עשר תמונות וגעגוע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הר רנייר, מדינת וושינגטון, ארצות הברית
הר רנייר, מדינת וושינגטון, ארצות הבריתצילום: אור הורוביץ
אור הורביץ
אור הורביץ

זה לא סוד. אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים קשים פיזית ומנטלית. המגבלות שהושתו עלינו מעמידות בפנינו אתגרים בבסיסיים שבצרכינו - לבקר חבר, לקנות חבילת ביצים, להסתפר. תחושת הוודאות שאפיינה את החיים שלנו רק עד לפני חודש וקצת, נרמסה תחת הכאוטיות שמלווה אותנו - מה יוליד יום? כיצד ייראה השבוע הבא? איך תיראה השנה הקרובה?

בזמנים אלה הטיול בעולם הפך לזיכרון מן העבר. החירות שנראתה לנו כל כך בסיסית ומובנת מאליה - לשלם סכום כסף סביר, לקחת את הרגליים ולהפוך למגלה ארצות של המאה ה-21, נעלמה. לפחות נשארנו עם הזכרונות. יש בהם לא רק טעם ההתרפקות, אלא גם תקווה לעתיד. בעצם, לשם כך התכנסנו כאן. לעורר געגוע למה שהיה, ותקווה למה שעוד בוודאי יהיה, גם אם הדבר עשוי לקחת קצת זמן.

הכתבה הזו מתבססת על הקלישאה הנכונה מכולן - תמונה שווה אלף מילים, והיא נולדה מתוך הזמן הפנוי שאפשר לי לחטט בשיטתיות בין האלבומים ולמצוא את אותן התמונות שמעוררות בי את הגעגוע העמוק מכל. לנוף אלמותי, למפגש אקראי עם זר, לארוחת פועלים או לישיבה שקטה עם זוגתי על מרפסת. רגעים קטנים שקשה ללכוד במילים, אך הם נצורים עמוק בזכות אותן תמונות. רגעים שמשלימים את הפאזל הזה שנקרא מסע, שקשה כרגע לחוות אותו במרחק של 100 מטרים מהבית.

כלב משתכשך במים - הטאג' מאהל, הודו

כלב משתכשך במים - הטאג' מאהל, הודוצילום: אור הורוביץ

לטאג' מהאל הגעתי בחשש עם מפל ציפיות גועש שהציף אותי. בכל זאת, אחד מהמבנים המפורסמים ביותר בעולם. כשהגענו הציע מדריך תיירים מפוקפק את שירותיו ואנחנו, באקט לא אופייני של תמימות, הסכמנו. כך נגררנו אחרי מדריך עם אנגלית רצוצה וידיעות מפוקפקות בהיסטוריה, בביקור שכאילו נלקח מ"נער החידות ממומביי". החום הגדול והמוני התיירים עמעמו גם כן את החוויה, ואנחנו ביקשנו לשבת לזמן קצר, לספוג את האכזבה. המדריך הלך מאיתנו ומצאנו את עצמנו פתאום, מבלי שהתכוונו, כמעט לבד. לפתע נחיל התיירים הצטמצם וכל שנותר הוא אנחנו וכלב אחד שהחליט להיכנס למים כדי לצנן עצמו מהחום הכבד. החושך הפך לאור. פתאום המבנה המצולם לעייפה הפך לקסם של ממש, יחד עם בריכות מסוגננות וכלב אחד אדיש שהפך לכוכב הסצינה.

אישה טיבטית ותינוקה: אגם פאנגונג, לדאק, הודו

אישה טיבטית ותינוקה: אגם פאנגונג, לדאק, הודוצילום: אור הורוביץ

אחד האתגרים הגדולים ביותר עבורי בצילום הוא ההתגברות על מחסום הבושה שבצילום אנשים.

הטבע אדיש לצילומיי ומשתנה רק בכפוף למזג האוויר ולמשחקי האור והצל. האדם, לעומת זאת, הוא גמיש ומשתנה תדיר. בתמונה יש תמיד מעין חדירה לפרטיות. אני תמיד משתדל להסתכל על מושא הצילום כחלק מסיפור ולא כעל אובייקט צילומי בלבד. בעיניי, הצילום הוא רק התוצאה הסופית של תהליך גילוי על האדם ועל חייו במקום בו אני נמצא. הצילום הוא בעצם מעין הודעה - אני אורח כאן. ארצה לדעת אודותיך ואודות המקום בו אתה נמצא. אחרי שיחה קצרה ובקשה להצטלם, כולם כמעט תמיד מסכימים לקחת חלק בתמונה. חלקם בגאווה, וחלקם גם במבוכה קלה, כמו בתמונה זו של אם טיבטית ותינוקה הקטן. יש משהו קצת מטעה בתמונה שמקפיאה את הרגע - הרי הרגע הזה עבר ואותה אישה עם תינוקה, שבוודאי כבר גדל והולך על שתיים, עברה כברת דרך. מה איתה? מה איתו? אולי לעולם כבר לא אדע. אבל את הזיכרון אני נושא איתי.

קרנף עצל: הפארק הלאומי קרוגר, דרום אפריקה

קרנף עצל: הפארק הלאומי קרוגר, דרום אפריקהצילום: אור הורוביץ

קרוגר הוא מגרש המשחקים המשוגע ביותר של הטבע. החיות מסתובבות בחופשיות בפארק ללא חשש, כשבני האדם הם אלה שנדרשים להיכלא במחנות לינה או ברכבים ורק להתבונן בנעשה סביבם. במהלך ימי הספארי שלנו עמדנו משתאים מול אינספור בעלי חיים מיוחדים - אריות התרים אחר טרפם, עדרי בפאלו בכמות שהעין אינה יכולה להכיל, קופים רודפים אחר חזירי יבלות ופילים משחקים כמו ילדים בבריכה. במהלך הביקור כולו הוזהרנו - את הקרנפים יהיה קשה מאוד למצוא. כבר אין הרבה מהם ואלו שנותרו מפחדים מבני האדם. במידה רבה של צדק. לכל אורך הביקור שמרנו על פסימיות ונערכנו לכך שלא נראה את היצורים הנפלאים האלה - אך ביממה האחרונה, רגע לפני שעזבנו, זה קרה. בפעם הראשונה ראינו שלושה קרנפים בחטף מסתכלים עלינו בבעתה וממהרים להיעלם, כנראה זיכרון של מרדף ציידים. חצי שעה לאחר מכן ראינו בין השיחים קרנף גדול ושמנמן. זה נח לו במרחק של מטרים בודדים מאיתנו, ללא כל חשש. לראות את היצור העדין והענק זו חוויה מרגשת באמת.

שמיכה של שלג: טרק סובב המון בלאן, צרפת

שמיכה של שלג: טרק סובב המון בלאן, צרפתצילום: אור הורוביץ

מדובר באחד הטרקים היפים בעולם. מסע בן 170 קילומטרים שמקיפים את המון בלאן, ההר הגבוה באירופה. מתרגשים, התחלנו ללכת בטרק האפי הזה רק כדי לגלות שהכל גשום ומעורפל ולא רואים כלום. בסדר, חשבנו, המצב בוודאי ישתפר ביום השני, ואכן הגשם הפסיק - אבל רק בשביל לקדם את פניה של סופת שלג אימתנית. בשן ועין הגענו לבקתה, בציפייה שהמצב ישתפר. בבוקר קמנו לערפל והפעם פסימיות חלחלה פנימה - האם כך ייראה הטרק שכה ציפינו לו? רבע שעה הספיקה כדי לקבל תשובה. הערפל התפזר ושמיים כחולים הפציעו ובגדול. השלג של יום האתמול נח לו כשכבת קטיפה על האדמה והרי האלפים נראו למרחוק. היה שווה להסתכן באיבוד אצבעות כדי לשזוף בתמונת הנוף המרהיבה הזו.

האגם שבקצה העולם: סונג קול, קירגיסטן

האגם שבקצה העולם: סונג קול, קירגיסטן צילום: אור הורוביץ

קוצ'קור, ההגדרה המושלמת לעיירה נידחת. 123 קילומטרים מפרידים בינה לבין הסונג קול, אחד האגמים היפים ביותר בעולם, כמו גם מהגבוהים שבהם (בגובה 3,016 מטר). את הדרך המאובקת עשינו ברכב הפרטי של אחד מבני המשפחה שבביתה התארחנו. ככה זה בקירגיסטן." כולם נהגי מוניות ולכולם יש זכוכית שבורה בקדמת הרכב", הוא צחק. 50 קילומטר בתוך המסע עצר הנהג ומיהר להבהיר - פנצ'ר. "אבל לא נורא", הוא אמר, "יש לי גלגל חלופי". אחרי 30 קילומטרים גם הגלגל הזה הוכרע ואנחנו נשארנו תקועים בקצה העולם. הנהג דווקא שמר על קור רוח, משרה אווירה של "יהיה בסדר". שבע דקות לאחר מכן ירדה מכונית חבוטה מההר, היחידה שראינו בכל הנסיעה, וממנה יצאו תשעה אנשים בני משפחה אחת. אל תשאלו איך. המשפחה והנהג סיכמו דברים בקירגיזית, שטרות הוחלפו, סנטרים הנהנו ואנחנו נדרשנו לעלות לרכב החבוט. חבוט חבוט, אבל עלה בקלילות אל האגם כשחושך מקדם את פנינו. את הערב העברנו ביורטה שלנו, מותשים מהנסיעה הארוכה. בבוקר התעוררנו לשמיים כחולים ולהרים מעוטרי שלג שעשו חסד עם האגם היפהפה. אל תמונת הנוף הנפלאה הצטרפו עשרות אלפי עדרים ומאות יורטות, נכסיהן של רועי ההר הקירגיזיים הקשוחים, שעולים בקיץ גבוה גבוה - היכן שהעשב עדיין ירוק.

דיוקן ההר כאיש צעיר: הר רנייר, מדינת וושינגטון, ארצות הברית

דיוקן ההר כאיש צעיר: הר רנייר, מדינת וושינגטון, ארצות הבריתצילום: אור הורוביץ

וושינגטון היא אחת המדינות היפות ביותר בארצות הברית. נופים פראיים, רכסי הרי מרשימים, פעילות געשית מיוחדת ואוקיינוס אחד שקט. בעונת הסתיו מתחדדים הצבעים והופכים למגרש משחקים משגע. אחד המקומות היפים ביותר להתרשם מכך הוא בפארק הלאומי רנייר, ההר החרוטי המושלג בכל ימות השנה. מסביב להר אפשרויות הליכה אינסופיות שמאפשרות מעין רשומון נפלא עליו מזוויות שונות. כשהגענו לאגם טיפסו (Tipso) הלכנו ברגל לנקודת התצפית. רגע לפני ההגעה פגשנו זוג מבוגר בשנות ה-80 לחייו. הם פנו אלינו בנימוס אמריקאי אופייני - "האם תוכלו לצלם אותנו? אנחנו רוצים לשחזר את התמונה שצילמנו כאן לפני 50 שנים, ממש במקום הזה". מעניין למה תמונה של זוג שאת שמותיהם מעולם לא ידעתי צרובה עדיין במוחי. הם סירבו בנימוס להצעתי לצלם אותם עם המצלמה שלי, וכך "נאלצתי" לצלם את הנוף המהמם לבדו. בתצפית הזו התחדדה גם ההבנה שלי - ארצות הברית היא ניו יורק התזזיתית ולוס אנג'לס הפקוקה, אבל היא גם מרחבי אינסוף, הרים געשיים וזוג מבוגרים חביב עם פרץ נוסטלגיה.

סקייפול: הרמות המערביות, סקוטלנד

סקייפול: הרמות המערביות, סקוטלנדצילום: אור הורוביץ

הווסט היילנד ויי, ה-WHW, הוא טרק פופולרי הנמתח לאורכו של אחד מחבלי הארץ היפים, הפראיים והמרוחקים ביותר באירופה - ההיילנדס שבצפון סקוטלנד. המסלול, שאורכו כ-152 קילומטר, עובר ברובו בטבע במובן העמוק של המילה. בטרק הזה כמעט ולא רואים נקודות יישוב או שטחים חקלאיים, והעין מוצפת בנוף יוצא דופן של יערות עד, עשבייה פראית עוטפת גבעות ועמקים עד האופק, ונחלים. אלוהים, כמה נחלים. את הנוף הזה אפשר לתאר רק במילה אחת שהעברית עדיין לא הצליחה למצוא לה מקבילה ראויה - Wilderness. אותה שממה יפהפייה, ירוקה, לא מיושבת, משובצת באינסוף עמקים (Glen), אגמים (Loch) והרים (Ben). לא סתם לכל המושגים האלה יש שם מיוחד בשפה הסקוטית, משום שהם באמת נראים אחרת בסקוטלנד. זוהי כמעט גרסה שונה ממה שהכרנו עד כה של הרים, אגמים ונחלים. למקום המלהיב הזה יש רק שני חסרונות - השפה הסקוטית (אפשר להתווכח מה זה כן. אנגלית זה לא) וה-Midges, הלא הם הברחשים המאיימים שהם מקור גאוותה של סקוטלנד (גרסה מוערכת ומופרכת של היתושים הישראלים המינוריים).

ביתי הוא מבצרי: רוקה קלאשו, הפארק הלאומי גראן סאסו, איטליה

ביתי הוא מבצרי: רוקה קלאשו, הפארק הלאומי גראן סאסו, איטליהצילום: אור הורוביץ

שלג יכול להיות מאורע מקסים ונפלא, אך באותה מידה (כפי שכבר ראינו) גם משבש מסעות רציני. כשהשלג כיסה את דלת חדרנו בבוקר אביב איטלקי לא היה ספק מאיזה סוג הוא - השני. המתנה סבלנית של יומיים אפשרה לשמיים להתבהר, ולטבע לשלב צבעים עזים של ירוק ולבן טרי (אני יכול להישבע שיש כזה גוון). את הדרך לפארק עשינו באיטיות מרבית כי אי אפשר שלא לעצור כל חמש דקות כדי להתפעל מהשלג שנערם על הגבעות. מעולם לא פגשתי אושר גדול יותר מאשר אושרו של ישראלי שנוגע בשלג. טוב, האדם הרי צועק את שחסר לו. העלייה לפסגה הובילה אל רוקה קלאשו, מבצר מופלא שממוקם על גבעה שמשקיפה על נוף עוצר נשימה. את ההליכה במבצר עשינו לגמרי לבד, ללא נפש חיה, ולחשוב שפעם חשבנו שזה כל היופי שבטיול מחוץ לעונה.

בשבח הפשטות: פארוס, יוון

בשבח הפשטות: פארוס, יוון צילום: אור הורוביץ

אל פארוס הגעתי בחיפוש קלישאתי ורנדומלי באינטרנט - "מהו האי היפה ביותר ביוון?". חיפשתי יעד שיאפשר לי להיפגש עם זוגתי (ולימים אשתי) ברוגע ובשלווה אחרי טרק מפרך בהרי האלפים. טיסה קצרה של 20 דקות מאתונה הנחיתה אותי בגן עדן של ממש. בפארוס הכל נע לאט יותר, ללא כל מתח או לחץ. אני יכול להישבע שגם הזמן נע שם אחרת משאר העולם. אין בפארוס מה "לעשות" אלא רק "להיות" - לשוטט בין הסמטאות הצרות, לעבור בין הבתים הלבנים עם החלונות הכחולים, לשבת בטברנה עם הדגים הטריים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לשתות בירה יוונית ולהתפלא מכך שמים יכולים להיות ממש, אבל ממש, תכולים. זוהי החוויה כולה שצריך לספוג דרך כל החושים והאמת, קשה להסביר אותה במילים. מה בעצם הופך אי פשוט לכאורה למקום כל כך מקסים שאנחנו כמהים לחזור אליו בכל קיץ? מה יש בה, באותה פיסת אדמה, שהופך אותה למה שהיא? ובכלל, מה הופך חוויה לחוויה? אין לי תשובות לשאלות הללו, וייתכן שלעולם לא יהיו לי. אבל בפארוס - אתה מבין שלפעמים אין לדרוש במופלא ממך. בפארוס אתה מבין שלפעמים כל מה שצריך זה לשבת על החוף ולספור צדפים.

דוב מוצל מאש: בית מקלט לדובים, רומניה

דוב מוצל מאש: בית מקלט לדובים, רומניהצילום: אור הורוביץ

לבית המחסה לדובים שחורים התגלגלנו בטעות, לאחר שנזדמן לנו זמן פנוי באזור העיר בראשוב. לא מדובר בגן חיות אלא בבית מחסה שאוסף אליו מכל העולם דובים שחורים שחיו בשבי ושימשו בעל כורחם ובסבל רב למטרות פנאי. הדובים כאן חיים בתנאים מעולים יחסית עם מגבלות תנועה מעטות ככל האפשר, והם שם כי הם פשוט לא יכולים לשוב לטבע לאחר כל כך הרבה שנים בשבי. העובדים במקום עושים הכל באנושיות ובחמלה יוצאות דופן שנועדו לאפשר להם חיים מאושרים ככל האפשר, אבל אי אפשר להתחמק מהעובדה הפשוטה - כאן זה לא מקומם. במהלך הביקור מצאתי דובה שקטה ומבוישת, יושבת במרחק של מטרים ספורים מאיתנו. יכולתי להישבע שאפשר לראות את העצב בעיניה. לפתע החיה הענקית והעדינה הזאת נראתה אנושית כל כך. הוצאתי את המצלמה והנצחתי את הרגע.

___

אור הורביץ הוא מטייל עצמאי וצלם בעל בלוג הטיולים "אור מסביב לעולם"

אור הורביץ

אור הורביץ הוא מטייל עצמאי וצלם חובב בעל בלוג הטיולים "אור מסביב לעולם"

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ