם של הצרפתים), נמצאים ברחובות התלולים של העיר. רחובותיה של אנטננריבו בנויים בחלקם על גב ההר, מביטים מטה אל העמקים בהם מצויים לרוב השווקים ההומים.

מדגסקר
רחובותיה של אנטננריבו בנויים בחלקם על גב ההר, מביטים מטה אל העמקים בהם מצויים לרוב השווקים ההומיםצילום: גיל ססובר

בכל מקום אליו הולכים, אנשי טנה (אחרי מעט מאוד זמן אתה מוותר על השם המלא וגם עובר לקרוא לה כך), יותר מבכל מקום אחר בו ביקרתי בעולם, מזהירים אותך מכייסים. לא משודדים או רוצחים. לא מלהסתובב לבד בלילה ברחובות החשוכים, אלא מכייסים. כאלה שכל רצונם הוא ארנק או טלפון. מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו בה בשדה התעופה, במוניות, במלונות או בחנויות, כולם, אחד אחרי השני, טורחים להסביר כמה צריך להיזהר. זה מגיע למצב בו אתה מוצא את עצמך מוודא שנעלת את הדלת במכונית ארבע פעמים, ואם יש לך מזוודה, גם את התא המטען. זה עלול גם להוציא את החשק לצאת מהמלון, מה עוד שסביר שהמסעדה הכי טובה שתוכל למצוא, נמצאת בקומה מעל או ליד הבריכה. אבל כשאתה כבר יוצא, אינך יכול להישאר אדיש לייחודה של בירת האי הזה.

גיל ססובר
צילום: גיל ססובר

מכוניות דשוו צרפתיות ועתיקות (קצת כמו השברולט והקדילק בקובה) מכל עבר וגברים שמרימים מכסה מנוע ויודעים מה לעשות כדי להמשיך ולגרום להן לעבוד עוד חמישים שנה, שומרים על צבעוניות אפריקאית מופלאה. דוכני מזון, מסעדות רחוב, תורי ענק למיניבוס שעוד רגע יעבור, ושמיים, הו מדובר בשמי ענק פרוסים מעל ומרבד של עננים שנמצאים כל הזמן בתנועה, חולפים גם מעל האדמה השחורה כהה הזו, בעודם נעים ברחבי האוקיינוס ההודי.

מדגסקר
רוצה לקנות אווז? קבצנים יושבים או רודפים אחריך, מנסים להוציא עוד משהו מהתייריםצילום: גיל ססובר

מדגסקר ענייה. בעיני חלק מהתושבים (דווקא אלה בעלי ההשכלה), היא אולי המדינה הענייה בעולם. מחוץ לטנה אין כמעט קבצנים (ובכלל סבל גלוי לעין), ואילו בבירה המצב הפוך לחלוטין - קבצנים יושבים או רודפים אחריך, מנסים להוציא עוד משהו מהתיירים. קבצנים יש בכל מקום, כאלו עוד לא ראיתי. 

בחג המולד חגגנו לשמחתנו על הגבעות של בירת האי. עצי אשוח מלאכותיים, תלבושות סנטה, נצנצים, כרכרות ומצנפות בכל עבר, והשווקים שגם ככה מלאי אדם, היו חגיגיים להפליא וקבצו את בני האי שבאו לחגוג את הולדת האיש מנצרת ב-30 מעלות חום (לעתים יותר) ואפשר להוסיף על זה גם לחות בלתי נסבלת וגשם דק שירד בעצלתיים על אדם וארץ.

רוב התיירים רואים בטנה תחנת מעבר בלבד. אפשר להבין אותם, למה להם לפתוח חלון ולהציץ אל תוך אחד המחזות העצובים בעולם? הם באו לנופש. לא נותר לי אלא להצטער על כך. למה? כי על מנת להבין את האי, את בני המקום, את הפוליטיקה, השחיתות והעוני והעדר התקווה של התושבים, ראוי להקדיש לעיר כמה ימים. לטייל ולאכול אותה ופשוט לה לתת להיספג, כי מדגסקר היא יותר מאשר כמה פארקים לאומיים או חבורה של איים בעלי חופים מרהיבים וריזורטים מפנקים.

התחנה הבאה: יערות הגשם של אנדסיבה

הנסיעה מטנה אל יערות הגשם של אנדסיבה, רצופה בשדות המוריקים. הגבעות של הרמה הופכות אט אט להרים. בדרך חולפים על פני הסכר הגדול שמספק חשמל לתושבי הבירה, אך אם נתקעים מאחורי משאית הדרך יכולה להימשך לנצח, בכך אשמים גם הבורות על אם הדרך. כמה ילדים סותמים בור בכביש עם חול, מסמנים לנו להאט ומבקשים מכל עובר אורח כמה לירות. הדרך ממשיכה ומתפתלת בין עיירות קטנות, כמעט מצוירות, של בתי טיט ועץ קטנים וצנועים. מאוחר יותר יספרו לנו שאין משלמים כאן על אדמה. פשוט ניגשים לראש המועצה לצורך העניין, ומבקשים את חלקת האדמה המועדפת, בתנאי שאינה שייכת לאף אחד אחר. מוכרת הירקות מסדרת אותם בקפידה על אדן חלון וילדים משחקים בצמיג או בכדורגל. בית קפה עם כמה מאפים ובאגטים בוויטרינה, מזכירים לנו שהצרפתים היו כאן. כאן העוני נמצא, אך הסבל נעדר. אין זעם או תסכול בפניהם של התושבים. אלה אנשים החיים את חייהם בעמל ובצנעה. כאן העוני אינו טרגי.

מדגסקר
צילום: גיל ססובר

ככל שמטפסים הצמחייה הופכת עבותה. השיחים לעצים. השמיים כבדים. מטילים מים. לעתים הגשם מכה בגג הרכב, לעתים הוא כמו נמס על פניה של הדרך שאינה נגמרת, גם אם אינה כה ארוכה.

אנדסיבה היא גם יעד לתיירים שבאים לבלות את חופשת הכריסמס באי, לא רק בגלל קרבתה לטנה, אלא כי כאן חיים הלמורים בביתם בטבעי. כ-110 סוגי למורים יש במדגסקר. לחלקם זנב. חלקם עומדים על שתיים, חלקם על ארבע. אלה ישתו מים ממקווים ואלה יקבלו את כל המים שלהם מהעלים והפירות שיאכלו במהלך היום. למור ממוצע שמשקלו שלושה וחצי קילו יאכל כשניים וחצי קילו אוכל ביום. זה בהחלט אומר שאת מרבית שעות היום הם מבלים באכילה, אם כי אינני זוכר יצור שהוא משפחתי וחם ונוגע יותר מהלמור למיניו. הם פולים לכלוך, מתגפפים, מחבקים, משחקים, מלטפים, יותר מכל יצור אחר שראיתי בחיי, והם עושים זאת בכל הזדמנות, עדי בלי די.

מדגסקר
פשוט הולכים ושומעים את הקריאות הנהדרות של הלמורים הנמתחות על פני יער הגשםצילום: גיל ססובר

כאן באנדסיבה, זוכים לראות זאת בטבע (בניגוד לפארקים קטנים באי). כאן  פשוט הולכים ושומעים את הקריאות הנהדרות הנמתחות על פני יער הגשם וכל כוונתן, הצהרה חדה וחותכת על טריטוריה. זה שלי ועד כאן. כשרואים מבעד קצוות הענף את היצור המופלא הזה והוא אינו פוחד והוא קופץ בזריזות מפתיעה מענף לאחר, מעץ לעץ, בחן ובחסד וביופי אין קץ.

חלק מסוגי הלמור מסתובבים בלהקות של ארבעה או חמישה חברים, וחלקם בלהקות גדולות יותר שעעויות להגיע לעשרים וחמישה - שלושים פריטים בלהקה. לעתים הם שוהים על ענף אחד, אוכלים או נותנים האחד לשני מחסדיהם, לעתים הם מקפצים מענף לענף במהירות עד שאינך יכול לעקוב אחריהם, והקריאות גם הן נעלמות באוושת העלים ורחש הרוח ופלג מים שזורם.

תחנה שלישית: נוזי בי

ב-Nosy Be, להלן תיקרא מעתה נוזי בי, מבקרים מרבית התיירים שמגיעים למדגסקר. יותר מאשר לראות את עצי הבאובב או להתחכך עם למורים (אם כי בתחרות טובה), מי שמרחיק עד לאי שמצוי אי שם באוקיינוס ההודי, רוצה לראות במו עיניו את נוזי בי. מרבית התיירים מגיעים לנוזי בי בטיסה מעיר הבירה (אפשר להגיע אליה בטיסה ישירה מאדיס אבבה או מצרפת), חלק קטן שוכר רכב ארבע על ארבע ומבלה כמה ימים בדרך.

כאן כבר אין קבצנים או בניינים קולוניאליסטיים מאבן כבדה. כאן אתה בן האיים, על כל המשתמע מכך, וכמה שזה נפלא. נוזי בי הוא הגדול שבין איי מדגסקר, אך יש כאן כמות גדולה של איים קטנים צמודים שפרושים סביבו והם מהאיים היפים שיש. עם מפרצים קטנים כגדולים שבקצה כל אחד סלע רם או הר ירוק שעולה מהם בחדות. האדמה הטובה והעשירה מצמיחה כאן הכל. גם השמיים הם מופע שאין להפריע, להפסיק, ואתה עומד מולם כמו מול כנסייה אדירה ומביט, משתאה: איך זה יכול להיות? זה כל כך יפה שלא ניתן להתיק עיניים מהיופי הזה. זה לא משנה אם השמש זרחה זה עתה או אם היא דווקא ברום השמיים או בדרכה אל צדו האחר של הכדור. מן שלווה שנעה בתנועה מתמדת, מוסיפה את הקסם הדרוש לחוויה כדי להיצרב בזיכרון.

מדגסקר
נוזי בי. התיירים מדלגים על רוב מדגסקר כדי להגיע לכאןצילום: גיל ססובר

כמות התיירים העצומה בנוזי בי, אין בה כדי להפריע. בכל רגע נתון אתה מוזמן לעלות על טוק טוק ובכמה גרושים לנסוע אל הכפר הקרוב, לרדת במורד השוק ההומה, החי, התוסס, המלא דגים וירקות ובדים ואופניים וכלי מלאכה ואנשים שלא מפסיקים לצעוק, ודוכנים של מיץ ובר ובו תייר שנשתכח מתערבב עם חבורה של מקומיים.

מדגסקר
השמיים של מדגסקר הם הצגגה בפני עצמה והמים? חמים ועכוריםצילום: גיל ססובר

ואז אתה מגיע אל החוף ורואה את בני האיים, את הדייגים בסירות העץ אכולות ממלח, דקות כל כך שקשה להבין איך הדבר הזה שט, ואתה רואה זוג דייגים מושך את הסירה מן החול אל המים, ושני מוטות של עץ מחברים כנף עץ נוספת, כדי לאזן אותה, כדי שלא תתהפך (כמו בהודו או בסנגל או גמביה, ומזח אין להם, שלא לדבר על נמל). מנועים כמובן שאין, ובין המשוטים מפרש בד צנוע וימאים מעולים. הסירות האלה יוצאות לעת ערב ותחזורנה בבוקר, עם כמה דגים שתפסו. הרשתות קטנות. הסירות קטנות. זהו דיג מסורתי (ארטיזנלי) אמיתי, כזה שכבר לא רואים במדינות מערביות.

מדגסקר
דקות כל כך שקשה להבין איך הדבר הזה שטצילום: גיל ססובר

אל הסירה שזה עתה חזרה ובה שני דייגים עייפים, באים כל ילדי המשפחה וכמה חברים, לעזור ולהעלותה אל החוף. האב, לוקח קודם כל את הצידנית העגולה ובה הדגים עם הקרח, ומניח בצד על החול. הגברים, אם הם בני שלושים או ארבע או שש, מושכים את הסירה, והאמא (גם כמו בשאר המקומות באפריקה) היא זו שמטפלת בדגים. היא זו שתשקול, תנקה, תמכור או תכין. גם אם זו מנטה ריי ענקית או דגי חצי מקור שנפוצים כאן מאוד. תמצאו כאן גם את בני משפחת הצניניתיים (בני משפחת האינטיאס, הגמל והטרחון), ספרוסיים (בני משפחת הפארידה, הג'רבידה והמרמיר), חתולי ים, רכיכות וכרישים כמובן.

ילדי דייגים במדגסקר מרימים מנטה ריי
אל הסירה שזה עתה חזרה באים כל ילדי המשפחה וכמה חברים, לעזור ולהעלותה אל החוףצילום: גיל ססובר

המים חמים. לעזאזל. הם כל כך חמים עד שזה מרגיש כמו כניסה לג'קוזי, ואני לא מגזים. המים חמים יותר מחום גופו של אדם שאינו חולה בקורונה. הם חמים עד שאתה חותר ושואל את עצמך מה קורה פה. האם לצאת אל החום שבחוץ או להישאר לשכשך במים החמימים? זה לא יכול להיות. המים עכורים, מלאים בעשב וחול (זה נהדר לדגים, פחות לאדם שבא לשחות) כמו במוזמביק. ואז אתה מבין מדוע התיירים שבאו לראות את יופי החופים, אינם מבלים בים כמעט ומעבירים את מרבית יומם בבריכה. זה פשוט חם מדי. חם בלי שום הסבר. חם כמו מרק. כמו תה.

במרכז האי נוזי בי הר. אמנם לא גבוה במיוחד, אך כזה שמפסגתו ניתן לראות את המפרץ בו שוכן ביתך ואת ההרים של האי הגדול, עשרות איים קטנים ומספר אגמי מים מתוקים שעל פניהם חלפתי בעודי מטפס. בדרך למעלה, הסתכלתי מבעד לצמחייה העבותה, הסמיכה ותהיתי אם אפשר להיכנס. התשובה היתה אחת: הם כולם שורצי תנינים. כל צמח שפגשתי בעבר מגיע כאן לממדי ענק, עם עלים בגודל של ראש ועשב רך בגובה של בן אדם. כה עשירה היא האדמה. מזינה. עד שהכל צומח פה איתן וחזק, פורה, ענק.

מדגסקר
צילום: גיל ססובר

מדגסקר: סוף דבר

כמו בכל מדינות אפריקה שהיו בעברן קולוניות צרפתיות, בניגוד לאלה האנגליות, יש יתרון ענק: האוכל. הדגים תמיד מושלמים, יש באגט וחמאה וקרם ברולה. קפה וסלט. והכל טעים. באמת טעים. לא מפואר כמו בדרום מזרח אסיה, אבל עשיר וטעים להפליא. כשאתה מגיע לאפריקה, גם אם היא באוקיינוס ההודי, זה בונוס גדול.

אורז. שדות של אורז. מכל עבר. בכל עמק או גיא או סתם באזור רחב ידיים שנפתח לרגע. בכל מקום ירוק עד של שדות אורז ובכל שדה אנשים שקועים עד הברכיים. האורז לא תמיד היה כאן, אבל מרגע שהגיע (יחד עם האורן והאקליפטוס) קשה להפריד בין מדגסקר והדגן. בנוף, בתזונה, במשמעות האדירה שמהווה האורז בחייו של העם.

עם זאת, יש משהו טרגי במדגסקר. האי העשיר כל כך באדמתו, בגידוליו, בתוצרתו (אמנם איננו ניחן במחצבים כמו קונגו), מדורג 220 בעולם בתל"ג לנפש. שלושה דולר ליום – זוהי המשכורת הממוצעת באי. זה מעט. זה מעט מדי. זה עוני שאי אפשר להיחלץ ממנו כל עוד השיטה היא אותה שיטה, ולא משנה מי האנשים התופסים בה חלק. זו אפריקה המושחתת, בה המנהיגים יכולים לרכוש את צרפת, בזמן שהעם כולו עוסק במציאת דרכים כיצד להביא את הארוחה הבאה הביתה. זה יכול להשתנות. בוצואנה הייתה המדינה הכי ענייה באפריקה והשנייה בעולם, עם תושבים רבים נשאי איידס, עד שהגיע נשיא אחד שלא היה מושחת. היום היא מהמדינות העשירות באפריקה. במדגסקר קשה לראות את זה קורה. לתושבים אין כל תקווה. כלום. אפילו לא קצה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ