שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בין ג'יבהי הרגועה לספיטי המפחידה: טיול בדופק גבוה

הטיול המשפחתי מתחיל בג'יבהי, כפר הודי קטן מוקף טרסות ירוקות, ונסיעה לספיטי ולקינור, מהמקומות היפים והמנותקים בעולם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מטעי התפוחים בקאלפה קינור
מטעי התפוחים בקאלפה קינורצילום: ברנע שלס
ברנע שלס

אחרי קלגה הנפלאה עזבנו את עמק פרוואטי והמשכנו כמתוכנן לג'יבהי, כפר הודי קטן ומקסים בעמק בנג'אר, המרוחק רק כמה שעות נסיעה. הגענו לכאן בעקבות המלצות של משפחות אחרות (כאלו שפגשנו כאן בטיול בהודו וכאלה שהמליצו בקבוצות המטיילים בפייסבוק) והתמקמנו לנו בגסט האוס של אישאן, שכולם סיכמו אותו במילה אחת שהתגלתה כנכונה: מפנק.

הכפר ג'יבהי נמצא על גדות נחל יפהפה, מוקף בשיחי פטל ושלל עצי פרי. מבקרים בסביבה יגלו פה מספר מועט מאוד של מקומות לינה ומסעדות, אפילו פחות. בתי הכפר פזורים בין טרסות ירוקות שנישאות לגובה אדיר מעל הכביש הראשי. הישראלים ושאר מטיילי העולם עוד לא ממש גילו את ג'יבהי, למעשה הכפר הקטן הוא בעיקר תחנה אחרונה בדרך לקינור קאילאש וספיטי, לכן רוב הזמן היינו לבד, סביבנו משפחתו של אישאן ותושבי הכפר ונהנינו מהשלווה.

כפר יפה בין טרסות, ג'יבהי
כפר יפה בין טרסות, ג'יבהיצילום: ברנע שלס

בבקרים טיילנו מסביב, פעם אחת עלינו במעלה הטרסות, שם גילינו נוף מרהיב ואנשי כפר שחיים בפשטות שאין כמוה. כמו בקלגה, גם כאן יש לכל משפחה בקתה קטנה לפרה ולעז ועוד אחת לשאר בני המשפחה. מרבית הפעילות נעשית בחצר: כביסה, בישולים, ליקוט צמחים ופירות לשימושים שונים, חטיבת עצים לימים הקרים ושאיבת מים מהנחל או באמצעות משאבות ציבוריות שפזורות ברחבי הכפר.

התושבים התגלו כחביבים ביותר ובגלל מיעוט התיירים, גם לא נראה שהפרענו במיוחד. אפילו כשבטעות נכנסנו יום אחד, בין טרסה לטרסה, היישר לחצר של משפחה מקומית באמצע "יום הכביסה", עניין שהתקבל בחיוך ובסלחנות.

הבנות התלהבו קשות מהנחל וירדנו מהגסט האוס היישר למנוחה על סלעים שנחו בחציים בתוך המים, חיפוש אחרי אבנים צבעוניות ואימונים בלא לצרוח כשנתקלים בשלל עכבישי מים, נחשי מים ושאר חרקים אקזוטיים.

הנחל של ג'יבהי
הנחל של ג'יבהיצילום: ברנע שלס

ג'יבהי משופעת במטעי פרי והפירות בוהקים בשלל צבעים. אפרסקים, שזיפים, משמשים ובעיקר תפוחים מצויים כאן בכל פינה. באחד הימים הוזמנו לביתו של רושאן, תושב הכפר בעל גסט האוס נוסף שמוכר ואהוב בקרב הישראלים. רושאן פגש אותנו במהלך ארוחת צהריים כשאכלנו במסעדה של בן דודו (כמובן) והחליט שאנחנו בטח בודדים ושנשמח לשוחח עם עוד ישראלים (מזמן לא דיברנו בעברית באמת) וכך הוזמנו לצ'אי ושזיפים היישר מהעץ ופגשנו זוג ישראלים מקסים שמטייל כבר תשעה חודשים ברחבי המזרח ויוצא בקרוב למסע בעמקים קינור וספיטי.

בשלב הזה הבנו, בעבור מרבית הישראלים, ג'יבהי היא רק תחנת מעבר לטיול בקינור וספיטי (רובם סוגרים ג'יפ ממנאלי ואז יורדים לג'יבהי ובסיבוב מעגלי חוזרים עד מנאלי). מדובר בשני עמקים עצומים ומרהיבים שבהם הטיול קצת יותר מאתגר מהרגיל בהודו. התקשורת והמגורים בסיסיים ביותר, הגבהים גבוהים מאוד (בספיטי מגיעים לסביבות 4,000 מטר), התושבים ברובם טיבטים וברוב המקומות, ישמור האל, אין קליטת אינטרנט.

כשתכננו את הטיול להודו, פנטזנו על שבועיים בקינור וספיטי אבל איך שהגענו, ירדנו מהתכנית ונשארנו במקומות הבטוחים והנעימים יותר. והנה בפעם הראשונה בטיול,  הגענו לג'יבהי בלי שום תכנית להמשך. אנחנו מרגישים בפתחה של אפשרות להרפתקה אמיתית: יש לנו עוד מעל חודש בהודו ואנחנו לא יודעים לאן להמשיך. אחרי שלושה ימים של התלבטויות, חפירות וחישובים החלטנו שהולכים על זה. נוסעים לספיטי ולקינור.

יש כמה דרכים לעשות את קינור וספיטי. ההרפתקנית ביותר היא באוטובוסים מקומיים, לוקאליים, השמרנית ביותר היא עם נהג צמוד. הלכנו על השמרנית, עניין שבדיעבד התברר כצעד לא חכם במיוחד. אישאן בעל הגסט האוס הבטיח לארגן לנו נהג ואפילו צייד אותנו בבלון חמצן למקומות הגבוהים ממש. קנינו בגדים חמים, הלהבנו את הילדות והתכוננו.

ספיטי
ועשיו למשהו שונה לגמרי: ספיטיצילום: ברנע שלס

בינתיים נותרו עוד כמה ימים בג'יבהי המקסימה. טיילנו, בישלנו לעצמנו, אכלנו פטל ופירות מהעץ, טעינו ביער, טבלנו בנחל ואפילו ביקרנו במפל קדוש (ומתוחזק היטב). הימים חלפו והנה אנחנו כבר יוצאים לדרך.

בבוקר היציאה פגשנו את הנהג שלנו – באלדיוו – (שמהר מאד זכה לכינוי "באנדיט"). באלדיוו זכה לשבחים מאישאן ולנו לא הייתה הרבה ברירה, אז האמנו להכל. התמקמנו ברכב מרווח (טויוטה אינובה למתעניינים) ויצאנו לדרך. ברשותכם נקפוץ מיד אל השורה התחתונה - סבלנו. או כמו שהילדות אומרות: לא היה לנו כיף בכלל.

גילינו שלמרות הנופים המרהיבים (באמת) והתרבות המרתקת, אנחנו אוהבים לשהות במקום אחד כל פעם ולהרגיש בבית. הנסיעות הארוכות והמעברים ממקום למקום כמעט כל יום התישו אותנו. הגבהים גרמו לנו לחוסר בחמצן ועד היום החמישי התקשינו לזוז. הנהג התברר כנפילה אמיתית, לא ידע מילה באנגלית וגם לא ממש ידע את הדרך. וכך, נגררנו לנו במשך שמונה ימים ברחבי הנופים מהיפים בעולם ולא הצלחנו להיסחף לחוויה ולהתרגש, עד הסוף.

למרות הכל, שרדנו לספר ובהחלט יש מה.

המסע מתחיל בנסיעה לגובה לכיוון "ג'לורי פאס" – נקודת תצפית מרהיבה על העמק. משם ממשיכים לנסוע ברחבי קינור. הנופים עוצרי נשימה שכוללים הרים מושלגים, מפלים בכל פינה, נהרות אדירים, יער ששולט בכל. התושבים הם טיבטים ובכל כניסה לבית או יישוב תלויים דגלי התפילה הטיבטים.

ג'לורי פאס
ג'לורי פאסצילום: ברנע שלס

למרות הגעגועים לטיבט אנשי קינור לא שוקטים על שמריהם ומקיימים ציביליזציה יוצאת דופן. מדובר באזורים שמרוחקים מכל יישוב ועדיין יש חנויות, מסחר ענף, מסעדות, בתי ספר, בתי הארחה וכל מה שאפשר לחלום עליו. ברחבי קינור אפשר להתרשם מבנייה ענפה והשקעה אדירה בתשתיות, סכרי ענק בנהרות, סלילת כבישים, עמודי חשמל ועוד. זו הנקודה בה יצא לנו לחשוב על ישראל. שוב. מתגאים כל כך בתעשיות שלנו אבל מתקשים לקיים את הקשר בין המרכז לפריפריה במדינה כל כך קטנה והנה ההודים, שחלק מהמטיילים מרגישים בנוח להתנשא עליהם ועל מנהגיהם, מצליחים לנהל מדינה כה עצומה ולנהל חיי קהילה ומסחר תקינים ומשגשגים גם בסוף העולם.

קינור
קינורצילום: ברנע שלס

בכפר סרהאן ביקרנו במקדש עתיק מרהיב ביופיו ואכלנו אוכל טיבטי מעולה. ישנו בכפר הצבעוני סנגלה ונדהמנו מהחיים השוקקים, ממפגש עם תלמידי בית ספר שחוזרים בהסעה ומפעמון תפילה עצום באמצע הכפר.

עלינו לצ'יטקול, הכפר ההודי האחרון לפני הגבול עם טיבט. פגשנו שם את הזוג המקסים ששתה איתנו צ'אי בג'יבהי ועוד כמה ישראלים אמיצים. טיילנו סביב הכפר עד שהגשם הבריח אותנו לדאבה (מסעדת פועלים) מקומית שבה נכנסנו למטבח וקיבלנו הצצה מהנה על הכנת אוכל מעולה בתנאים הכי פשוטים שיש.

המקדש בקאלפה
התחנה האחרונה: קאלפהצילום: ברנע שלס

התחנה האחרונה בעמק קינור הייתה קאלפה. קאלפה נמצאת בגובה 3,700 מטרים והיא פשוט יפהפייה. מנזר עתיק שעדיין פועל, עמוס בגילופי עץ וכסף ונזירים טיבטים שהזמינו אותנו לצ'אי. בקאלפה פגשנו שתי אמהות ובנותיהן שמטיילות אחרי צבא. האמהות הצטרפו לטיול לשלושה שבועות והבנות זכו להתפנק קצת במלונות טובים וארוחות שוות על חשבון ההורים. כהורים שמטיילים כעת עם בנותיהם הצעירות, מה יש להגיד? כיף.

בקאלפה פגשנו גם מדריך טיולים מקומי בשם נאב. נאב המקסים דובר אנגלית שוטפת ובשעתיים שבילינו איתו לימד אותנו על התרבות והכלכלה המקומית, שנקראת "כלכלת תפוחים". למעשה התוצר העיקרי של העמק הוא תפוחים ומשפחות שלמות מנהלות את חייהן סביב המטעים. זה מתבטא הן בעבודה של משפחות שלמות בטיפוח המטעים, בקטיף ובמסחר והן בתלות המוחלטת של אנשי הכפר במזג האוויר ובטבע.

העיירה קאלפה בקינור
העיירה קאלפה בקינורצילום: ברנע שלס

בזמן שאנחנו רגילים ללכת לעבודה ולקבל את אותה משכורת בכל מזג אוויר ובעצם לנהל את חיינו בהתעלמות כמעט מוחלטת מאיתני הטבע (מקסימום ניקח מטריה), תושבי קאלפה ועמק קינור בכלל, חיים את חייהם בתיאום מוחלט עם הטבע. איחור בגשמים או שנה חמה במיוחד יכולה לשנות את חייהם לטובה או לרעה לנצח.

קאלפה הייתה מרגשת ויפה, אך לצערנו היא גם קטפה ללא תחרות ממשית את התואר המפוקפק "הגסט האוס הדוחה ביותר שישנו בו בהודו". במקביל איבדנו את הסבלנות לבאלדיוו שרק טעה בדרך ולא החליף איתנו מילה והחלטנו להמשיך לספיטי.

ספיטי
ספיטיצילום: ברנע שלס

ספיטי היא משהו אחר. משהו שונה מכל מה שפגשנו בהודו ובכל טיול אחר שלנו.

עמק ספיטי סגור בפני העולם תשעה חודשים בשנה. בשל הגובה הרב, הכבישים מכוסים בשלג ואין יוצא ואין בא. אפשרות להציץ לחיים הסגורים של העמק ניתנת רק בין יוני לספטמבר, גם אז זוהי הצצה חטופה, רצופת תקלות ונתונה לחסדי הטבע.

ספיטי
צילום: ברנע שלס
ספיטי
ספיטי היפהצילום: ברנע שלס

כך יצא שהתחלנו את הנסיעה מקאלפה לנאקו, כפר קטן בספיטי בבוקר. נסיעה שאמורה להימשך 3-4 שעות, נמשכה יותר מעשר שעות בגלל סלעים שהדרדרו דקות ספורות קודם לכן אל הכביש ופשוט ניפצו אותו. הדרך הייתה חסומה במשך שעות כיוון שעובדים מקומיים היו עסוקים בפיצוץ מבוקר של הסלעים שנפלו, בכדי לפנות את הדרך.

חייבים להודות, החוויה בספיטי מפחידה. מצד אחד מדובר בחוויה מרגשת של לגלות עולם חדש ונופים מרהיבים שלא הרבה מטיילים זוכים לראות. מצד שני, פתאום נופלת עלינו ההורים ההבנה שלקחנו את הילדות היקרות שלנו לסוף העולם, למקום לא ממש בטוח ואם ייפול עלינו סלע לא נוכל לכעוס/ לתבוע/ לריב/ לבקש פיצוי מאף אחד (או כל מה שאנחנו נוהגים לעשות בישראל), אלא פשוט לנענע בראש כמו שההודים עושים ולקבל את רוע הגזירה.

לאורך כל ספיטי, רואים משפחות שלמות עובדות בצידי הכביש, גברים ונשים עם ילדים על הגב. הילדים הגדולים יותר משחקים בחצץ, כולם יחד בונים מחדש את הכביש שמחבר בינם לבין העולם. פתאום מתחדדת ההבנה שהם בעצמם סוללים מדי שנה מחדש את הקשר שלהם לעולם. אין מי שיעשה את זה עבורם וזה מרגש ומכאיב בו זמנית.

נאקו, עיירה בקינור
נאקו, עיירה בקינורצילום: ברנע שלס

ההחלטה לקיים חיים בספיטי דורשת מאמץ של ממש. מדובר במאמץ פיזי משותף של כל תושבי המקום. אי אפשר "פשוט לגור בספיטי", התושבים נדרשים לבנות את בתיהם ולתחזק את חייהם על בסיס שוטף ויום יומי. שיעור קטן בפרופורציות על החיים.

נאקו, כפר קטן שיושב על שפת אגם מקסים
נאקו, כפר קטן שיושב על שפת אגם מקסיםצילום: ברנע שלס

לפנות ערב הגענו לנאקו, כפר קטן שיושב על שפת אגם מקסים. באלדיוו טעה בדרך לשם כך שהגענו ממש בחשיכה, מותשים וקפואים מקור. מתברר ששיר ונעם הן הן הכוח המוביל במשפחה והן מיהרו להתאושש. איך שהתמקמנו בגסט האוס (בהפסקת חשמל כמובן), הן שלפו את בובות חדי הקרן שלהן והמשיכו במשחקיהן כאילו מעולם לא הפסיקו. מדהים ומרגש לגלות כמה עברנו בטיול הזה ואיך ילדים מסתגלים לכל ובמקרה הנוכחי - הן מקבלות כל מהמורה בדרך בקלילות. אנחנו המבוגרים פחות זרמנו ורק רצינו לישון. הוחלט להישאר עוד לילה בנאקו כדי להתאושש.

הטרסות של הכפר דנקהאר
הטרסות של הכפר דנקהארצילום: ברנע שלס

לצערנו שוב הבנו שבהודו אתה מתכנן וגאנש צוחק. בבוקר התברר שאין חדרים פנויים בגסט האוס ללילה נוסף ואחרי טיול קצר בכפר וארוחת בוקר במקום מפתיע שנקרא בעבר "ד"ר שקשוקה" (ושבעליו הוא בכלל טיבטי שטייל בכל העולם ובסוף חזר הביתה לנאקו), נזרקנו שוב לאוטו והמשכנו הלאה.

דנקהאר
כשמדובר במדבר מהגבוהים בעולם - קשה לתאר כמה יפה זה יכול להיותצילום: ברנע שלס

תחנה הבאה: דאנקהר העוצרת הנשימה. הנופים בספיטי מטורפים. עצמו עיניים ודמיינו: נוף מדברי ומעליו הרים מושלגים. ובכן, ראינו לא מעט מדבריות בחיינו ואנחנו חיים על סף מדבר אחד, אבל כשמדובר במדבר מהגבוהים בעולם - קשה לתאר כמה יפה זה יכול להיות. דאנקהאר ממוקם בין שמונה הרים והאגדה מספרת שהכפר נבנה בדיוק במרכז בכדי לדמות את פרח הלוטוס. יש בכפר שני מנזרים טיבטיים. האחד עתיק ונבנה לפני 1,000 שנים והשני חדש. התמזל מזלנו לישון בתוך המנזר החדש. מלבד עבודת הקודש, הנזירים מקיימים גם גסט האוס ומסעדה (מסתבר שאפשר לשלב) והחוויה של שינה במנזר היא עוצמתית ביותר. בערב סיפרו לנו שמתקיימת חגיגה באחד הבתים בכפר והוזמנו להשתתף. בסופו של הערב מצאנו את עצמנו רוקדים בריקוד קבוצתי עם המוני טיבטים, גברים, נשים וילדים, מנסים לחקות את הצעדים המסורתיים ושרים עם כולם. חוויה שלא תישכח. למחרת ביקרנו במנזר העתיק והתרשמנו מציורי קיר שמתארים מסורות שמתקיימות כבר 1,000 שנים. חתיכת היסטוריה.

בדאנקהר, בגובה של 3,800 מטר כבר התקשינו כולנו לנשום והחלטנו שהגיע הזמן לקצר את המסע ולחזור לחיים השלווים בגובה 2,000 מטר. למחרת נסענו לקאזה, הבירה של עמק ספיטי ובאלדיוו הודיע שבכדי לחזור לציוויליזציה (נגיד במנאלי) נצטרך לצאת בארבע בבוקר לדרך. ישנו בגסט האוס קריפי ביותר, בלי חשמל ובלי ניאגרה ובעל גסט האוס עם עין מזכוכית. העברנו כמה שעות לאור נרות (ושידה שחסמה את הדלת לבקשת אורי) ומיהרנו לברוח כשאנחנו כבר מפנטזים על החיים הטובים במנאלי.

הנזירים של דנקהאר
הנזירים של דנקהארצילום: ברנע שלס

את הדרך חזרה למנאלי אפשר לתאר רק כמסע אימה. עצה חינם למי שמתכנן לטייל באזור: תתעקשו על רכב שטח. אנחנו לא התעקשנו. אמנם מדובר באחת הדרכים היפהפיות שהיינו מאז ומעולם, אך גם מהמסוכנות שיש. דרך צרה ביותר, ברובה ללא כביש, בין הרים ותהומות, שלג ומפלים, מגיעים לגובה של 4,650 מטר ופשוט נוסעים בין קרחונים. נחלים חוצים חלק גדול מהדרך ומשעה לשעה מפלס המים שלהם רק עלה. מצאנו את עצמנו מתפללים לאלוהים ולבודהה שיביאו אותנו בשלום לסוף הנסיעה.

רוטאן פס
רוטאן פס. הדרך למנאלי רצופה תקלותצילום: ברנע שלס

באלדיוו סירב לעצור מחשש שהמים בכבישים יעלו על גדותיהם ולא נוכל לעבור וכך נסענו לנו ברצף קצת יותר מ-11 שעות (עצירה קטנה לצ'אי וחביתה אחרי שבע שעות והמשכנו). הילדות התלהבו שיוכלו להשוויץ שנסעו כל כך הרבה שעות ברצף.

כמה שעות לפני ההגעה ליעד, עברנו ברוטאנג פס. באופן משעשע זה הזכיר לנו את החרמון, רק בגרסה ההודית. אלפי הודים ששכרו ציוד סקי משתוללים בשלג ומסביבם עשרות דוכני חטיפים, תירס וסמוסות מפנקים אותם בכל טוב. בין לבין אפשר לשכור סיבוב על יק (בהמה טיבטית למי שלא זכר מהתשבצים) או על סוס.

בירידה מהפס נקלענו לתוך ענן. פשוטו כמשמעו. הכביש כולו כוסה בערפל לבן ואי אפשר היה לראות מטר קדימה. התנועה עצרה והמתנו שהענן יואיל בטובו לזוז ולאפשר לנו את המשך הדרך. אחרי שהתבהר קצת המשכנו את הדרך עם אורות מצוקה והרבה נשימות עמוקות. בסופו של דבר, מדובר בנופים חד פעמיים והזדמנות להציץ לחיים כל כך שונים משלנו. אנחנו ברי מזל שזכינו. פעם הבאה, בלוקאלים. חזרנו לוושישט והתמקמנו שוב ב-God’s land. כאן אנחנו כבר מרגישים בבית. זהו, עוד 12 יום אנחנו נפרדים מהודו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ