ברנע שלס
דרמקוט בהודו
אחרי שהטפוף נהפך למבול, הגענו לדרמקוטצילום: Jim W Kasom / Shutterstock
ברנע שלס

לפני חודשים רבים, כשנסיעה להודו עוד הייתה חלום רחוק, התחלנו להתעניין בהמלצות ללינה משפחתית בדרמקוט. התשובה בכל קבוצות הפייסבוק הייתה חד משמעית - משפחות ישנות אצל אניל, מאחורי מסעדת שמיים.

לא ברור למה, אבל אנחנו החלטנו משום מה למרוד. וכך את השבועיים הראשונים בדרמקוט בילינו בגסט האוס Snow White, שהוא למעשה בית של משפחה הודית מורחבת עם שני חדרי אירוח.

בהתחלה זה נשמע מקסים ושקט ואותנטי ומהר מאוד התחלנו להתחרפן. הן מהסבתא ההודית שישבה לנו בקביעות מול החדר, הן מהתינוקת ההודית שחשבה שהיא חלק מהמשפחה שלנו ולקחה לילדות את הצעצועים שהבאנו מהארץ והן בגלל קולות התפילה או הריבים המשפחתיים (שלהם) על הבוקר.

נאדי
צילום: ברנע שלס

אז אחרי כמעט שבועיים, קמנו בוקר אחד ואורי הכריזה: "יאללה לאניל".

לאניל יש גסט האוס ממש בכניסה לדרמקוט. שלוש קומות שאת כולן מאכלסות רק משפחות ישראליות, יש גם מטבח אחד לכולם ומרפסות משותפות. התוצאה: קיבוץ באמצע הודו.

View this post on Instagram

ויש גם רגעים כאלה

A post shared by barnea shelas (@chef_barnea_shelas) on

מכל חדר מציצים ילדים ישראלים ובהתאם למשבר גיל הארבעים הרווח בקרב מבוגרי הבניין, גם הילדים יישרו קו והם כולם פחות או יותר באותם הגילאים. כך מתארגנים יחד הורים על טפיהם וילדיהם למשחקי תופסת/ מחבואים/ בניית אוהל/ פליימוביל שכמה מבוגרים אחראים וחכמים עשו בשכל והביאו מהארץ יחד עם עוד משחקי ילדות בסגנון.

האמת היא שזה התגלה ככיף גדול לשתות קפה על המרפסת ולפטפט עם חברים חדשים בעברית. זה גם מאפשר לכולנו לקבל איזו הצצה למסלול ואופי הטיול, אחד של השני, ולגלות את האינטימיות שנוצרת בכל משפחה בתקופה כזו.

ובכן, לפי תוצאות המדגם בגסט האוס, גבירותיי ורבותיי, מהפך: אנחנו המשפחה הכי לא הרפתקנית. כולם כאן מטיילים חודשים רבים, חלק אף יותר משנה ובאמתחתם חוויות מטורפות מאוסטרליה וניו זילנד ועד טרק האנאפורנה בנפאל עם שלושה ילדים. ואנחנו בכינו על אמריצר. התחושה היא שהכל באמת אפשרי ואם רוצים קצת שגרה בטיול לא שגרתי, כולם הגיעו מצוידים בחוברות לימוד ופעם ביום מישהו פורש הצידה "לעשות שיעורים".

נאדי
צילום: ברנע שלס

פגשנו כאן משפחה שמטיילת עם שתי מתבגרות וילד קטן, משפחה אחרת שכבר שנתיים מטיילת עם קטנטנים, עוד משפחה שבילתה שנה בגואה והילדים הלכו שם לבית הספר המקומי (שנשמע קסום) ומשפחה נוספת שהחליטה לחיות חיי נוודות וכל פעם לעבור ממקום למקום. ציפינו שלכולם יהיה איזה הון משפחתי סודי שבזכותו הם יכולים להרשות לעצמם והופתענו לגלות שכולם ממש כמונו: המקצועות מגוונים ורגילים למדי ואף אחד לא ירש מיליונים או עשה את האקזיט של החיים.

באחד הימים נעם החליטה לערוך בגסט האוס מסיבת פיג'מות. היא הכינה הזמנות שמיות לילדים ולהוריהם, תכננה פעילויות, שלחה את שיר ואותי לקנות ממתקים ואפילו פיזרה בובות ברחבי החדר כי צריך קצת פרופס לאווירה. מה אומר? מפיקה של ממש יצרה מסיבה נהדרת בה הילדות וחבריהן נהנו ממש ואנחנו נהנינו משעתיים על המרפסת צופים אל הנוף הפסיכי של דרמקוט.

ביום אחר ארגנו ארוחת ערב של כל אורחי הגסט האוס. אחרי שגילו שאני שף, הציפיות עלו וארוחת הערב תוכננה (או אולתרה) במטבח המשותף לכולם כולל כיריים משנות השמונים, קרש חיתוך קטן ומקרר. יותר ממה שיכולנו לחלום. אחרי שכל אחד תרם קצת להכנות ולבישולים יצאה ארוחת ערב טעימה ונעימה כולל קארי כרוביות וברוקולי, אורז ריחני, תבשיל ירוקים במסאללה ועגבניות, שקשוקה, פסטה לילדים, סלטים ועוד.

לפני יומיים חגגנו יום הולדת 5 לנעם. שוב עשינו הפקה שלמה כהרגלנו, רק שהפעם שיתפנו את כל הילדים בגסט האוס, גם בהכנות וגם במסיבה. היו בלונים, שלטים, כסא יום הולדת ושירים. שיר ארגנה משחקים לכולם, הילדים הביאו מתנות קטנות וכיפיות ואפילו התארגנו על עוגת יום הולדת ונרות. נעם כבר הכריזה שזו הייתה יום הולדת שלא תישכח לעולם.

אולי זה בנאלי מצידנו להתנחל דווקא ב"מקום של הישראלים", אבל האמת היא שיש משהו נעים בלהרגיש חלק מקהילה, גם אם לזמן קצר, כל כך רחוק מהבית ולגלות שכולם בעצם כמונו: גם בטיול כולם רבים עם הילדים שלהם, נותנים טאבלט או טלוויזיה כשכבר אין כוח ומרכלים על השכנים.

הסיבות לצאת לטיול הן מגוונות ולכאורה שונות אצל כל משפחה, אבל בסופו של דבר אפשר למצוא הרבה קווי דמיון. כולם סביב גיל 40, מודאגים מהחינוך של הילדים ומחפשים אלטרנטיבות, מודאגים מהמצב בישראל וצריכים קצת אוויר, למרות שלא התחמקנו משיחות על פוליטיקה ובחירות, רוצים עוד קצת ביחד משפחתי, עוד קצת טבע, עוד קצת שקט לפני הדבר הבא.

בין רביצה אחת לשנייה במרפסת הספקנו גם לטייל בשני טיולים יפים ממש, במפלי דרמקוט ומפלי נאדי, ראינו נופים מדהימים, צללנו במי שלגים קפואים, פגשנו פרות, קופים וחמורים, נסענו בריקשות, הלכנו במסלול תלול וצר ופחדנו נורא, חווינו סופת ברקים מטורפת ומרהיבה, למדנו להכין צמידים (בכמה סגנונות), היינו בסדנת ציור מנדלות ואפילו למדנו על ההיסטוריה (העצובה) של טיבט במוזיאון לאמנות טיבטית.

נאדי
צילום: ברנע שלס
View this post on Instagram

פילטרים זה למי שיש קליטה

A post shared by barnea shelas (@chef_barnea_shelas) on

שלושה שבועות לתוך הטיול ואפשר כבר להגיד בקול: אנחנו מאושרים. עם זאת, הלילה עוזבים את דרמקוט הנפלאה ונוסעים למנאלי בעמק קולו וככל הנראה נתמקם בוושישט. נעדכן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ