חולמים על הודו

פתאום בגיל 40, החלטנו לעצור המרוץ, לארוז את הבית והילדות ולנסוע למזרח לכמה חודשים. אז מה אם כולם חושבים שהשתגענו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משפחת שלס בדרך להודו
משפחת שלס בדרך להודוצילום: ברנע שלס
ברנע שלס

"אבל מה הן יעשו שם?"

זאת השאלה ששאל אותנו כמעט כל מי שסיפרנו לו שאנחנו טסים להודו עם הילדות לשלושה חודשים. בדרך כלל לוותה השאלה במבט מבוהל או נגעל, העדינים יותר ניסו להסתיר את הפרצוף וסיכמו ב"איזה אומץ".

אבל אם נודה על האמת, גם לנו לא היה מושג מה הילדות יעשו בהודו והסתמכנו על איזה זיכרון ממש רחוק של איזו משפחה אחת שפגשנו בטיול שלנו להודו לפני 12 שנים, פעם כשהיינו צעירים ובעיקר - רווקים.

הכל התחיל בערך לפני שנה וחצי כשישבנו על המרפסת ומתחתינו רחוב פרישמן התל אביבי נהם וצפר בהמון מכוניות ואדם. צחקנו על זה אורי ואני שמשבר גיל הארבעים שלי, ברנע, מתקרב וחייבים לעשות משהו מוגזם, כדי שלא אשתגע ובטעות אסע להודו לבד.

בין צפירת מכונית וצפצוף בירד כזה או אחר, התחילה שיחה על איזה מגניב יהיה לעצור את המרוץ לכמה חודשים ולחזור להודו. למקום האחרון שבו הצלחנו להיות ממש רגועים (טוב, אורי עשתה כמיטב יכולתה).

באופן מפתיע הרעיון ממש התאים לשנינו. אנחנו חיים בריצה כל כך הרבה שנים ופתאום המחשבה על לעצור הכל, לנשום את האוויר הצלול של ההימלאיה במקום שבו אף אחד אינו ממהר לשום מקום ויום עם שיעור יוגה נחשב כיום עמוס, נשמעה נפלא.

בדרך פלאית, העניין תפס תאוצה. ככל שיותר אנשים סביבנו הזדעזעו מהרעיון והפחידו אותנו לגבי מחלות, שעמום, לכלוך, חוסר פרטיות, קבצנים קטועי רגליים, ילדות שיעלו לנו על העצבים, כך השתכנענו יותר שאנחנו עושים את הדבר הנכון.

אז התחלנו לדמיין, לתכנן, לעשות מיליון רשימות (אורי), להדחיק את החששות והנה זה קורה. נוסעים להודו.

האמת היא שהילדות ממש לא התלהבו. הרעיון הפחיד אותן. הבכורה בכתה שלא תסיים את כיתה ב' והקטנה בכתה שלא יהיה לה יום הולדת בגן. כמות ומגוון הפחדים שהן הביעו בכלל לא עלו על דעתנו כשחלמנו את הפנטזיה הזו. בשבועות שלפני הטיסה הילדות היו ברכבת הרים רגשית של חרדה, בכי והתרגשות ואנחנו עלינו וירדנו יחד איתן.

כדי להרגיע עשינו מיליון שיחות, הראינו מיליון תמונות בגוגל וסיפרנו כמה שאפשר (וכמה שזכרנו) על המקומות שנטייל בהם. אפילו שיתפנו את הגננת והמורה וככה נעם זכתה ליום הולדת מוקדם בגן באווירה הודית ושיר העבירה שיעור בכיתה על הודו כולל טיקות וצביעת מנדלות.

אז אחרי כל ההכנות, אני כבר בן 40 (וחודשיים!) ואנחנו יוצאים לדרך.

נעים מאוד, אנחנו משפחת שלס. אני ברנע שף פרטי, עצמאי שמקדיש את חייו המקצועיים לאהבת אוכל והחיבור שלו לתרבות הישראלית. אורי היא עורכת דין במקצועה, מנהלת מערך סיוע משפטי לנשים בוויצו ולוחמת זכויות נשים ואדם. שיר הבכורה בת 8 (ורבע!) ונעם הקטנה בת 5. אנחנו תל אביבים, די בורגנים סך הכל, אוהבי נוחות והחיים הטובים ומזמן מזמן לא היינו בהודו ולא היינו בני עשרים. קצת חוששים ובעיקר מתרגשים לגלות אותה מחדש, הפעם כמשפחה ולהכיר אותה לילדות שלנו.

זה כנראה לא הגיוני ולא בוגר מצידנו, אבל המחשבה על שלושה חודשים רק אנחנו, משפחה, בלי הפרעות ומשימות מרגשת אותנו ממש (וגם קצת מפחידה). גם האפשרות להראות לילדות ה(הו כה תל אביביות) שלנו וגם להזכיר לעצמנו שיש חיים אחרים ואפשרויות בלתי מוגבלות, קורצת.

בינתיים הספקנו לקנות כרטיסי טיסה, להודיע בעבודה של אורי, להקפיא פרויקטים שלי, לעשות חיסונים, לעדכן את המורה והגננת, להרגיע את שיר ונעם (לא ממש הצליח), להרגיע את ההורים של אורי (ממש לא הצליח), לעשות ויזות להודו, לעשות ביטוח נסיעות מוגזם, לקנות תיקים מגניבים במחיר ממש משתלם (!), לסגור סבלט לבית שלנו (400 מטר מהים, לא ייקחו?), להשוויץ לחברים, לעשות עשרות רשימות, לנשום עמוק, להילחץ עוד פעם ו...זהו בינתיים.

אז לכל מי שתהה מה יש לעשות בהודו עם ילדים או בכלל למה לעשות את זה לעצמנו, מוזמנים לקרוא אותנו ולגלות. בחודשים הקרובים נשתדל לשתף כאן את כל מה שחשוב, כיפי, מבאס וגם סתם שטויות כדי שיהיה אותנטי.

View this post on Instagram

פילטרים זה למי שיש קליטה

A post shared by barnea shelas (@chef_barnea_shelas) on

נשמח שתעקבו אחרינו ותשמרו על קשר.

הנה תמונה של אורי ושלי מהפעם האחרונה שביקרנו בהודו (צולם במצלמה עם פילם). בקרוב תמונות מעודכנות.

ברנע ואורי שלס
ברנע ואורי שלס, הודו לפני קצת פחות מעשרים שנהצילום: ברנע שלס

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ