של מי היה הרעיון הזה לטוס להודו?

רגע לפני הטיסה המשפחתית לכמה חודשים בהודו, כל הסימנים מראים שאולי היינו צריכים לחשוב על זה מחדש

ברנע שלס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמריצר
חשבנו על נחיתה רכה. אמריצרצילום: REUTERS
ברנע שלס

תקציר הפרק הקודם:

משבר גיל ה-40 או לא. שני הורים תל אביבים מחליטים באמצע החיים לעצור הכל ולקחת את הילדות לטיול ולהגשים חלום ישן לחזור להודו. כמה חודשים של מסע וחוזרים למטריקס.

הימים האחרונים לפני הטיסה היו סיוט מתמשך. כולנו איבדנו סבלנות והיינו לחוצים, עצבנים ובכיינים. התכוונתי להורים. פתאום הרעיון לעזוב הכל נראה הזוי לחלוטין ואנשים שעד לפני רגע עוד ביקרו את הרעיון של נסיעה ארוכה להודו ולא הבינו למה אנחנו עושים את זה לעצמנו, התחילו לנחם אותנו ב"יהיה בסדר, יהיה כיף, אל תדאגו".

בנוסף, מתברר שלהקפיא חיים של משפחה לכמה חודשים זה ממש לא עניין פשוט ודרש המון ביורוקרטיה. למי ששוקל נסיעה כמו שלנו מומלץ בחום לעשות רשימות ולוודא ששום דבר לא נשכח (עבודה, הלוואות, חסכונות, ביטוחים, פנסיות, בית ספר, גן, חוגים, צהרונים, התחייבויות עתידיות, וזו רשימה ממש חלקית).

48 שעות לפני והלחץ בשמיים. עוד לא ממש ארזנו, עוד לא ממש קיפלנו הכל, עוד לא ממש הכנו הכל – אחת רוצה לסגור סופית את התיקים כבר עכשיו, שני אומר שצריך לחכות לרגע האחרון (ועוד מעז לעשות אירוע יומיים לפני), בערך פעם בשעה מישהו (או מישהי) מתחיל לבכות. בקיצור- שמח. בין לבין, מלא פרידות. החברים שלנו עולים לרגל כאילו אנחנו עומדים למות. ההורים של אורי בהתמוטטות עצבים (אבא מנסה לא להראות, אימא ממש לא מנסה).

התחנה הראשונה במסע שלנו הייתה אמריצר. מהפעמים הקודמות שלנו בהודו, זכרנו את דלהי כחוויה עמוסה, ריחנית, סואנת, מלחיצה, לא כל כך נעימה ולא בטוח שמתאימה כל כך לילדות. החלטנו שכדאי להתחיל ב"נחיתה רכה". הרעיון שהגינו נראה על הנייר פשוט וחכם: נוחתים בדלהי, מתאוששים רגע, שותים ואוכלים משהו בשדה וישר ממשיכים (טוב, תוך כמה שעות) בטיסה לאמריצר.

רגע לפני שנחתנו נזכרנו לקרוא על אמריצר בכל קבוצות הפייסבוק הייעודיות (ויש היום לא מעט) והתברר שבכלל לא מדובר בנחיתה רכה, אלא עיר הודית ועוד פאנג'בית הארד קור. עכשיו מאוחר מכדי לשנות.

ואז הודו מכה בנו עוד לפני שהגענו לשדה התעופה. קארמה איז א ביץ'? בודקים בפעם האחרונה את כרטיסי הטיסה ומגלים שטיסת ההמשך שתוכננה מדלהי לאמריצר בוטלה. לא קיימת. מסתבר שחברת התעופה ג'ט איירוייז פשטה רגל, כבר לפני חודש. עוד בדיקה קטנה ומתברר שקיבלנו על זה מייל שהגיע ישר לספאם. הלך הכסף.

חיוכים בשדה התעופה
של מי היה הרעיון הזה? עכשיו לפחות מחייכיםצילום: ברנע שלס

הלם קל. עוד יומיים נוחתים בדלהי וממש לא תכננו להישאר שם. אחרי שחזרנו לנשום וקצת בדיחות מז'אנר "איזה קטע, ככה זה בהודו הכל לא צפוי", התלבטנו אם להמשיך עם התכנית המקורית ולטוס לאמריצר או לראות בזה אות משמיים ולשנות כיוון.

עוד כמה שעות של התלבטויות, היסטריה והתייעצויות עם חצי עולם ובסוף הוחלט להמשיך בתכנית המקורית (יהיה לנו עוד מלא זמן לאותות משמיים). הזמנו טיסה חדשה לאמריצר (הלך הכסף, אבל לא בוכים) ונרגענו.

בדיקות אחרונות. פתאום גם הטיסה חזרה לארץ דרך בנגקוק לא נראית בשום אתר. עכשיו כבר נהיה מוגזם. מנסים להתקשר לחברת התעופה (איפשהו בספרד בכלל) ואחרי שעה מותחת במיוחד נמצאו הכרטיסים האבודים ונשמנו קצת לרווחה.

יאללה נרגענו. סאב קוץ' מילגה, ככה זה הודו. הכל בסדר. שיר עשתה הפעלה בכיתה וסיפרה לילדים על הודו (יש מצגת!). נעם עשתה מסיבה הודית בגן וחילקה טיקות. אורי ניסתה לקרוא עוד קצת על הודו למקרה שלא תכננו מספיק. ברנע משחק אותה רגוע. סוגרים עוד כמה פינות בעבודה. ברנע אפילו נוסע לבשל עוד ארוחה אחרונה ללקוחה יום לפני.

שעה לפני שיוצאים לדרך. מה כבר יכול להשתבש עכשיו? ההורים של אורי יושבים בסלון ואנחנו באריזות אחרונות, צעקות אחרונות, נשימות אחרונות. פתאום בום. חתיכה ענקית מהתקרה בסלון נופלת לנו באמצע החדר. את זה לא צפינו.

מחר בבוקר נכנסים כבר דיירים לסבלט ואנחנו עוד שעה יוצאים לשדה – מה עושים עכשיו? אבא של אורי מסביר שזה הגיוני כי מדובר בבית תל אביבי ממש ישן וזה קורה (לא הכי מרגיע). אחרי עוד קצת לחץ ארגנו שיפוצניק למחר. אמא של אורי נחלצה לעזרה ואפילו הדיירת שנכנסת מחר עודכנה והייתה חמודה.

יאללה יצאנו לדרך. הודו אנחנו מגיעים.

שדה תעופה בן גוריון שעתיים להמראה כבר מצפים לביקור בדיוטי פרי, יורדים מהמונית, נכנסים להיכל ונעמדים מול לוח הטיסות היוצאות, הנה הדלפק ואפילו אין תור, עוברים ליד הבידוק הבטחוני, הקב"טית ממלמלת משהו שלא צריך, הגענו לצ'ק אין – תוך דקה תיק אחד בדרך למטוס, תיק שני צריך לעבור ב"מטען חורג" (מוצ'ילה), פתאום הדייל שם שואל: "לא עברתם בידוק בטחוני? אוי, זה לא טוב. כנראה התיק ששלחתם כבר למטוס לא יגיע...."

"מה??", אמרנו כאיש אחד. זה כבר היה מעבר לכוחותינו.

נשמנו עמוק בפעם המיליון וניצלנו את ההזדמנות לריב בעברית עם כולם (בסבלנות בסבלנות) ואחרי שעה מורטת עצבים קיבלנו אישור שכל הכבודה שלנו, כולל התיק שלא נבדק, עלתה למטוס ואכן תגיע להודו (ונותר לנו רק להתפלל לאל כלשהו – וגם לתהות על המחדל הבטחוני החמור). דיוטי פרי כבר לא יהיה הפעם.

הילדות בשדה התעופה ממתינות לטיסה
מה כבר יכול להשתבש בשדה התעופה? ובכן, הכל כמעטצילום: ברנע שלס

בהמשך נגלה שהתיק נפתח, המנעול נשבר וכל מה שארזנו כל כך יפה כעת מבולגן היטב, אבל שטויות - אנחנו בדרך להודו.

אז זהו. ימים אחרונים של לחץ מאחורינו והנה אנחנו יוצאים לדרך. מוכנים לבאות. שלושה חודשים של הרפתקה מתחילים עכשיו. שיהיה לנו בהצלחה.

ברנע שלס

בעל הבלוג משפחה בדרכים במדור הטיולים של הארץ

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ