ברנע שלס
דרמקוט בהודו
אחרי שהטפוף נהפך למבול, הגענו לדרמקוטצילום: Jim W Kasom / Shutterstock
ברנע שלס

כשמדברים על דרמסאלה בדרך כלל מדברים על דרמקוט, כפר קטן ותיירותי שנמצא בסמיכות לבגסו ומעל הכפר הקטן מקלאוד גאנג', הידוע כמקום משכנו של טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14. דרמקוט יכול היה להיות סתם עוד כפר בדרך, אבל הישראלים התאהבו בו והפכו אותו לתחנת עצירה חובה לכל מטייל באזור.

הגענו לפה ביום גשום במיוחד, אחרי נסיעה ארוכה ביחסים של ישראל, אבל קצרצרה במונחים של הודו. רק שש שעות נסיעה עם נהג "פרטי" מאמריצר לדרמקוט. הכבישים הרחבים במישורים של פאנג'ב למעלה רכס ההימלאיה, הלכו והפכו צרים ככל שהמישור הפך להררי יותר ויותר. בהתאמה, גם הטפטוף העדין באמריצר הפך למבול ככל שטיפסנו. סגרנו את הנסיעה עם הנהג הפרטי בהודעות טקסט כבר מהארץ , ובכל זאת חוסר תיאום או אי הבנה אם תרצו, גרם לכך שבפועל קיבלנו אוטו קטן וחבוט עם נהג עצבני ומלחיץ שצפר כל הדרך (גם כשהכביש היה ריק). הגשם הכבד שהלך והתגבר רק החמיר את המצב וגרם לנו, אנשים חילוניים בשגרה, להתפלל לכל אל אפשרי שנגיע בשלום. לקראת הנסיעה הבאה נצטרך לשקול מחדש את האופציות המעבר ממקום למקום.

דרמקוט הבהיר לנו מיד כשהגענו שפה נשתקע לאיזו תקופה. אני משער שהנסיעה המשוגעת שבעצם הייתה הראשונה בכבישי הודו, כמו גם ריבוי השלטים בעברית מסביב עזרו לקבל את ההחלטה. התמקמנו בגסט האוס שנקרא Snow White שהומלץ למשפחות והוא למעשה בית פרטי של משפחה הודית. גסט האוס כבר אמרתי? חוץ מהם יש שם רק עוד שני חדרים למטיילים.

החדר קטן וצנוע. חלל אחד גדול שבמרכזו מיטה זוגית ושני מזרונים שנפרשו על הרצפה. מיהרנו לשים את המצעים שהבאנו מהבית כדי שנרגיש בנוח, שירותים ומקלחת, שוב באקט, ומטבחון מאובזר יחסית עם תנור וכיריים, אבל ללא חיבור לגז. זה לא מה שציפינו לקבל. קצת צפוף אבל נסתדר.

האווירה בדרמקוט מופלאה. השלווה מקיפה אותנו מכל עבר והנוף יפהפה בכל פינה בכפר. מסביבנו הרים ירוקים ומאחוריהם הרי ההימלאיה המושלגים, מנצנצים מרחוק.

המקום מלא בישראלים וכמו שקורה בסיטואציות הללו במקומות אחרים בעולם - יש פה לא מעט מסעדות ישראליות, בהן אפשר לרבוץ חצי יום על מזרנים ולאכול ארוחת בוקר ישראלית, לנשנש שניצל או להזמין רק קורנפלקס עם חלב וגם אוכל הודי (למעוניינים) ובין לבין, לשחק משחקי קלפים וקופסה עם חברים חדשים.

שדרות רוטשילד של דרמקוט
שדרות רוטשילד של דרמקוטצילום: ברנע שלס

איכשהו הרגשנו לרגע בבית. יש פה מלא משפחות כמונו בדיוק, שעזבו את הכל למשך כמה חודשים, פרשו זמנית מן המרוץ ועוד מעט יחזרו. כמו בגן ובבית ספר- הילדות מצאו חברים חדשים מיד. אנחנו הולכים בעקבותיהן, מניחים את הבישינות בצד ומתחילים לפטפט עם כולם. יש משהו מדהים בגילוי שכל כך הרבה משפחות מטיילות תקופות ארוכות במזרח. כל משפחה והסיפור שלה, אבל כך או אחרת, כולם בחרו בשביל עצמם ובשביל הילדים שלהם לעצור לרגע את המרוץ הסטנדרטי ולחיות קצת אחרת.

אז מה עושים פה?

מפטפטים הרבה. שיחות כאלה שאין זמן לעשות בארץ על שטויות ללא תכלית, על חינוך, על חלומות וגם ,לא התאפקנו, אפילו על פוליטיקה. גם אוכלים הרבה ושותים צ'אי בכל פינה.

ארוחת צהריים הודית בדרמקוט
ארוחת צהריים הודית בדרמקוטצילום: ברנע שלס

מטיילים. דרמקוט מוקפת במסלולי טבע קצרים וארוכים ואנחנו כל כמה ימים מנסים טיול חדש. טיול למפלי בגסו התגלה כהצלחה והילדות השתוללו שעות בפלגי מים בתחתית המפל (בישראל זה היה נחשב מפל שלם).

ביום אחר טיילנו לנאדי שזה כפר קטנטן ולא ממש מפותח במעלה ההרים. בנאדי אפשר לראות איך כפר הודי באמת נראה, הודים שחיים "כמו פעם" עם גיגית לכביסה, עז בחצר וחיטה שפרוסה לייבוש ולקלייה. דמיינו איך זה לחיות ככה, מה הם חושבים עלינו ומה החלומות שלהם. "יום אחד אגיע לדלהי!" אמר לנו אחד המקומיים. עוד זכינו לראות את השלג בפסגות ההימלאיה מנצנץ לו ממרחק.

View this post on Instagram

פילטרים זה למי שיש קליטה

A post shared by barnea shelas (@chef_barnea_shelas) on

נסענו לכמה שעות לטיול במקלאוד גאנג' הכפר שמתחת לדרמקוט. במקלאוד נמצאת הממשלה הטיבטית הגולה וגם הדלאי לאמה. ציפינו להרגיש איזו קדושה טיבטית בכפר אבל בסופו של דבר מדובר בכפר עירוני מדי, עם המון צפירות, חנויות, תיירים והודים. אכלנו ארוחת צהריים נפלאה בדאבה (מסעדת פועלים הודית) מקומית, קנינו כמה שטויות וברחנו חזרה לשקט של דרמקוט.

נעם ושיר שלס מטיילות בדרמקוט
לא מעט מסלולי טיול קצרים וארוכים מסביב לדרמקוטצילום: ברנע שלס

גם סתם לצאת מהגסט האוס ולהסתובב קצת הופך לטיול, כי ככה זה כשהכל פה מוקף טבע פראי ונפלא.

חוץ מטיולים יש בדרמקוט עשרות סדנאות מכל סוג שהוא ואנחנו מנסים את מזלנו בכל מיני אמנויות. שיר עשתה סדנת גילוף בעץ, אני עשיתי שיעורי נגינה על פאן טם וסדנת עמידת ידיים. נעם, שיר ואורי עשו סדנת מקרמה ויצרו לוכדי חלומות. חוץ מזה עושים הרבה יוגה ובעיקר נרגעים.

לנעם יש חבר חדש שקוראים לו "רישי". מדובר בהודי עם חנות של תכשיטים ואמנות מקרמה וכל פעם שהיא עוברת הוא צועק "קטנצ'יק" והם מתחבקים כמו חברים ותיקים.

הדאגה היומית היא "איפה נאכל" וכבר התמכרנו לכדורי השוקולד של "הנפאלית" שיש לה מאפייה קטנטנה ונהדרת באמצע דרמקוט. אפשר להוציא פה מדריך מסעדות מפורט עם ביקורות ודירוג. בכל מקום תשמעו ישראלי שמציין שכאן "יש את הכריך/ טאלי/ בנופי/ בגסו קייק/ שקשוקה הכי טובה בהודו".  

ברנע שלס בדרמקוט
רובצים, משחקים ואוכלים. החיים בדרמקוטצילום: אורי שלס

אז אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, מתקשים לעזוב ונהנים מהשלווה וגם מהנוחות היחסית.

התכנון הוא להמשיך מכאן לוושישט ליד מנאלי, אבל התכניות כאן נזילות ומשתנות וחוץ מזה שלנעם יש יום הולדת חמש בעוד כמה ימים וזה הכי חשוב. מה עושים עכשיו? אולי נלך לשתות עוד צאי, אולי נטייל לכפר הסמוך. סאב קוץ' מילגה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ