שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שחור לבן הכי צבעוני שיש: מסע בעקבות הגבריות המשתנה בפפואה וגינאה החדשה

אחרי שש שנות מגורים בפפואה-ניו גיני, האנתרופולוג רז שרבליס חוזר במסעו אל טקס ההתבגרות של תושבי הנהר "אנשי התנין", במהלכו מצלקים את הגוף האנושי שיידמה לחיה ההיא ובודק מה עשה האדם הלבן למסורת

רז שרבליס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

זוכר עצמי יושב שעות על גדת נהר הארפונדי, יובל שמתמזג עם נהר הקראווארי, בעצמו  יובל של יובל של נהר הספייק האימתני. מרתק לראות את הארפונדי זורם באון ומביא עמו סחף בהיר של סגמנטים שהתפוררו מסלעי גיר במעלה הנהר. הצבע הבהיר נמהל במימי הקראווארי שמביא עמו סחף חלקיקי סלע חום כהה, וכך בקו התפר התערבבו השניים כשכל אחד מהם נראה כמו מנסה לשמור על ייחודו. מערבולות קטנות יצרו קומפוזיציות מורכבות וחד פעמיות, כמו פתיתי שלג או טביעות אצבע, הן אף פעם לא חזרו על עצמן. מאות מטרים של ניסיונות ערבול עד שגופי המים הופכים לצבע אחיד, נהר אחד שכופה על שני מקורותיו להשתנות.

לעיתים כשהקראווארי מנקז מים רבים יותר ידו על העליונה, אז הארפונדי כמו עוצר מזרימתו. לעיתים הייתה היא הפוכה: הקראווארי חודר לארפונדי ודוחף את מימיו חזרה במעלה הזרם. משחקי הכוח הללו נתנו אותותיהם גם בטמפרטורת המים, דבר שהשפיע בסופו של דבר על הרחצה היומית שלי בנהר. בין הבהיר לכהה, בין הזורם לעומד במקום, פעמים עם סחף ענפים ועלים, לעיתים נקי ושקט.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי
פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

כשהגשם ניתח במלוא עוזו על מי הנהר, גושי קצף לבנים היו צפים כאילו מדובר באמבט סבון. חברי הכפר נהגו לספר אז לילדיהם שמדובר בזרע תנינים על מנת להפחידם. שלא ייכנסו לנהר הגואה בשל הגשמים העזים.

זרע ותנינים הם שני מוטיבים שלמדתי להכיר מאוחר יותר גם בהקשר של טקס הבגרות המקומי. גם הוא כמו מפגש הנהרות, מהווה זרם אחד במציאות משתנה בפפואה ניו גיני. זרם מסורתי שמנסה לחבור לזרם חדש ומודרני שהגיע לא מכבר, זרם שמורכב מ"סחף" של נצרות, השכלה מערבית, תרבות צריכה, רפואה מודרנית וטכנולוגיה.שלושה עשורים אני מתבונן משתהה במשחק הכוחות הזה. משחק שההיסטוריה כפתה על משתתפיו להתמזג, להיטמע.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

אל גדת הנהר בפפואה הגעתי במה שהחל כחלום ילדות, תולדה של צפייה בתוכנית טלוויזיה של הבי.בי.סי. אולי היה זה קולו המהפנט של דיוויד אטנבורו במבטא בריטי סמכותי. למרות שהיו אלו ימים של טלוויזיה בשחור לבן בישראל המתעוררת, התבוננתי במראות, הקשבתי למילים וידעתי שמדובר במקום הצבעוני ביותר בעולם. בסופו של דבר, שש שנים גרתי במצטבר בפפואה ניו גיני. שש שנים שנמתחו על פני שלושה עשורים. הרקליטוס טען שאין אדם יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים. אף פעם בטובלי בארפונדי לא היה זה אותו נהר, אף אני לא הייתי אותו רז.

זרע התנין, תמצית הגבריות המקומית, מלך החיות האמיתי פה, אימת הנהר. לא בכדי נקראים תושבי הנהר "אנשי התנין". במאבק טריטוריאלי ארוך שנים עסוקים בני המקום בציד החיה הפרה-היסטורית הזו, בניסיון לרסן את תפוצתה, או בניסיון לרסן את דימויה ההגמוני. מעין התנהלות אדיפלית שמורדת בדמות אב-על, התנין נוכח בחיי היום יום בגילופי העץ, בשירה, בריקוד, אך בעיקר במערך צלקות שמעטר את גופם של הגברים ובכמה כפרים של הנשים. מאות חתכים שמותירים צלקות בולטות כשל עור תנין, עוטפות את הפטמות במעגלים וחרמשים כאילו היו עיני תנין מתבוננות סביב, שורות שורות של צלקות נמתחות על הזרועות, בואכה שכמות ובמורד הגב, דרך העכוז ומסתיימות מעל הברך, מה שמסמל את גופו וגפיו של התנין.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

לאור העובדה שבפפואה ניו גיני לא היה כתב עד הגעת האדם הלבן, דבר שקרה באזור הנהר לפני פחות ממאה שנה, אין תיעוד של תחילת המסורת של צילוק הגוף האנושי למראה של תנין. גילופי עץ עתיקים מוכיחים את קיום מסורת עיטור הגוף עוד לפני הגעת "הלבנים". בתרבות שלא פיתחה שימוש במתכת, בוצעו החתכים בעזרת סכין במבוק.

עם כניסת המערב דרך סוכניו העיקריים: הנצרות, האדמיניסטרציה, הרפואה והחינוך, "נעצרה" המסורת ונדחקה הצדה למולם. בתי רוחות כמרכז פולחני מסורתי נשרפו או נזנחו ללא תחזוקה או שיקום, אך כמו הנהר, עצירה זו הייתה זמנית בלבד.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

הגבריות המקומית עמדה המומה ומשתהה אל מול המודלים החדשים שהגיעו, מוקסמת מהיכולות החדשות, נהנית ממארז טכנולוגי בדמות גרזני מתכת ומנועים לסירות הקאנו. נפעמת ומאוימת. דווקא אז נבנה לחץ פנים תרבותי שהפיל חללים בקרבה. יותר מזה, אותה מהפכה גרמה להפסקת מלחמות השבטים ארוכות השנים, ציד הראשים והקניבליזם שגם אלה הגדירו את גבריותה.

אולם מהפכות כדרכן, טובות לדור הראשון. הן נמשכות בשל קונפורמיות הדור השני ובדור השלישי הופכות לפחות רלוונטיות, או לכאלה שצריכות עדכון גרסה. כפועל יוצא, היו כפרים ששמרו על מהלך הטקס לאורך כל השנים. כפרים רבים שבו לביצוע הטקס רק בדור השלישי, כששילובו של ישו כחלק ממערך האמונה המקומי הביא לסינקרטיזם בו ניתן לראות את פסלו מגולף כשעור תנין מתנוסס בגאון ומעטר את גופו המסוגף, ממוסמר לצלב, זאת בתוך כנסייה בה מריה מגולפת בחזה חשוף וחצאית קש למותניה. מיסיונר קתולי מפולין שהכרתי כאן נשא צלקות בדמות תנין שלם על זרועו, לא בדיוק הפורמט המסורתי, אך ללא ספק אינטרפטציה פרטית ומחווה לתרבות המקומית.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

כך מתערבבים להם השחור והלבן, הכהה והבהיר, במערבולות שאינן חוזרות על עצמן, שמנסות למצוא דרך להתמזג ולהשתלב במציאות משתנה. אימוץ החדש ושימור הישן תוך עדכונו.

שלושה עשורים זו תקופה בה אדם הופך להיות מרכיב במצרף החברתי, גם אם הוא זר, גם אם שונה בחזותו ובתרבותו. שלושה עשורים והתמזגות הזרמים חלה גם בי. מסלול חיי מיזג שתי תרבויות שונות בתוכי. כשיצאתי לטיול הגדול של אחרי הצבא, לא יצאתי לחפש את עצמי. אף פעם לא חשבתי שהלכתי לאיבוד. יצאתי לפגוש את האחר שבי. רציתי למצוא כלים בתוכי, כלים שעוד לא הכרתי בעצמי ולהעיר אותם לחיים. פפואה ניו גיני התגלתה כמקום מושלם לכך. השונות הגדולה שלה הצריכה ממני גיוס יכולות שלא ידעתי מה לעשות עמן. הן היו שם, חבויות או רדומות, אך הזרעים כבר נטמנו וחיכו לרגע הנכון לנבוט.

פערי התרבות הכה שונים נשזרו זה בזה אט אט תוך יצירת קרבה ויחסי אמון. זה קרה דווקא דרך טקס הבגרות של עור התנין, כשהזמינו אותי לצפות במה שנחשב לרגע קדוש וסודי, אסור לצפייה לנשים ולילדים. האחווה הגברית גברה על הזרות והאחרות. זה היה אחד משיאי שהותי בפפואה ניו גיני. רגע ההזמנה הגיע אחרי מהלך ארוך זמן שכלל שיחות ארוכות על הבטים תרבותיים ודתיים, על ישוע כיהודי ונצרות. לשמוע מפיו של אדם מישראל, יהודי ובנוסף לכך אגנוסטיקן שחי כאתאיסט היה קול אחר עבורם. כך נבנה האמון שאיפשר להם להזמין אותי לצפות בטקס, דבר שפרץ סכר של ממש. מתן הלגיטימציה להיות נוכח בטקס בו אדם פותח את מעטפת גופו הסגורה, נותן לתרבות ולהיסטוריה לעצב את גופו בחזות חדשה ולמזג לתוכו את התנין כטוטם שמולבש כחליפת צלקות על העור, חליפה שנתפרת לגוף מבלי יכולת להסירה, וליצירת אדם-תנין.

אחת הפסגות הגיעה ללא ספק, ביום שביקשתי אני לעבור את הטקס בעצמי. על גופי. בטקס עור התנין, הדם הניגר מוגדר כדם האם היוצא מהמערכת, דבר שהופך את הנער לגבר בוגר בחברה. הטקס נערך בגיל בו הנער מקבל זרע, וכאן מגיע שוב החיבור בין זרע לתנין. כאן התנדבתי לפתוח את גופי ולתת לדם לטפטף על האדמה עליה לא נלחמתי, אותה לא כבשתי. הדם נשטף בגשם הראשון.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

כ-500 חתכים בוצעו, בשונה מבני המקום, בקשתי שמערך הצלקות יעשה רק בצד שמאל של גופי ולא בשני צדדיו. לצד התנהלות אגנוסטית אינני חף מריטואלים ושימוש בסמלים. אין אחד מאתנו שחף מהם. זרימת החתכים נפגשת לאורך עמוד השדרה שלי עם החצי השני, היהודי. זה שאוסר על חיתוך הגוף, קעקוע, אך זה שלא מוותר ובוחר לגעת בגוף השלם והמושלם, זה שנברא בצלם.

ישנם הבדלים אך הרעיון של פתיחת הגוף הנתון, הקזת דמו כריטואל תרבותי - דומה יותר ממה שחשבתי, גם אם מספר החתכים שונה גם אם הנרטיבים אחרים. עבורי להיכנס לנהר עם עור תנין הייתה כניסה שונה לגמרי, למרות שלא חשבתי וגם לא רציתי להפוך עורי למשהו שאינני. לא שאפתי להיות פפואני, מעולם לא עשיתי אידיאליזציה של המקום ולא הגדרתי אותו כגן עדן.

רציתי שהזרמים יתערבבו, רציתי לאמץ גוונים שידעתי שקיימים בי. רציתי למצוא דרך לשלב השקפות עולם שונות וליצור משהו אחר, חדש. להבנתי, הדם שזלג ממני לא היה  של אמי (ממילא לא ניתן להוציא דם של אידישע מאמא מהמערכת גם אם היא ממוצא טורקי), הדם שזרם היה דם תרבותי שלי שרציתי לנקות. לפנות מקום לדם אחר שייווצר ויחפה על שיצא, זה לא אובדן דם. זה ריענון, זו לא טומאה זו התמרה.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

באחת מהדרכותיי הוזמנו המטיילים לצפות בטקס. לאור מורכבות הנושא והמראות הלא פשוטים, הדבר מצריך שיחת הכנה מעמיקה. במהלך הטקס אני בוחן את מה שעובר על חברי הקבוצה. במקרה זה היה אחד מהם שנראה מטולטל באופן חריג, ניגשתי, הנחתי יד על שכמו וביררתי אם הכל בסדר. הנהן הבחור בראשו ושב להתרכז בטקס. למחרת שמעתי את אחד הסיפורים המדהימים בחיי. אותו מטייל בשנות השישים לחייו, מצא את אמו שהחליטה להפסיק את חייה בדירתה כשמראות דם קשים מלווים את הסצנה. בעמדו צופה בטקס, היכה בו הבזק זיכרון מאותו הרגע. חוש הריח דווקא הציף והעלה את החוויה הטעונה, אך הפעם נהפך ריח הדם למפגן של חיות וחיוניות, של בחירה בחיים, באימוץ זהות, בהידוק שייכות. ואילו הנערים הנחתכים? הם היו גאים כמי שמתגייסים לחבורת הבוגרים מקבלי ההחלטות שבתרבותם.

בפפואה נהוג לספר שלעיתים מתים במהלך הטקס, אך בשלושים שנותיי שם ובטקסים רבים בהם נכחתי או ששמעתי על קיומם בזמן אמת, לא היה מקרה אחד של מוות. לכאורה אגדה כפרית שכזו, עד השנה שעברה. עברנו אז בכפר שהתקיים בו טקס כמה ימים לפני הגעתנו. הנערים שנחתכו נמשחו בשמן ובבוץ, כשהשמן תפקידו לחטא והבוץ תפקידו ליצור אינפקציה מבוקרת שבגללה תיוותר צלקת בולטת, כשל עור תנין.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

בבואנו ראינו כי הנערים יושבים להם שפופים על שרפרפים. לתומנו חשבנו שמדובר  באלמנט של הורדת קומה על סף השפלה כחלק ממרכיבי הטקס, בדומה לטקסי חניכה אחרים, אך הפעם הייתה שפיפות שונה. התברר לנו שאחד המשתתפים מת למחרת הטקס. האגדה הפכה לממשית. לפי המסורת, נהוג לשמור את הגופה בתוך בית הרוחות עד גמר התהליך, עניין שיכול להימשך עד שישה חודשים עד שכל הנערים יצאו כגברים עטורי עור תנין, רק אז נודע למשפחה שבנם לא שרד.

אל מול השינויים והשפעות חיצוניות, עודכן הטקס וכיום הוא קצר יותר. לאחר החיתוך נשארים שבועיים עד חודש, ובמקרה הזה הוחלט להוציא את הגופה ולמוסרה למשפחה לקבורה וכך היה. אבל ועצבות נמהלו בשמחת המתבגרים. אובדן חברם העיב על רגשותיהם ועמד כעננה כבדה בחלל בית הרוחות.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי
פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

יצאתי מבית הרוחות ועשיתי דרכי לכיוון הכנסייה הקתולית שנמצאת במרחק כמה עשרות מטרים משם. שני המבנים ממוקמים ברחבה ירוקה המשולה לנהר זורם בין הבקתות והצמחייה המוריקה, "שטים" להם כסירות קאנו במורד הזרם הירוק. הדימוי איננו פרי דמיוני, אלא לפי המסורת בית הרוחות משול לסירת קאנו והרחבה לנהר בה זורמים החיים. עם בוא המודרנה לקאנו המסורתי הוצמד מנוע, לבית הרוחות הוצמדה כנסייה.

שאלתי היכן הורי הנער שמת. קראו להם. עיניהם כבויות, אבלות, כואבות. חיפשתי את המילים שגם בשפתי אני מתקשה למצוא במצבים שכאלו, יודע שהן אינן באמת נותנות נחמה, פרט לקוד חברתי שכופה עלינו להשתמש בהן. אמרתי כמה מילים בשפת הפיג'ין ונתתי תרומה כנהוג ל-"Haus krai", סוכת האבלים. מבטם לא הרפה ממני. נצרב בזכרוני כמו אחד הפסלים המגולפים בבית הרוחות.

עזבנו את הכפר והמשכנו לדרכנו, מתוך ידיעה שאנחנו אמורים לצפות בטקס דומה ביעדנו הבא. אחרי שהגענו והתמקמנו, בישרתי לקבוצה שהטקס הבא יימשך כל הלילה ועם עלות השחר יעברו שמונה נערים את החיתוך. כשיש טקס אני תמיד נמצא בבית הרוחות כל הלילה. ישן רק בהפוגות שבין התפילות והריקודים. האווירה מיוחדת הודות למה שהמקומיים קוראים "הרחם". בעניין זה, מרתק לראות את בניית הגבריות שמצד אחד מתנתקת מהאם ובונה זהות נבדלת ומנוגדת למודל הנשי-אימהי, מקיזה את דמה החוצה ומנגד מלווה במחוות לנקביות, לנשיות.

טרם עלות השחר יצאו הנערים בטור אל הטקס כשמאחורי כל אחד צועד הדוד שלו, האח של אמו. הטור נמתח ובצעידה מהירה חתר לכיוון הנהר. טבילה אחרונה רגע לפני החיתוך. צינת הבוקר עם מי הנהר הקרירים כיווצו את העור. כל הדודים נכנסו למים יחד עם אחייניהם, ולמספר דקות למרות שמדובר באזור טרופי נראה היה שקר לכולם.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

יצאו מהמים מבלי להתנגב וצעדו בטור את הדרך חזרה. בהגיעם לבית הרוחות פגשו את מי ששובץ עוד מבעוד מועד לחתוך, סכיני גילוח אותם הבאתי עמי נשלפו והחיתוכים הראשונים מיד התבצעו. שקט שרר פרט לחלקי משפטים טכניים שנאמרו מידי פעם לטובת ניהול הטקס. כולם היו מתוחים ביותר. התיירים שמתמודדים עם מראות לא פשוטים, נקרעים בין סקרנות לזעזוע, מנסים להבין מה רואות העיניים. חלקם נוטשים את המקום לזמן מה וחוזרים וחלקם פשוט עוזבים. מי שעוד רצה לנטוש היה אחד הנערים. לא עמד בכאב. מכווץ כולו, שריריו מתוחים, עורו נוקשה. מצב שרק מקשה על החיתוך עוד יותר. ניסו לדבר אליו, לשכנעו שיתגבר, ניסו לשדלו לשלוט על גופו, אך הוא מתפתל, מתכווץ, לא נותן לחותך אפשרות לבצע את שנדרש ממנו. האב הסתובב שם נבוך, הדוד נראה מתוסכל ומבוהל בו זמנית. לאחר מספר ניסיונות שכנוע, נראה היה שלא ניתן להמשיך. במקרים כאלו מאמינים המקומיים שיש משהו שמונע מהנער לעבור את הטקס, הם לא מאמינים בכוח סבל, עמידה אינדיבידואלית בכאב. שלחו שליחים לברר מה מקור הבעיה. האם כישוף או מגיה שחורה? הכל אפשרי כתשובה.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

רוב הנערים כבר סיימו. מלווים בקריאות צהלה ושמחה, הנערים מובלים ברוב כבוד לסיבוב לפני האימהות, קרובות המשפחה והילדים שלהם אסורה הכניסה לתוך בית הרוחות. כל יציאה שכזו רוקנה אט אט את בית הרוחות מיושביו, פרט לנער שלא ניתן היה לחתוך את עורו, שנותר בגפו. מקרים כאלו קורים אבל נראה שעורכי הטקס אינם אמונים על ניהול סיטואציה שכזו, או לפחות מסרבים לנהלה שמה תיתן לגיטימציה להישנותה.

לאחר כמה שעות מנוחה, הטקס המשיך בצביעת הפנים בצבעי חימר וחרסית בהירים וחומים. כך נמרחו על הפרצופים, מעטרים את הנערים שיצאו מאופרים לפני כל הכפר, כולל ידידנו שלא סיים את הטקס כלל ועיקר, יושב כבוי לצד חבריו הגאים. הפתרון שנמצא היה שלמחרת בבוקר ינסו לחתוך אותו שוב, לאחר שיושרו ההדורים בין חברי המשפחה השונים.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

בלילה השני ישנתי שוב בבית הרוחות, הפעם ביקשתי מהתיירים שלא יבואו לבקר כי בשונה מיום קודם על כל האנרגיה שלו, כאן מדובר בבחור אחד שכל העיניים נשואות אליו עניין שעשוי להלחיץ עוד יותר. בבוקרו של יום, רגע לפני עלות השחר, נעמד הנער מוכן להליכה לנהר, אך איש לא בא. עומדים שם שנינו שטופי מחשבות והרהורים, לבטים ופחדים. לאחר זמן מה, הגיע נציג המשפחה אחד ויחיד, צעדנו בטור של שלושה לנהר לרחצה, ללא הפאתוס שהיה יום קודם לכן. בהגיענו לנהר נכנס הנער בגפו למים הצוננים, קרוב המשפחה בחר להישאר יבש על היבשה. ליבי יצא אל הנער וחשבתי להיכנס  בעצמי. ביטלתי את הרעיון משום שנראה שהעניין יציב את קרוב המשפחה באור לא טוב. התחזקה בי גם ההבנה שלמעשה "מענישים" את הנער על חריגותו, על כך שהוא מפרק את הטקס מהדרו, שהוא לא עומד בנורמה. שהתנהלותו פוגעת בגבריות הנשאפת, זו המשווקת לקהילה כולה.

הנער יצא מהמים כולו רועד, אולי מחרדה על השלב הבא אולי מקור. צעדנו בחזרה לבית הרוחות. כמה עשרות מטרים מפתח המבנה הנער האט צעדיו, כמו ממאן להמשיך, מסרב להגיע למה שצפוי. קרוב המשפחה המשיך באותו הקצב, לא מביט לאחור. פער של כמה מטרים הולך ונפתח, אבל גם הוא נסגר והיינו בתוך המבנה. חיכינו לחותך שבושש מלהגיע. אנטי קלמיימקס קשה לעומת היום הקודם. תחושת העדר החגיגיות, האנרגיה שמורכבת משילוב של ציפייה, דאגה וגאווה, צרמו בהעדרם.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

ואז הגיע החותך. יחד עם קומץ דל של גברים ניגש למשימה. הנער נשכב על דודו. כעת ניסו להשלים את מספר החתכים שהספיקו לבצע יום קודם לכן וליצור את "עיני התנין" סביב הפטמות. מהר מאוד הנער התפתל , מסרב להמשיך. ניסו להפוך אותו על הבטן ולחתוך בשכמות, חמישה חתכים והנער קם על רגליו מסרב להמשיך.

בשלב הזה כבר היו לא מעט גברים במבנה. מלמולים בשפה המקומית התערבבו בשפת הפיג'ין, קרובי המשפחה נאלמו דום, לא אמרו דבר ומצוקה ניכרת על פניהם, מבוכה, בושה, אכזבה. אחד המשתתפים שניהל את הטקס דיבר בקול רם ואמר שאיננו מבין איך ולמה אישרו לנער לצבוע את פניו ולשבת בשורת הנערים שסיימו את הטקס, שהדבר לא היה צריך לקרות כך. בעודו מדבר נראה שנבנה בתוכו מומנטום של זעם נחוש. ואז זה יצא החוצה בטון תקיף וזועם: יש לקחת את הנער אל מחוץ לתחומי הכפר, אל היער, ושארבעה גברים חסונים ילפתו ויקבעוהו לקרקע ואז יבצעו את כל מערך החתכים בכפייה.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

שקט נפל בחלל.

באותו הרגע שוב מכים בי מראות זרמי המים נמהלים, מתערבבים. שני צבעים שונים מחפשים דרכם להתמזג כי מסלול הערוץ כופה עליהם, הם אינם בוחרים בכך, במידת מה הם יכולים לבחור איך לעשות. החוויה היהודו-ישראלית וזו הפפואנית הבשילה שלושים שנים כדי שאקום, אצא מבית הרוחות ואעשה משהו שבשנים עברו לא היה עולה על דעתי לעשות. להבין שבתהליך הרמנויטי כפי שפפואה השפיעה ושינתה את עורי וצבעי, כך גם נוכחותי, עם הבדל ברור בפרופורציות ובכל זאת, הארפונדי גם אם קטן מהקראווארי אליו נשפך, משפיע ומשנה. הבדל ניכר של כוחות בבירור, אך בכל זאת בר השפעה.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

יצאתי מהמבנה בהותירי שקט רועם בתוכו, פניתי לאותו אדם שזה עתה נשא את המונולוג הטעון שלו, שמתי יד על כתפו ואמרתי שהוא יודע עד כמה אני מכבד את הטקס ולראייה עשיתי אותו בעצמי למרות שלא נדרשתי. בשונה מהמקומיים שבין היתר אלמנט של לחץ תרבותי /חברתי שותף להחלטתם, אני התנדבתי לעבור את הטקס. סיפרתי לו שלאחר טקסים רבים בהם צפיתי, עדויות רבות אותן שמעתי, דווקא עכשיו מכל השנים, שבוע קודם לכן עברנו בכפר בו הלך נער לעולמו. אמרתי שחשיבות הטקס ברורה ומובנת אך חיי אדם חשובים יותר. סדר חברתי הוא בסיס לקיום חברתי אך היכולת להכיל סטייה של יחידים ממנו חשובה לא פחות לקיום נעלה יותר של חברה. העליתי את הקושי בו נמצא הנער שיצא מהטקס ללא מערך הצלקות מעטר את גופו, שהכפר מקום קטן, שמבטי העיניים יהיו די והותר עבורו עד יום מותו. הוא יאלץ לשאת את העדר הצלקות כשכל חבר כפר יודע מה קרה, אות קלון, עבד תרבות שלא נרצע בנרצעות הרצויה, הנבחרת שלא יהיה שותף לה.

בקשתי ממנו לחשוב על דרך אחרת ולמצוא מוצא אחר מאשר לחתוך אותו בכפייה פיזית. טענתי שאם חלילה ימות, שמו יהיה רשום על מצחו בדמו. פיג'ין זו שפה מוגבלת במספר מילים אך היא מפצה על כך בדימויים ציוריים. הוא הקשיב. אם בתחילה השיחה הייתה בארבע עיניים, בסופה כבר עמדו מספר אנשים סביבנו. הוא לא ענה. מצב נדיר בפפואה ניו גיני, חברה כה ורבלית שדיאלוגים הם נר לרגליה. השארתי את היד על כתפו עוד כמה שניות, לתת לו הזדמנות לומר משהו, אך משבחר לשמור על שתיקתו, הסרתי את ידי ופניתי לבית הרוחות. השקט שעזבתי הוא שפגשתי.

נעמדתי מול הנער והקבוצה כולה וחזרתי בדיוק על אותם הדברים שאמרתי זה עתה בחוץ. שתיקתו מחזקת ומגבה אותי באמירותיי. לקחתי לי את הזכות שראיתי כחובה להיות צבע המים שיתערבב מבחוץ וימהל עצמו פנימה לזרם הגדול יותר. פפואה ניו גיני של ימינו אנו היא נהר אדיר שרבים הנמהלים פנימה ומשפיעים, מיסיון, חינוך, כלכלה וכן גם תיירות כסוכנת שינוי והשפעה, לטוב ולרע.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

השמש עלתה ומזווית זריחתה האירה את פנים בית הרוחות, שוטפת באור את החלל, מחממת כמו בשעת צהריים. הלכתי לבקתת המארחים שלנו לראות את חברי הקבוצה ולעדכן באירועי הבוקר, עמדנו לעזוב את הכפר היום והיה צורך בהתארגנות. עברתי בבית הרוחות להיפרד מכולם ורגע לפני לכתי, נמסר לי שהוחלט שהנער ינסה לעבור את הטקס בשנה הבאה. לאור העובדה שכבר נחתך מספר חתכים וראה את כל מהלך הטקס על אחרים, ביצע את הלמידה שמקדימה לטקס, הוא יהיה מעין נחנך בכיר, מה שהד חיי כישראלי תרגם עצמו למעין "חניך תורן", מגשר ומקשר בין שתי קבוצות של אותה תרבות שמצויות בשלבים שונים של החיים.

הטקס הוא חלק אחד מתוך קופסת פאזל שגודלה 461 אלף קמ"ר ומורכב מיותר מ-800 שבטים. פפואה היא מדינה כה מגוונת שקצרה היריעה מלנסות ולהכיל אותה או מקצתה, אך ייתכן שדווקא התבוננות בחלק אחד, קטן לכאורה, מסייע להבין אותה מעט יותר. כמעשה האנתרופולוג שמביט מהמיקרו ומנסה להבין את המאקרו, לא בכדי פפואה ניו גיני היא קרקע פורייה לעבודה אנתרופולוגית וחומרים ממנה משובצים לאורך שדרת הכתיבה המדעית.

פפואה ניו גיני למטיילים: מידע הכרחי

לפפואה ניו גיני מגיעים כמאה אלף תיירים בשנה. התשתיות הן בסיסיות ומוגבלות. הטיול עשוי להיות תרמילאי בהווייתו או שנשען על לודג'ים יפים שממוקמים בקרבת כפרים ואל מול נוף עוצר נשימה. 

הגעה אפשרית מסינגפור, הונג קונג, מנילה ומארבעה יעדים באוסטרליה (קיינז, טאונזוויל, בריסביין וסידני) טיסות המשך יש לאיי שלמה, פיג'י, מיקרונזיה ובאלי לבעלי דרכון זר.

ניתן לחלק את המדינה לארבעה אזורים: האיים שעוטפים את האי המרכזי, החוף, נהר הספייק ואזור ההר על פסגותיו הנישאות שמגיעות עד לגובה -4,800 מטר, ונחשבות מהגבוהות בחלק הדרומי של כדור הארץ.

הערים המרכזיות משמשות כתחנות מעבר, בין אם ברכב או בטיסות שהן הכרחיות בשל העובדה שהמדינה אינה מרושתת בכבישים. אפילו בעיר הבירה פורט מורסבי מערך כבישים מוגבל לרדיוס צר שאינו מחובר לשאר המדינה.

על הנהר התנועה אפשרית בעזרת סירות קאנו ממונעות או בספינה עם תשעה חדרים שעומדת לרשות החפצים בתנאים נוחים יותר.

מה עוד עושים בפפואה ניו גיני?

פרט להיבטים אנתרופולוגים, פפואה ניו גיני היא יעד מעולה לצלילה ויש בה מגוון ימי מהעשירים בעולם לאור מיקומה בתפר שבין האוקיינוס ההודי לשקט. צפרות היא סיבה טובה נוספת לביקור בזכות מגוון אדיר של ציפורים אנדמיות שהמפורסמות ביותר הן משפחת ציפורי גן העדן. בוטניקאים וסחלבאים ייהנו עד מאוד ממגוון אדיר של פרחים. למטיילים מיטיבי לכת פפואה מציעה טרקים מעולים תוך חציית יערות בתוליים והרים גבוהים וכן חלק מהמערות הארוכות בעולם.

בעבור הגולשים חופי גלישה של פפואה ניו גיני הם מהמשובחים בעולם. קיאקים וסאפ, אפשר לעשות כאן במקומות רבים ומגוונים. מסלולים לאופני הרים ישנם במספר מקומות שהבולט בהם הוא בניו אירלנד.

לחובבי האומנות מובטחת חגיגה שאת קצה הקרחון שלה ניתן לראות באגף רוקפלר במטרופוליטן בניו יורק או באגף הקבוע במוזיאון ישראל בירושלים. אין ספק שלראות אומנות זו בהקשר של המקום מעלה את הערך המוסף.

פפואה
צילום: דמיטרי ליוברסקי

ויזה לבעלי דרכון ישראלי מקבלים עם הגעה לפפואה ניו גיני, יש להגיע עם דרכון בתוקף לפחות לחצי שנה ובעל שני דפים ריקים לפחות. יש לבדוק צורך בחיסונים שמתעדכנים על ידי ארגון הבריאות העולמי, כדורים נגד מלריה יש לקחת בוודאות בכל אזורי המדינה.

המטבע: קינה קרובה מאוד לשקל, 3.3 קינה שווים דולר.

____

רז שרבליס הוא מדריך טיולים לפפואה ניו גיני, יפן ומדינות הפאסיפיק, מרצה לאנתרופולוגיה ומגדר באקדמית עמק יזרעאל. תערוכת צילומים של האמן דימטרי ליוברסקי שתמונות מלוות את הטקסט תיפתח לקהל ב-30.5 בגלריית ABeNA ביפו, עם הרצאה של רז שרבליס. פרטים נוספים -

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ