קלגה: העמק (פרוואטי) הוא חלום

בכפר קלגה אין כבישים ורוב הזמן אין גם חשמל ומים חמים. ובכל זאת, הביקור בו הוא כמו להיכנס לתוך גלויה הודית, גרם לנו לתהות - ההיית או חלמנו חלום?

ברנע שלס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מסביב לקלגה
הבנות התעקשו לטבול בנהר הקפואצילום: ברנע שלס
ברנע שלס

במדרג החוויות ההודיות שלנו, עמק פרוואטי כבר נחשב "ממש הודו" לדעת המטיילים המנוסים יותר. העמק הוא טבע פראי משובץ כולו בכפרים קטנים ופסטורליים, שלא תהיה זו הגזמה גדולה מדי לטעון שהם בגדול מנותקים מהציוויליזציה.

קלגה הוא אחד מבין הכפרים היותר קטנטנים ומבודדים בעמק וההגעה אליו לא פשוטה בכלל. הגענו במונית עד הכפר ברשאני ומשם עלייה של חצי שעה בדרך בוצית עד לקלגה. ברגל. עם כל התרמילים על הגב שלנו. אורי סיימה את העלייה בוכה ומתנשפת וממש רוצה הביתה.

ואז הגענו לגן עדן. או ליתר דיוק ל-Home Stay של ראג'ה.

ראג'ה ומשפחתו גרים בבית מקסים שבנו במו ידיהם. מלבד החדרים המיועדים למגוריהם עצמם, יש גם חדרי אורחים – חלקם בקומת הקרקע וחלק בקומה העליונה, כשהבונוס הוא שהם כוללים גם עליית גג מפנקת (שהילדות מיד השתלטו עליה והודיעו שזה החדר שלהן).

הבית של ראג'ה בקלגה
הבית של ראג'ה בקלגהצילום: ברנע שלס
הבית של ראג'ה בקלגה, שדה התירס בעמק פרוואטי
משק אוטרקי קטן ומושלם, הבית של ראג'הצילום: ברנע שלס

סביב הבית של ראג'ה ישנה חצר גדולה ומטופחת, שכוללת גם גינת ירק עמוסה בכל טוב שממנה המשפחה מבשלת את רוב האוכל עבור עצמה ועבור אורחיה. לא האמנו, אבל אפילו כוורת קטנה יש למשפחה והם מפיקים ממנה דבש. מחוץ לשטח הבית והחצר יש גם שדות תירס ותפוחי אדמה של המשפחה, אף הם משמשים לצריכה עצמית.

המקום בסיסי ומבודד יותר מכל מה שחווינו עד כה. רוב הזמן אין חשמל (לראג'ה יש לוחות סולאריים, אז זכינו לחשמל גם כשהכפר כולו היה מנותק), מים חמים זה אופציונלי ורוב הזמן עשינו מקלחת קצרצרה במים קפואים. אין גם כבישים בכל הכפר ואם רוצים לצאת צריך "לרדת מההר", פשוטו כמשמעו.

אוכל בהודו
חיים בתוך נוף של גלויה ומעבירים את היום עם לא מעט אוכלצילום: ברנע שלס

בהתחלה היה קצת מוזר והשאלה "אז מה עושים פה בעצם?" ריחפה כל כמה דקות באוויר, אבל תוך כמה ימים נסחפנו אל תוך השלווה ומצאנו את עצמנו חיים בתוך קלישאה הודית מתמשכת וקסומה. חיים בתוך נוף של גלויה ומעבירים את היום בשיטוט ביער מאחורי הבית, בקטיפת פרחים, אכילת תותי בר, הכנת תה מקמומיל שקטפנו וייבשנו בעצמנו, משחקי דמיון וגם לא מעט ספרים וסרטים.

תוך כמה ימים הצטרפו אלינו חברים והבית הפך פתאום לעמוס בילדים ישראליים, שהפכו די מהר לחבורה ענקית. באופן מפתיע הילדים העסיקו את עצמם רוב שעות היום, טיילו ושיחקו והמציאו המצאות באין מפרע.

קלגה
אפשר להבין אנשים שנתקעו מול הנוף הזה כמה חודשיםצילום: ברנע שלס

על כל מקום שאליו הגענו בטיול, ישבנו בבית ועשינו תחקיר - מה כדאי בדיוק לעשות שם, איך, כמה ומתי. הפעם, בניגוד לכל מה שמוכר לנו מהתכנון בבית, בקלגה אין משהו "לעשות". השקט נוכח פה יותר מכל דבר אחר ואפשר רק להתפעל מהטבע הפראי והמרהיב שסביבנו ולדמיין איך זה לחיות פה באמת. אם יש מקום הפוך מהחיים הרגילים שלנו זה כאן וזה מלחיץ ומוזר וקסום ומרגש, הכל בו זמנית.

ראג'ה ומשפחתו ידידותיים ומקסימים, לאשתו יש בית מלאכה שבו היא אורגת שאלים בעבודת יד, מכינה סבונים וגם כלי חרס, יש מטבח גדול ואפילו רשת למשחק "בדמינגטון"(למוכשרים שהבינו איך משחקים). בתו של ראג'ה, בהאנו בת ה-12, אימצה את הילדות ושיחקה איתן שלל משחקי קלפים, קופסא ומחבואים באלתור משותף ומשגע של עברית-אנגלית-הודית ופנטומימה.

באחד הימים הילדות צפו בבהאנו מכבסת בגדים ביד והחליטו שמדובר בפעילות כיפית. תוך כמה דקות החצר כולה הפכה למכבסה והילדות שפשפו, דרכו, סחטו וקרצפו את הבגדים של כולם. בבית אין סיכוי שזה היה קורה, כאן זו חוויה שלא תישכח. למחרת, כשבאמת היינו צריכים לעשות כביסה, זה כבר איבד מהקסם וההורים נאלצו להשתלט על הבגדים בעצמם.

יצאנו לטייל באזור בכפרים הסמוכים- פולגה וטולגה (כן, השמות לא יצירתיים במיוחד) ומצאנו את עצמנו ביער מטורף עם רעשי רוח מסתוריים, תותי בר שזללנו ומפל אדיר אחד וקפוא שהילדות התעקשו לטבול בו.

יער קלגה
יער מטורף עם רעשי רוח מסתורייםצילום: ברנע שלס

באחד הימים הרחקנו לקאסול בכדי לפגוש חבר אהוב שהתגעגענו אליו. קאסול הוא הכפר המרכזי והגדול בעמק פרוואטי. נסענו באוטובוס מקומי (לוקאל) ואחרי שעה גילינו שהוא בכלל לא מגיע עד קאסול, אלא רק עד הכפר מאניקאראן. משם עלינו לצעוד עוד כמה קילומטרים עד קאסול. ככה זה בהודו.

קאסול מגניבה אבל המונית ועמוסת סמים. פתאום הכל היה רועש וסואן לנו (איך נחזור לתל אביב?) ומיהרנו לברוח בחזרה לשקט של קלגה. חיבקנו יפה את חברנו ומיהרנו לחזור לקלגה.

נהר בקלגה בעמק פרוואטי
רק להתמסר אל הנוף היפה הזהצילום: ברנע שלס

כמעט שבועיים שאנחנו חיים בקסם הזה ולגמרי אפשר להבין איך אנשים "נתקעו" פה חודשים. השקט והשלווה ממכרים והצורך ביעילות נשכח בקלות. בקושי רב החלטנו להמשיך ולנסות להספיק עוד כמה הרפתקאות בחודש שנותר לנו בהודו.

__________

אורי וברנע שלס, שני הורים תל אביבים מחליטים באמצע החיים לעצור הכל ולקחת את הילדות שיר ונעם להגשים חלום ישן ולחזור להודו. 3 חודשים של מסע (נגיע גם לתאילנד!) וחוזרים למטריקס.  הבלוג מתאר את תחנותיהם במסע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ