שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משפחה בדרכים

וואו, כמה הודים יש בהודו

חלמנו על נחיתה רכה בהודו, אז חלמנו. תחנה ראשונה במסע: אמריצר. בין מקדש הזהב הסיקי לטקס בגבול פקיסטן, כך קיבלנו את הודו במלוא הדרה לפרצוף

ברנע שלס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבול הודו פקיסטן - חילופי משמרות
כמו טקס הדלקת המשואות שקורה מדי יום בגבול הודו ופקיסטןצילום: ברנע שלס
ברנע שלס

תחנה ראשונה: אמריצר.

נחתנו בשדה התעופה בדלהי אחרי טיסת לילה. הזיכרון שנותר בנו מהסיבוב הקודם בדלהי ממש לא היה דומה לשדה התעופה שנגלה בפנינו: הכי מערבי שיש. רחב, רגוע, נקי, ריח של ורדים, דיוטי פרי ומלא ברשתות אוכל ואופנה. וואלה, לא רע להעביר ככה כמה שעות לפני הטיסה הבאה.

אחרי כמה שעות וארוחת צהריים ממש מיותרת ב-KFC המשכנו בטיסת המשך לאמריצר עם חברת Vistara (חברת תעופה הודית). גם כאן הפתעה נעימה. טיסה לא רעה בכלל. בסך הכל טיסה בת שעה והספיקו לחלק לנו כריות, סנדוויצ'ים, מים, חטיפים ואפילו כובעים לילדות.תענוג.

נמל התעופה בדלהי
נמל התעופה בדלהי, דווקא לא מה שזכרנוצילום: ברנע שלס

התלונות לא אחרו לבוא. בעיקר מצד הבנות. הן מתלוננות שהבטחנו שנראה פרות בהודו ולא ראינו עד כה אף פרה. לא בשדה התעופה, לא במטוס, לא בדיוטי פרי, "אבל אבא הבטחת".

יוצאים מהשדה והכל כמו עובר בפילטר צהוב. 40 מעלות ולח כמו שרק בהודו יכול להיות. מחפשים מונית לעיר ומנסים להסביר לנהג באנגלית לאן אנחנו צריכים להגיע. עכשיו לך תבין לפי המבט שלו אם הוא בכלל יודע איפה זה.

אמריצר היא עיר יחסית קטנה בפאנג'ב שגובלת עם פקיסטן. זו עיר תיירות, אבל לא כמו שאתם חושבים. עיר תיירות הודית ועוד דתית של דת הסיקים, מעל מיליון וחצי איש שגרים בעיר וקרוב לחצי מיליון תיירים הודים בשבוע.

אחרי נסיעה לא ארוכה אבל מלאת תהיות, בעיקר של הנהג, הגענו למלון שהזמנו מראש בבוקינג. כן, אפשר להזמין גם מלונות בהודו בבוקינג. om sai B&B - גם כאן הצלחה. המלון מרוחק כ-400 מטר ממקדש הזהב. המלון ככל הנראה חדש, הכל במקום ויפה, שירות נהדר, טלוויזיה, מזגן. עד כה זאת לא הודו שזכרנו. נרגענו קצת בחדר ואז אוזרים אומץ לצאת בפעם הראשונה לרחוב. והנה בבת אחת: בום – קיבלנו את הודו במלוא הדרה לפרצוף.

מקדש הזהב באמריצר
מקדש הזהב באמריצרצילום: ברנע שלס

בעיר אמריצר שבפנג'אב, הודו נמצא ה"הארימנדיר סאהיב" (בפנג'אבית) המקום הקדוש ביותר לסיקים. במדריכי הטיולים המקדש מוזכר גם בשם "מקדש הזהב" או "המקדש המוזהב", אך המשמעות הנכונה של השם "הארימנדיר סאהיב" היא "מקדש האל".

עולי רגל סיקים מכל העולם מגיעים אליו, כמו גם תיירים רבים אחרים מדתות אחרות. במקדש שמור ספר הקודש הסיקי, ה"סרי גורו גראנת סאהיב", שהוא גם הגורו האחד עשר והאחרון בשושלת הגורואים הסיקים. העיר מפוצצת במשך כל השנה בסיקים שמגיעים מכל הודו. ליד המקדש עומס מטורף. ריקשות, עגלות, מוניות, כלבי רחוב. והנה הן סוף סוף: פרות. עדיין לא ראינו דאבות (מסעדות פועלים הודיות), אבל בהחלט נתקלנו בצ'אי בכל פינה, בדוכנים עמוסי פירות ומטעמים הודיים. מוכרים מציקים מכל פינה. הכל צבעוני רועש וכאוטי. עכשיו זאת כבר הודו שזכרנו. פלא שהילדות קראו יחד: "וואו, כמה הודים יש בהודו".

בערב טיילנו במקדש הזהב. מדובר בחוויה עוצרת נשימה שמרעידה אפילו את הלב הציני שלנו. בכניסה חולצים נעליים (ומשאירים במין שמירת חפצים) ומקבלים כיסוי ראש להשאלה (אז ככה מקבלים כינים בטיול). המקדש עצמו יפהפה, מוקף באגם ובמבנים קדושים נוספים. אלפי הודים מסתובבים במקדש, מנשקים את הרצפה ומתפללים. בפינה אחת הודים (רק גברים) מתפשטים ונכנסים לטבול במי האגם שמקיף את המבצר. זה זמן שקיעה וטקס דתי נערך לגדות האגם. המון האדם זורם ממקדש למקדש והמראה פשוט סוריאליסטי ומדהים. מרהיב ביותר ואפילו הילדות נסחפו בהתלהבות.

המקדש הזהוב באמריצר
יומיים הספיקו לנו. אורי, שיר ונועם שלס במקדש הזהב באמריצרצילום: ברנע שלס

חוץ מהיתקלות לא נעימה עם שומר מרושע שנראה כאילו נשלף מאתר הצילום של אלאדין, שהציק לנו ואסר עלינו לצלם או לשבת עם רגליים שפונות למקדש ובכלליות לנשום- עבר בשלום. גם לנעליים שלנו שלום.

בחזרה למלון מצאנו ממש לידו דאבה משפחתית והחלטנו לנסות מזלנו. האוכל הפאנג'בי מתאפיין בשמות ובמנות מיוחדות וכל מה שניסינו היה לא פחות ממעולה. צ'אנה דאל, פאקורה, פראנטה ממולאת, באטר נאן ועוד. מאותו הרגע אמצנו את המקום בחום וישבנו בו פעמיים ביום. כך או אחרת, עדיף על מקדולנס פאנג'בי.

למחרת החלטנו לנסוע לחילופי המשמר בגבול הודו-פקיסטן. האירוע נקרא גם טקס סגירת גבול ואגה או טקס הטווסים. מדובר בעצם בהחלפת משמרות על הגבול בין הודו לפקיסטן שמתרחשת פעם ביום, בשעה שש בערב. כבר בשלוש התייצבנו לאוטובוס תיירים שלוקח לגבול (אל תתפתו למיליון נהגי המוניות שמציעים הסעה לגבול במחירים מופקעים, האוטובוס מעולה ולאמיצים - אפשר לשבת למעלה על הגג הפתוח).

מדובר באירוע פסיכי בקנה מידה של הפקת טקס המשואות ביום העצמאות שקורה פעם ביום (!). על גבול הודו יש אצטדיון עצום. אלפי הודים מחכים בתור ועוברים בידוק בטחוני, מתמקמים באצטדיון, מצטיידים במלא חטיפים וגלידות (יש רוכלים שעוברים ומוכרים) וגם בדגלים וכובעים של הודו וממתינים. בדיוק בחמש וחצי מתחילים.

הודו פקיסטן
טקס רציני עד להצחיק. חילופי המשמר בגבול הודו ופקיסטןצילום: ברנע שלס

האצטדיון מלא מצד ההודי. הצד הפקיסטני לעומת זאת נראה רגוע למדי. כנראה שהם פחות נלהבים מהעניין. בצד ההודי מתקבצות מאות נשים מהקהל בשורה. כל פעם כמה נשים מקבלות לידיהן את דגל הודו ויוצאות בריקוד מול כל הקהל עם הדגל. ההתלהבות והאושר בשיא. בשלב מסוים הסדרן מתייאש ומכניס את כולן אל תוך הרחבה. מוזיקה הודית מטורפת, כולן רוקדות והקהל נסחף, רוקד ושר איתן.

אחרי הסצנה ההזויה הזו מתחילה ההצגה האמיתית. מפגן צבאי רציני שאיכשהו בדרך פלאית, מצליח להיות מגוחך להפליא. חיילים מצבא הודו עוברים ברחבה שבמרכז האצטדיון צועדים בתורם עד שער הגבול ומציגים כלי נשק, הנפות רגליים מפתיעות וחופשים שרירים (כן, כן). הקהל מריע בטירוף וכשהוא מתעייף יש חייל שתפקידו להרים את המוראל והוא מופקד על האווירה כשהוא מקפץ ומלהיב את הקהל.

מטורף. המחשבה שההפקה הפסיכית הזאת מתרחשת כל יום היא בכלל מטורפת. מצד שני, זאת אולי הפקה מטורפת, אבל תסכימו ודאי שזה די מגניב לסכם סכסוך בין שתי מדינות בכמה מפגני שרירים מדי יום, ולחסוך את שפיכות הדמים. אולי גם אנחנו נלמד מזה יום אחד. אם בהתחלה התלבטנו אם כדאי, בסיום הטקס הבנו שהוא לגמרי שווה הגעה עד לכאן.

הילדות לעומתנו מיצו את כל העניין ההודי ממש מהר ובאוטובוס בדרך חזרה כבר היה בכי וגעגועים לישראל. הבטחנו להן שכבר עפים מאמריצר וממשיכים ליעד הבא - דרמסאלה.

למחרת בבוקר אחרי סיבוב קצר נוסף והשלמה עם העובדה המצערת שהילדות לא זורמות על אוכל הודי (הגדולים דווקא נהנים ממנו) נפרדנו מהמלון הנעים ויצאנו במונית לדרמסאלה (רק שש שעות נסיעה).

כשיצאנו לדרך בחרנו באמריצר כי ייחלנו לנחיתה רכה. ובכן, אמריצר היא הכל רק ממש לא נחיתה רכה. היא הודו בכל הכוח. יש בה שתי אטרקציות מרכזיות - מקדש הזהב וחילופי המשמר, בין לבין יש עוד כל מיני מקדשים קטנים יותר או פחות, מעוררי עניין - מי יותר ומי פחות. באמריצר אין כמעט תיירים מערביים, אלא יותר תיירות פנים-הודית, מה שאומר שאין כמעט אוכל מערבי או ישראלים להיתקל בהם לטוב או לרע. מה יש? הרבה הצקות של הודים. שווה לקפוץ אבל יומיים לגמרי הספיקו לנו. צ'לו אמריצר. היוש דרמסאלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ