ברנע שלס
פארק לאומי ההימלאיה הגדולה
פארק לאומי ההימלאיה הגדולהצילום: ברנע שלס
ברנע שלס

אין מי שאינו מכיר את המשפט: "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?" זו אולי חידה פילוסופית, אבל זו דוגמה למציאות החיים בקלגה. רג'ה, בעל ה- Home stay, שהתארחנו בו בקלגה (אגב, מקום מקסים ומומלץ במיוחד), ירד בוקר אחד ממעלה ההר ועל גבו פלטת עץ אורן ריחנית. אחרי שנח מעט ושתה קצת צ'אי סיפר שהוא הולך להכין ממנה שולחן לאחד החדרים.

כעירוני שחשב שפלטת עץ גדלה וחיה במחסנים בדרום העיר, שאלתי את רג'ה מאין השיג פה את החתיכה, תוך התעלמות מוחלטת מהיער הסובב אותי. אם חושבים על זה עוד רגע, בכלל מחקתי מהראש את קלגה ולמעשה את כל עמק פרוואטי ושאר שיפולי ההימלאיה המיוערים. רג'ה, שלא רצה להביך את אורחו, הסביר בנועם ובסבלנות. הוא הצביע למעלה ואמר שבכל פעם שנופל עץ ביער, הראשון שמגיע אליו מסמן אותו ולוקח בעלות עליו. כך זה היה עד לפני מספר חודשים. את הפלטה הזו הוא קנה מאחד משכניו יחד עם פלטה נוספת, מלאת שרף, שתעזור לו לעבור את החורף.

חצר הבית של רג'ה
ירוק שאפשר להשתגע. חצר הבית של רג'הצילום: ברנע שלס

עכשיו, הוא סיפר, רשות היערות אסרה על המנהג העתיק והבעלות על העצים היא של הרשויות ולא של המקומיים הכפריים. רג'ה כמובן לא יודע איך זה ישפיע על העתיד ואם ייגרם לו נזק, אבל נראה בהחלט שהוא איננו מרוצה משליחת היד של הממשלה בטבע ובאיזון שקיים לטענתו בין האדם והטבע באזור.

אז איך נשמע עץ נופל ביער, אבל אף אחד לא שומע? אותו דבר, אבל יותר קשה לאדם להשתמש בו.

רג'ה שכר את החלקה (כן יש כפרים שהממשלה משכירה למקומיים את הקרקע למשך שנים), ובנה עליה אימפריה במונחים של הודו בכלל ובקלגה בפרט. רג'ה בנה מבנה בעל שתי קומות ועליית גג, חדרים מעוצבים, מערכת חשמל סולארית, דודי מים חמים, גינת ירק עונתית, שדות תירס וחיטה. מעבר לזה, רג'ה חלם על משק אוטרקי והוא מצליח לקיים אותו כמעט לחלוטין. הוא משחזר וממשיך מסורת של חיים עונתיים מקומיים ובר קיימא של חיים אירוודים וליקוט של עשבי בר למאכל ולרפואה. הא, והוא גם טבעוני למהדרין. ואין להתבלבל. זה לא קטע שיווקי או גימיק של גסט האוס פארם טו טייבל, או משהו טרנדי בסגנון.

גינת הירק של רג'ה
גינת הירק של רג'הצילום: ברנע שלס

בכניסה לקומה הראשונה ארון עץ גדול הוסב לכוורת דבורים. כן, מיליון דבורים בערך מעופפות בכניסה, זה מראה שבשגרה, אבל הדבש וחלת הדבש של רג'ה טריים וריחניים כמו מרחבי הטבע והפריחה מסביב.

כל יום מכין רג'ה ארוחת טאלי לכל האורחים. מנת אורז, דאל עדשים, צ'אנה או כל קטנייה אחרת ששמר, סבאזי מירקות הגינה (הזוקיני היה בשיא עונתו ויבוליו בזמן הביקור שלנו) וסלט טרי ופריך מעלי החסה, סלרי, פטרוזיליה, נענע ועוד עלים ירוקים וירקות שהוא מגדל בעצמו.

בימי שמשיים, ניראג' שעובד אצל רג'ה, מייבש על משטחי עץ עלים שנראים כמו חוביזה. השם ההודי שלהם לא היה נשמע לי מוכר, אבל רג'ה מספר שדווקא הם יעזרו להם בחורף להפוך את התבשילים לעשירים יותר. איך קוראים למנה? "אין לזה שם", ניראג' אומר. "זה פשוט תבשיל שמצטרף לתבשילים אחרים שאנחנו עושים", הוא מוסיף.

ניראג' וברנע שלס
מנסה לשחזר מסורות מקומיות, ניראג' (משמאל) וברנע (מימין)צילום: אורי שלס

רג'ה נושא בגאון על בגדיו סיכה עליה מוטבע הכיתוב: G.H.N.P שמשמעותו Great Himalayan National Park. הפארק הלאומי הגדול של ההימלאיה נמצא בין מספר עמקים: פארווטי, באנג'ר, ספיטי וקינור, ובשל היותו תחום וסגור נוצרו בו תנאים גיאוגרפיים ותרבותיים יחודיים.

את אותם אוצרות מסורתיים מנסה רג'ה לשחזר אצלו בגינה. אותו פארק לאומי שטרם הגענו אליו היה מקור למאבק אזרחי של זקני האזור אל מול הרשויות.

כמו אצלנו במקרה של צמחי האזוב והעכוב, היה גם בפארק הלאומי ניסיון להוציא מספר צמחים ועשבי בר, שלקחו חלק נכבד מתרבות האוכל של האזור, אל מחוץ לחוק וכביכול להגן אליהם. תושבי האזור שגידולי הבר הם חלק חשוב מתרבותם ואפילו קיומם, פנו לרשויות ולאחר מאבק של עשרות שנים הושגה פשרה ובה נוסף שטח לפארק וניתן לו שם חדש: "הפארק הלאומי של ההימלאיה הגדולה", כבר ב-1984.

הפארק יצר תקדים ברשות הגנים הלאומיים של הודו. למעשה, הציג גישה חדשה של שימור המגוון הביולוגי עם פיתוח מקומי, חברתי וכלכלי ובשיתוף הידע והמסורת של אנשי הכפרים מקומיים.

בהודו בכלל ובתרבות ההינדית בפרט, יש מאבק מתמיד בין המסורת לקידמה. זה דיאלוג פנימי שקיים אצל כל הודי ובכל כפר. רואים זאת למשל בתיירות המקומית: אם בעבר הייתה התיירות ההודית הפנימית ברובה דתית, כיום ישנו מעמד רחב שפשוט מטיילים במדינה, הן בטיולי תרמילאים והן ברכבים מהערים הגדולות.

האוכל כמיקרו קוסמוס עולמי

למען האמת, זכר למסורות האזור פה בעמק באנ'גר כמעט ולא ראינו. כן מדברים כאן על הכבוד לטבע ולסביבה, אבל באוכל שונה משאר הימצ'אל פראדש (Himachal Pradesh) לא נתקלנו. לעיתים קרובות נראה שהברירה בין טאלי לטאלי אחר, או בין תפריט תיירים שכולל אוכל גלובלי באינטרפטציה מקומית (שמושפעת בעיקר ממצאי המזווה ויכולת הטבח) נעה בין אוכל ישראלי דרך איטליה, פאסט פוד אמריקאי ועד סין.

רג'ה
הירקות מהגינה של רג'הצילום: ברנע שלס

ככה למעשה אפשר לאכול אוכל מדרום הודו כמו דוסה, אידלי וסמוסה ברחוב הראשי של ושישט ולמצוא כמעט בכל תפריט חומוס (ע"ע דרך החומוס) או פיצה, וגם לאכול מספר רב של מנות הודיות במידה ולטבח יש את היכולת והאמצעים. תמיד יהיה אורז, דאל, צ'אפטי וטאלי ועליהם כבר נכתבו המוני מילים. ארוחת פועלים הודית תימצא בכל מקום שיש מי שרוצה לארח.

אגב, אם ינסה מישהו שלא היה בישראל לאפיין מהו מטבח ישראלי רק על פי המאכלים שנפוצים בהודו בתפריטי המסעדות המקומיות, או לחלופין לאפיין מטבח הודי מקומי על פי אותם תפריטים יגיע בשני המקרים למסקנה עגומה, רדודה וחד גונית על המטבחים הנ"ל.

הדרך הנכונה להגדיר את המטבח, הישראלי וגם ההודי, היא לא בהכרח באמצעות המנה עצמה, אלא דווקא בטכניקות, לטעמי. הכוונה היא לטכניקות הקדומות, הגישה לשימור וכבישת מזון, התמודדות עם הטבע ואיתניו, גישה לסובב ולעונות השנה, היחס לאש והיכולת לשלוט בה וכמובן מה נגיש ביותר ונכון יותר לסביבה. ועכשיו אפשר לענות על השאלה מה הוא מטבח ישראלי בדרך קצת שונה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ