שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כמה שעות וגם אתם תתאהבו בוושישט

ושישט הוא כפר קטן מוקף בנוף מרהיב של הרי ההימלאיה המושלגים ומתחתם הרים ירוקים, נהר הביאס עצום וגועש ומטעי תפוחים מסביב. מדובר בחלום, עד שמגיעים למנאלי

ברנע שלס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
המפלים באזור ושישט בהודו
המפלים באזור ושישט בהודו, גם למי שאינו טיילן מקצועיצילום: Mubarak Khan / FS6_PHOTOGRAPHY /

עם ושישט התחלנו ברגל שמאל. נסיעה לילה ארוכה מדי באוטובוס "תיירים" מדרמסאלה הביאה אותנו בבוקר גשום במיוחד למנאלי.

אחרי דרמסאלה הנעימה והידידותית למשתמש, תחנת האוטובוסים המרכזית של מנאלי, יותר מגרש משאיות אוטובוסים ומכוניות פרטיות על גדות נהר הביאס, הכתה אותנו בהלם. זבל, בוץ, המוני אדם ומהומה בכל פינה. הגשם לא הוסיף חן לכל הנוף הזה.

מהר מהר עלינו על ריקשה והתחלנו את העלייה לכיוון ושישט.

ושישט הוא למעשה כפר קטן מעל העיר מנאלי, אחד מהרבה כפרים באזור שזכה לפופולאריות בקרב ישראלים (בעיקר, אבל לא רק) בזכות המפלים המדהימים שיש לידו, מעיינות חמים ומקדש עתיק במרכז הכפר.

ווישישט
צילום: ברנע שלס

העלייה לכיוון ושישט אינה פשוטה והריקשה (והנהג) לא הפסיקו להתנשף ולקטר כל הדרך למעלה. כשהגענו סוף סוף למעלה ההר, גילינו שוב שהגסט האוס שסגרנו מראש הוא ממש ממש לא מה שציפינו. בלי להגעיל יותר מדי נספר שאחרי שחיכינו חמש שעות על הגג הקפוא והפרוץ של בית הארחה (אבל היי יש ערסל!) נכנסנו לחדר מטונף וקטנטן והבנו מיד שלא נשארים.

יש רגעים כאלו בטיול שאנחנו פתאום שואלים את עצמנו: מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? מה היה לנו רע בבית להעביר את הקיץ בים? אז, באותו רגע בוושישט, אחרי לילה ללא שינה, קפואים ועייפים בחדר מגעיל, זה בדיוק מה שחשבנו. נשמנו עמוק. ישנו כמה שעות והתאוששנו קצת. והכל התחיל להיראות יותר טוב.

למחרת כבר עברנו לגסט האוס נהדר ששמו God’s Land ומצב הרוח התחיל להשתפר. אמנם לקח לנו כמה ימים להתאהב אבל ושישט הוא בהחלט מקום שאסור לפספס. את הכפר מקיף נוף מטורף. הרי הימלאיה מושלגים ומתחתם הרים ירוקים, נהר הביאס עצום וגועש למטה ומטעי תפוחים מסביב. פשוט קסום.

ושישט
צילום: ברנע שלס

אנחנו לא מאנשי הטרקים ולכן פשוט התחלנו לטייל באזור ושישט וליהנות ממה שיש לטבע כאן להציע. המפלים של ושישט יפהפיים וכשזה לא הספיק לנו גילינו שיש גם מפלים קטנים יותר ולא פחות יפים במרחק הליכה קצרה.

בוושישט רואים חיי כפר אמיתיים. במרבית המשקים מחזיקים לפחות פרה אחת וכמה עיזים, מה שאומר שכל הכפר בריח של פרות ובכל פינה צריך להיזהר לא לדרוך על קקי. הדרך ממרכז הכפר לגסט האוס אפילו זכתה לשם המפנק "שביל קקי הפרות".

ברוב הבתים יש חדר גדול לפרות, בזמן ששאר בני המשפחה מצטופפים בחדר השני. חיי המשפחה מתנהלים סביב הפרה וצרכיה. במהלך כל שעות היום נתקלים בנשים וגברים שסוחבים על גבם צרורות עצומים של עשבים למאכל, לא עבורם חלילה, אלא בכדי להאכיל את הפרה.

ווישישט
צילום: ברנע שלס

יומם של אנשי הכפר מלא בעשייה. ליקוט חיטה וייבושה על בדים בחצר הבית, קטיף צמחים אחרים כאוכל לפרות, האכלת שאר בעלי החיים, כביסה שנעשית בשוקת מרכזית במרכז הכפר ועוד שלל עבודות בית שכלל לא חשבנו עליהן. התבוננות בחיי הכפר מעלה בנו מחשבות על קלות החיים שלנו ועל פשטות החיים בכפר, שבו אף ילד אף פעם אינו מתלונן להוריו ואומר "משעמם לי".

במרכז הכפר, ליד המקדש ממש, נמצאים בתי המרחץ של המעיינות החמים. ליתר דיוק, מדובר בנביעות רותחות מהקרקע שסביבם בנו מקוואות מסודרים, אחד לגברים ואחד לנשים. המים רותחים וההמולה גדולה. בצד הנשי – עשרות נשים רוחצות בבריכה מסותתת באבן, שוטפות את ילדיהן במים רותחים ובצד השני מכבסות בגדים. שיר התעקשה לנסות ולכן באחד הערבים הגענו מצוידים במגבת וסבון, אני נשארתי בחוץ לשמור ושיר עברה את טבילת האש במים הרותחים, בהצלחה יתרה.

ווישישט
צילום: ברנע שלס

ניצלנו את הזמן הפנוי ונסענו לבקר במנאלי. מנאלי מחולקת לאולד מנאלי, כלומר האזור התיירותי והמסורתי יותר ולניו מנאלי, עיר של ממש. התמקדנו באולד מנאלי. המרחק מוושישט הוא שישה קילומטר אבל בגלל הפקק הכרוני שיש בדרך, מדובר בנסיעה שנמשכת יותר משעה. עד כדי כך התנועה זחלה שהעדפנו לרדת בחלקים מסוימים וללכת ברגל ולסיים עם ריקשה שעקפה את הפקק (וסיכנה את החיים של כולנו) בלי להתבלבל.

במנאלי הקולוניאליזם הישראלי מורגש היטב. בכל פינה ברחבי העיר מוצאים שלטים בעברית, כמו גם בית חב"ד ובית ישראלי ומעבר להם - עשרות מקומות שרק פונים לישראלים, מגישים תפריט ישראלי ובכלליות מתאימים את עצמם לווייב הישראלי בהודו.

לנו זה היה קצת מוגזם ואפילו עורר בנו קצת אנטגוניזם. לא צריך להיות תל אביבי ציניקן כדי לקבל את התחושה שמשהו פה השתבש. במקום שאנחנו נהיה המטיילים ונהנה מהתרבות ההודית, הפכנו ל"אדונים" שדורשים שהעולם יותאם אליהם. התחושה מתגברת כשמדברים עם שלל הישראלים שמרגישים שמושלם פה "חוץ מההודים". כמו בהרבה תחומים אחרים המערב משתלט על העולם השלישי וכשהעיניים נפקחות לניצול התחושה לא נעימה בכלל.

ווישישט
צילום: ברנע שלס

למרות הישראליות המוגזמת, בכל זאת מצאנו פנינה אחת במנאלי. הבית הישראלי החם. הבית הוקם על ידי עמותה שמטפלת בנפגעי סמים, בעיקר בהודו ונתמכת על ידי משרדי ממשלה שונים בישראל. את הבית מנהלים ביד רמה וברוחב לב מנוח וחיה המקסימים שמשרים על המקום אווירה מיוחדת של נתינה ונינוחות.

ווישישט
צילום: ברנע שלס

בהודו נמצאים הרבה בתי חב"ד, בתים יהודיים, ישראליים ועוד וכל אחד מהם מעניק בסגנון שלו תחושת בית למטיילים האבודים (מי יותר מי פחות). בבית הישראלי החם במנאלי מיד הרגשנו שהגענו למקום הנכון.

מלבד ספרים, סרטים, מסעדה, סוכנות נסיעות ויוגה, הבית גם מעורב בקהילה ומשתף את המטיילים. מתנדבים ישראלים מסייעים בצביעת בית הספר המקומי, יש במקום יוגה נשים לנשים הודיות ואפילו הרצאות בהתנדבות. כך יצא שלבקשת מנוח המקסים, אורי העבירה הרצאה על פמיניזם בהתנדבות לקהל מטיילים ישראלי שהגיע לשמוע והחוויה הייתה מרגשת ומעוררת השראה.

View this post on Instagram

פילטרים זה לאנשים שיש אינטרנט

A post shared by barnea shelas (@chef_barnea_shelas) on

קפיצה לניו מנאלי (בחיפוש אחר הדואר כי גם כשיש מיילים חייבים לשלוח גלויות), פתחה לנו את העיניים לעולם אחר לחלוטין. עיר הודית לגמרי, בלי שום התאמות ישראליות, מדרחוב רחב מלא אלפי תיירים הודים, אוכל רחוב, הופעות, קבצנים והמולה צבעונית ומשוגעת.

בין ניו מנאלי לאולד מנאלי מסתתר לו יער קסום ומטופח, יער מנאלי, שההליכה בו הרבה יותר כיפית מכל נסיעת ריקשה ולא רק כי נטולת צפירות וסכנת דריסה. היער מלא בסלעים ועצים מעניינים ובילינו בו כמה שעות טובות בנעימים ובדמיונות על פיות וגמדים.

View this post on Instagram

פילטרים זה למי שיש אינטרנט

A post shared by barnea shelas (@chef_barnea_shelas) on

בהמשך השהות שלנו בוושישט נהננו לקפוץ למנאלי מדי פעם וליהנות מהרעשנות שלה, כולל אטרקציות ילדים כמו אומגה מעל הנהר ופארק מאולתר עם טרמפולינות, אבל רוב הזמן העדפנו את השלווה הנעימה של ושישט.

בוושישט חגגנו יום הולדת לנעם (שוב, הפעם בתאריך האמיתי) וגם לאורי (ביום שכולו רכיבה על סוסים בעמק סולנג המדהים) וגם עשינו אומגה מטורפת, אכלנו במסעדה נהדרת של זוג ישראלית והודי, ביקרנו בלונה פארק מקומי שכלל גם מופעים וריקודי פולקלור, קטפנו תפוחים, אכלנו בדאבות מעולות (מסעדות פועלים שמגישות אוכל מקומי), פגשנו חברים חדשים וישנים ובעיקר היינו ממש שלווים.

בלי לשים לב התאהבנו בוושישט, בפרות ובריח שלהן, בפשטות, ברעש האינסופי של הנהר, בנוף היפהפה, במחשבה על חיים אחרים. בלי לשים לב חלפו להם שבועיים בנעימים והגיע הזמן לזוז הלאה. יוצאים במונית לכפר קלגה שבעמק פרוואטי, להרפתקאה חדשה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ